בראשית

פרשת 'בראשית' זו פותחת את השנה השמינית לפרשות השבוע המועלות באתר חופש, במסגרתהמחזור השני של פרשות השבוע באתר. למעוניין מומלץ לקרוא את פרשות 'בראשית' שנכתבו עד כה:

שנה ראשונה | שנה שנייה | שנה שלישית | שנה רביעית
שנה חמישית | שנה שישית | שנה שביעית

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת".

קין והבל

בראשית ד16-1

קין רוצח את הבל
צייר אלמוני, איטליה, המאה ה-17

נחלי-דיו רבים נשפכו על פרשת הרצח הראשון שידעה האנושות, פרשת קין והבל. פרשה זו נחשבת לחטא השני של האנושות. החטא הראשון - חטא האכילה מן הפרי האסור - היה חטאו של האדם כלפי אלוהיו, ואילו החטא השני - חטאו של האדם כלפי אחיו האדם - והוא מופיע רק במקום השני. ולא רק משום הסדר הלוגי של הדברים קדם החטא כלפי אלוהים, שהרי רק האדם ואלוהיו נמצאו אז על בימת ההיסטוריה - אלא גם מבחינת המשמעות שהדת מייחסת לשתי מערכות אלה - מערכת היחסים שבין האדם לאלוהיו, ומערכת היחסים שבין האדם לחברו, לפיה - יחסו של האדם לאלוהיו קודם בחשיבותו - לפחות עד לתקופת הנביאים - ליחסו של האדם לחברו.

הדיסציפלינות השונות של התרבות האנושית בחנו את זירת הרצח הראשון כל אחת מזווית אחרת: הפילוסופים ניתחו את הפן המוסרי של הסוגיה הקיומית הראשונית הזו, והפסיכולוגים בחנו את המניעים המביאים אדם למצב פתולוגי שכזה ביחסים שבתוך המשפחה. האנתרופולוגים והסוציולוגים עסקו בהקבלת התופעה לאחיותיה במהלך ההיסטוריה האנושית, דהיינו למאבקי מעמדות שבין הרועה-הנווד לבין האיכר-עובד-האדמה בחברות השונות בראשית התהוותן. אנשי המשפט והחוק דנו בפרופורציות שבין החטא לעונשו, והניחו את המעשה כתשתית וכבסיס לכל קודקס חוקים שחוקקה החברה האנושית מראשיתה ועד כה. התיאולוגים הקדישו עתותיהם בעיקר לצידוק האל, לתיאודיציה, דהיינו להסברת התנהלותו של אלוהים בעולמו מתוך עמדה מגוננת אפריורית - שאם ניתן להצדיקה בדרך רציונאלית - מה טוב, ואם לאו, כלומר, אם היא נוגדת לעתים כל היגיון אנושי - על-כל פנים היא נכונה ונבונה לגרסתם, ורק אנו, בני האדם, איננו יכולים להבינה. מבקרי הספרות התייחסו למבנה הספרותי של הסיפור ולמאפייניו כסוגה (ג'אנר) בת זמנה, להיבטיו האטיולוגיים (סיפור אטיולוגי = סיפור שבא להסביר בדיעבד שמות, מנהגים, תופעות סוציולוגיות או ביולוגיות) ואת קשייו או הסבריו הלשוניים או התחביריים.

קין רוצח את הבל
מארק שאגאל, צייר יהודי-צרפתי, 1985-1887

כל אחת מן הדיסציפלינות השונות תורמת - בעזרת כלי-המחקר הייחודיים לה - להכרת הנפשות הפועלות וחלקה בסיפור, ובעיקר להכרת דמותו של קין, שהוא גיבורה של העלילה, שנעשה בשלה אב-טיפוס (=פרוטוטייפ) לכל הרוצחים שבעולם. בין האגדות שחוברו בעם-ישראל במשך הדורות ניתן למצוא תערובת מופלאה של כל אלה, כמו גם אצל מפרשיו - ראשונים ואחרונים - או מתרגמיו של סיפור בראשיתי זה. להלן מספר התייחסויות משל חכמי ישראל לדורותיהם על מגמותיהם השונות.

א. על קשיי הלשון בסיפור

פרשנות לסוגיות לשוניות ניתן למצוא, כצפוי, בראש וראשונה אצל רש"י. ב-ד8 נכתב: ויאמר קין אל הבל אחיו; ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. קושי לשוני-תחבירי ראשון: מה אמר קין להבל? המשפט הקטוע מצריך השלמה. ורש"י מספק לנו את תוכנו המשוער של הקטע החסר: "נכנס עמו בדברי ריב ומצה (=מריבה) להתעולל (=להתגולל) עליו". הרמב"ן לעומת-זאת משלים את החסר מכיוון שונה, שיש לו חיזוק גם בתרגום ה-70. תרגום ה-70 משלים: "ויאמר קין אל הבל אחיו הבה נצא השדה; ויהי בהיותם בשדה..." וגו'. כלומר, הרצח לא בא כאקט ספונטאני של כעס פתאומי, אלא כפרי תכנון מראש, שכן, לפי תרגום ה-70, הציע קין להבל אחיו לצאת למקום שבו לא תראה אותם נפש חיה - לשדה - כדי לרצחו שם. ואמנם, ברוח זו מפרש הרמב"ן: "אמר לו נצא השדה, והרג אותו שם בסתר".

קין מוביל את הבל למקום הרצח
גיימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836

ב. על המבנה הספרותי

המתכונת הסדרתית של חטא- חקר הדין - עונש המופיעה גם במעשה החטא הראשון (1) חוזרת גם בסיפור החטא השני. לתיאור חטא קודמת אקספוזיציה (=תיאור מקדים של הנסיבות שהביאו לראשית העלילה, ומובאים בה אותם פרטים שהסופר יידרש להם במהלך העלילה). האקספוזיציה שכאן מציינת שתי עובדות חשובות: האחת - שגיבורי הסיפור הם שני אחים, שהראשון בהם, הבכור, מטבע הדברים יש לו אחריות כלפי הצעיר. השנייה - שכל אחד מהם מייצג מקצוע ומעמד שונה, שההיסטוריה האנושית הכירה אותם כמתחרים זה בזה, אם לא כאויבים ממש.

לאחר מכן מופיע תיאור העלילה, כסיפור-מתח (ד8-3), ששיאו - מעשה הרצח. למעשה הרצח קודמת - גם כאן, כמו בסיפור גן העדן - אזהרה של אלוהים לחוטא. בסיפור גן העדן האזהרה היא איסור האכילה מפרי העץ, ואילו כאן - האזהרה היא על כיבוש היצר: הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. כלומר, חיי האדם מלאי פיתויים ותשוקת-חטא, אך עליו לזכור שחובתו לכבוש את יצרו ולמשול בו.

קין רוצח את הבל
לוביס קורינט, צייר גרמני, 1925-1858
היכל האמנות, דיסלדורף, גרמניה

חלקה השני של העלילה הוא חקר הדין - חקירת הרוצח בידי השופט העליון, אלוהים, שכמו בסיפור גן-העדן כך גם כאן, הוא גיבור הפועל עם שאר הדמויות על אותה במה, למרות שבני-האדם כבר אינם חיים כאן עם אלוהים בגן-העדן, ואינם פועלים, לכאורה, באותה זירה. לחקירת הפושע (פס' 10-9) - ממש כמו בעלילת גן-העדן, קודמת שאלה מיתממת של אלוהים: שם - איכה - אלוהים כביכול איננו יודע היכן הוא אדם. וכאן - אי הבל אחיך - כביכול איננו יודע מה עלה בגורלו. בשני המקרים התגובה היא מתחמקת ומיתממת אף היא: אדם אינו מודה מיד, אלא כמי שנתפס בקלקלתו מתייחס לעירום ולא לאכילה מן הפרי האסור, שהיא החטא. וכאן - קין כביכול אינו יודע היכן אחיו, והוא מגיב במעין שאלה: לא ידעתי. השומר אחי אנוכי? כלומר, גם הוא אינו מתייחס לחטא, אלא מעביר את תשומת הלב לחובתו של אח כלפי אחיו, בעיקר משום היותו בכיר ממנו, ומובן מאליו שעליו החובה לשמרו. גם כאן, כמו בסיפור הקודם, יש מעין החזרת האחריות לאלוהים. בחקר דינו של אדם משיב החוטא: האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל (ג12), כלומר, אשמתו של אלוהים היא זו שנתן לי את האישה המפתה הזו. ואילו כאן - "לא עלי חובת השמירה על ברואיך, אלא עליך, אלוהים". או, למזער - "לא אמרת לי שחובת השמירה עליי, ולכן לא ידעתי".

קין רוצח את הבל
ציור מהמאה ה-15, גרמניה

חקר הדין בשתי העלילות מסתיים בהטפת-מוסר של הסופר בפי אלוהים: לאדם מטיף הוא מוסר בדמות שאלה: המן העץ אשר ציויתך לבלתי אכל ממנו - אכלת?!! ולקין - מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה (ד10). כלומר, אין מפני מסתור אפילו בבטן האדמה. אין חטא שלא יכופר על-ידי הענשת החוטא.

וחלקה האחרון של העלילה - העונש. בשני המקרים פותח העונש במילה ארור: ארור אתה מכל הבהמה... וגו' (ג14), וכאן - ארור אתה מן האדמה... וגו' (ד11). אשר לעונש עצמו - גם כאן ניתן להצביע על הצד השווה בין שני הסיפורים: בשני הסיפורים - זה של אדם וזה של בנו הרוצח קשור העונש באדמה, ואף היא נענשת, כביכול (האם משום שממנה נוצרו בני האדם, ולכן גם החטא?). לאדם נאמר: ארורה האדמה בעבורך. בעצבון תאכלנה כל ימיך, וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה.בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב (ג19-17). ואילו כאן - קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך. כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ (ד12-11).

במקרה קין יש הסבר, לכאורה, מפי הסופר המקראי, לקללת האדמה: כביכול נתנה ידה להסתרת הפשע בכך שפצתה פיה והייתה מוכנה להעלים את תוצאותיו. 'ספר אדם וחוה' (אחד מן הספרים החיצוניים) לעומת זאת מציג את האדמה כחפה מפשע זה: ויאמר אלוהים תובא גם גוית הבל. ויביאו סדינים אחרים ויחנטו גם אותה. כי לא נקבר הבל למן היום אשר הרגו קין אחיו באשר רבת יגע קין לטמנו ולא יכול. כי מאנה הארץ לקבל את גויתו וקול יצא מן הארץ לאמור לא תיטמן בי כל גויה אחרת עד שוב אלי עפר היצור הראשון אשר לוקח ממני. ויקחהו המלאכים בעת ההיא וישימוהו על סלע עד אשר מת אדם אביו - מ/ד-ח, (2).

קין רוצח את הבל
פייטרו נובלי, צייר איטלקי, 1647-1603
הגלריה הלאומית לאמנות עתיקה, רומא

אשר להבדלים בין שני העונשים - חטאו של קין נתפס כחמור יותר מחטאו של אדם, וזאת - כיוון שמדובר ברצח ממש, שהוא חטא מוסרי-חברתי, ולא "רק" בהמריית פיו של אלוהים, חטא שנחשב אמנם חמור מאוד במקרא, אך איננו יכול להיחשב לחטא מוסרי ואף לא חברתי, אלא חטא שבין האדם לאלוהיו - חטא דתי.

הבדלים נוספים בין שני העונשים הם בחומרת יחסה של האדמה לאדם. אם בסיפור גן העדן נגזר על האדם לעבוד בזיעת אפיו, אמנם, אך בסופו של דבר יזכה לאכול לחם כפרי עמלו, הנה קין לא יזכה אף לזאת, כיוון שהאדמה תצמיח לו רק קוץ ודרדר, ולא יראה ברכה בעמלו. ואולי משום-כך יהיה על קין לנדוד ממקום למקום על פני הארץ, ולהיות מנודה מן החברה. הביטוי "אות קין" הפך שם דבר לזיהוי החריג, המוקצה והמנודה מבחינה חברתית, בעוד שעל אדם אביו לא נגזר נידוי - אפשר משום שלא חטא לחברה, שעדיין לא התקיימה בתור שכזו, כביכול. זאת, כאשר קין נענש גם על-ידי החברה שלא רק תנדה אותו, אלא שאנשים מתוכה עלולים לקום עליו להרגו נפש מהיותו זר, אחר, לתושבי המקום.

עונשו של קין - כי נע ונד תהיה בארץ
פרננד קורמון, צייר צרפתי, 1924-1845

ג. על הפן המעמדי-סוציולוגי של הסיפור

הסופר הנאיבי אינו נותן כלל דעתו על השאלה: מיהו זה ואיזה הוא האיש שעלול למצאו ולהרגו, ככתוב: והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני (ד14). כי מי מלבדו ומלבד הוריו (שת, הבן השלישי של אדם וחוה טרם נולד אז) היה בארץ באותה עת, שעלול לקום עליו להרגו? אך מעבר לזאת ניתן ללמוד רבות מפסוקים ספורים אלה על החברה האנושית בתקופה בה חובר (או נערך) הסיפור: על המאבק בין האיכר והרועה ניתן ללמוד לא רק מן הריב שבין שני האחים, שמשלח ידם מסמל אב-טיפוס של שני המעמדות הללו השולטים בחברה האנושית בראשית ימיה, אלא גם מאופיו של העונש שהוטל על קין - האיכר, עובד האדמה, שעבורו הניתוק מן האדמה הינו העונש החמור ביותר שיכול היה לשאת, כמו גם עצם הוויית הנדודים, שהייתה, כידוע, מנת חלקו של הרועה, שנאלץ לנדוד ממקום למקום כאשר אזל המרעה מן המקום בו נטה אוהלו ואליו הוביל את עדרו. מבחינה זו עונשו של קין היה מעין מידה כנגד מידה - אתה רצחת את אחיך הרועה, ועתה יהיה עליך לנהל אורח-חיים כשלו: נע ונד ממקום למקום, לא מוצא מנוח לנפשך - זהו פירושו של בובר (3) לפסוק נע ונד תהיה בארץ, כשהכוונה אינה לנדודים פיסיים ממש, אלא לחוסר שקט פנימי, להיעדר מנוח ושלווה - ואפשר להוסיף: לא בין בני האדם, שהם זאב איש לרעהו, ולא הרחק מחברתם, או מן ההגנה שמספקת החברה לחבריה.

התיאור הקפקאי כמעט של האדם כיצור חברתי, אמנם, אף גם כה בודד ביקום, אכול רגשי פחד קיומי - אם לא אשמה - שאינו יכול להימלט מגורלו - זהו היבט מאוד עמוק על ההוויה האנושית לדורותיה. סוציולוגים ואנתרופולוגים בימינו לא ייטיבו ממנו לתאר תחושה קיומית קשה זו של האדם הן כפרט, הן כיצור חברתי. גם הספרות בת-ימינו תוכל רק לשכתב חוויה אישית-חברתית-קולקטיבית זו, שתוארה בצורה כל-כך נאיבית באגדת בראשית מופלאה זו.

קין האיכר רוצח את הבל הרועה
ציור מהמאה ה-15, המוזיאון הבריטי, לונדון
בציור נראים הבל הרועה עם כבשה בידיו, וקין האיכר עם אלומת חיטה בידיו

ד. על הפן התיאולוגי של סיפור הרצח הראשון

התיאודיציה, או צידוק האל ומעשיו - זוהי, כאמור הגישה בה נוקטים אנשי הדת והמאמינים לדורותיהם בהתייחסותם לכל מעשה ששמו של אלוהים נקשר בו. כך נוהגים הם גם במקרה הרצח הראשון. על השאלה ההגיונית: מדוע מלכתחילה העדיף אלוהים את קורבנו של הבל על-פני קורבנו של קין, ובאפליה זו גרם לקנאה בין שני האחים, משיב רש"י על-סמך ההשוואה בין תיאור הקורבנות של שני האחים, כי הקורבן שמביא הבל הוא קורבן שמכל הלב, הקרבה מן המשובח שיש לו לאדם, בעוד קין מביא "מן הגרוע", כלומר, מנחה סתמית, חסרת ייחוד ובחירה: ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה, לעומת והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן. כלומר, לאלוהים יש הצדקה מלאה, כביכול, להעדיף את קורבנו של האחד על-פני קורבנו של אחיו, למרות שיש באפליה זו כדי לעורר את הקנאה, ובעקבותיה - המשטמה שעוררה ושנסתיימה בסופו של דבר ברצח.

בובר (3) מעלה נימוק שונה במקצת מזה של רש"י, וזאת ברוח המשך ההקבלה בין סיפור זה לסיפור חטאו של האדם בגן-העדן: כשם שחטאו של אדם וחוה אשתו בגן-עדן נתפרש כאי-עמידה בניסיון שהאלוהים ניסה את האדם, וכשם שהמכות שהנחית אלוהים על איוב התפרש על-ידי הסופר המקראי כמגמה של ניסיון שאלוהים מעמיד בו את האדם לבדוק את נאמנותו המוחלטת לו - כך גם כאן, מסביר בובר, העדיף אלוהים את מנחתו של הבל על מנחתו של קין, במגמה להעמידו בניסיון, ולבחון את יכולת האיפוק שלו וכיבוש יצריו האפלים.

מנחתם של קין והבל
גוסטב דורה, תחריטן צרפתי, 1883-1830

דרך אחרת להתייחס לאפליה שמפלה אלוהים בין שני האחים, אף היא ברוח טיפוסית לדרכם של אנשי הדת היא הטענה, שלא לנו, בני האדם, לנסות אפילו ולהבין את כוונותיו ומעשיו של אלוהים. וכך כותב צבי אדר (4) בעניין זה: "המחבר אינו טורח להצדיק את מעשה האל - ולמה עלינו לעסוק בהצדקתו? את קין מסביר המחבר ומרשיע, ואת אלוהים אין הוא מסביר ואין הוא מעריך הערכה מוסרית כלל. האם לא שעה אלוהים למנחת קין כדי לעורר בו זעם וקנאה ולנסות לאחר מכן לעצור בעדו מלחטוא, כדי לנסותו? אף זה לא נאמר ולא נרמז. אילו יכולנו לראות בסיפור זה העמדת קין בניסיון, כי אז היה הוא הסיפור הפותח נושא תנ"כי מרכזי זה, שמוצא את ביטוייו המושלמים בסיפור עקדת יצחק ובספר איוב. בניסוח שונה כלשהו יכול היה הסיפור להיות סיפור ניסיון, אך כמות שהוא קשה לראותו כך, וההפליה נשארת סתומה ומציקה".

ואכן, סוגיית האפליה שאלוהים מפלה בני אדם איש לעומת אחיו עוברת כחוט השני לאורך המקרא כולו (ראה בהמשך). לא את קין היא מטרידה! על כל פנים לא בעיני הסופר המקראי, שכן, קין אינו יכול בשום פנים ואופן לשמש נציג למוסריות האנושית, כפי שהיה בעינינו אברהם לפני סיפור סדום: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? (בראשית יח25).

קין רוצח את הבל
וצ'ליו טיציאן, צייר איטלקי, 1576-1477

ביקורת האמונה

אפליה זו שמפלה אלוהים בין בני האדם ושמוצא כאן הסבר דחוק כלשהו, עוברת כחוט השני לאורך הסיפור המקראי כולו. היא לובשת צורה ופושטת צורה מסיפור אחד למשנהו, ולמעשה היא מונחת ביסוד ההוויה האנושית עד לעצם ימינו אלה ומן הסתם לא תמצא לה פיתרון אלא בתשובה החד-משמעית, שלא המוסר ולא הצדק ולא הכוונה בכלל היא המנחה והמובילה את הנהגת עולמנו. כל הדמויות הנערצות על בני-האדם - בין אם מקורם הוא חוץ-יקומי, דהיינו אלוהים, ובין אם פנים-יקומית, דהיינו אבותיה הקדמונים הנערצים של האנושות - לצד מעשי המוסר, הצדק והחסד שהם נוקטים ביחסיהם עם בני האדם - נוקטים גישה שאין כל דרך רציונאלית להסבירה, אלא בכך, שמלכתחילה אין כל צורך להסביר מה שאינו קיים, דהיינו: כוונה מוסרית כלשהי, או כוונה מכוונת מלכתחילה.

גופתו של הבל נמצאה בידי חוה ואדם
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1827-1757
צבעי מים

אין כל הסבר הגיוני - ודאי לא הצדקה כלשהי לניסיונות בהם מעמיד אלוהים דווקא את נבחריו: אדם, אברהם, איוב- ממש כשם שאין כל הסבר הגיוני לתגובותיהם השונות זו מזו של בני האדם על ניסיונות חייהם - וכאן הכוונה לניסיון לא במובן של כוונה מכוונת מראש, אלא להתנסויות, לחוויות, לדילמות שבני אדם בכל הזמנים מתנסים בהן.

אין כל צורך להצדיק את ה"בחירות" או ה"העדפות" כביכול או ה"אפליות" שמעדיף ומפלה אלוהים בין עמים, בין אלה שמכירים אותו ובו והולכים בדרכיו ולפי הוראותיו, לבין אלה שאינם הולכים בדרכיו ואינם נוהגים לפי ציווייו - פשוט משום שאינם מכירים אותו ובו, אלא אלוהויות אחרות - שאף לאמונה בהן אין כל צידוק והסבר - ממש כשם שאין כל סיבה רציונאלית, אלא גנטית, להבדלים הפיסיים-ביולוגיים בין העמים כהי העור, השיער והעיניים לבין בהירי העור, השיער והעיניים.

חווה ואדם מתאבלים על מותו של הבל
יוהן ליס, צייר גרמני, 1613-1590
הגלריה האקדמית, ונציה, איטליה

אין כל צידוק והסבר לאפליה שמפלים האבות הקדמונים בין בניהם האהובים והמועדפים לאלה שאינם מועדפים על-ידם כגון: העדפתו של יצחק על ישמעאל, של יעקב על עשיו, של יוסף על שאר אחיו בעיני אביו, ושל אפרים על מנשה בידי סבם. כל האפליות האלה הן טבעיות, אנושיות, שרירותיות - ומשום כך בלתי ניתנות להסברים מוסריים, ממש כשם שלא ניתן להסבר מוסרי אלא ביולוגי-גנטי-נסיבתי ההבדל בין החכם לטיפש, בין היפה למכוער, בין הבריא לנכה, או בין הטוב לרשע. אם יש הסברים לכל אלה - לא במוסר ובכוונה גלויה או נסתרת יש לחפשם, אלא בנסיבות ביולוגיות או סוציולוגיות שלא תוכננו מראש וללא כוונה או מגמה כלשהי, בוודאי לא כעונש בדיעבד על מעשים כלשהם. כל קשר בין גורלו של האדם לבין כוונה של 'בורא נעלם' כלשהו הוא מקרי בהחלט, וההסבר המוסרי לו - לכתחילה או בדיעבד - הם צורך אנושי לחיות בתוך מסגרות של סדר חברתי-מוסרי כלשהו, על-אף מגבלותיו, טוב ונוח לו לאדם עמו, יותר מאשר כל מצב של אנרכיה.

הערצת גיבוריה של התרבות האנושית - אלוהים או אבותיה הקדמונים של האומה, מנהיגיה הדתיים והמלכים המקודשים בעיניה, כמו משיחי השקר שלה בעבר ובהווה - אינם אלא צורך נפשי של האדם להיתלות בדמותו של אב גדול, גיבור וענק, האב השוטר, החייל או הטייס, שהילד שבאדם מתקשה, בדרך כלל, להינתק ממנו ולהיפרד מדמותו המגוננת, המשגיחה והשופטת, שהורגל לה בילדותו.

אלוהים הפלה לרעה את קין - כשם שהטבע מפלה לרעה בני-אדם - ללא כל כוונה וללא סיבה, ותגובתו של קין היא טבעית לאדם שחש עצמו מופלה, והריהו אכול מרירות, צער וכאב, אלא שהוא מפנה אצבע מאשימה ולעתים אף מכלה זעמו לא בגורם לצערו ולמכאוביו, באשר לא תמיד קיים גורם כזה - אלא בחלש ממנו, או בזה שנראה לו מאיים עליו מבחינה זו או אחרת, או בזה שזכה באהבתו של האב הגדול יותר ממנו, לדעתו.

מותו של הבל
מיכאיל קוקסי, צייר רוסי

כך נפגעים הנכים והחלשים בידי הבריאים והחזקים, כך העמים מעוטי האוכלוסין בידי עמים מרובי אוכלוסין, כך מדינות בעלות אוצרות טבע באדמותיהן מצליחות לגבור על מדינות נחשלות ודלות, וכך אף נוצלו במשך הדורות נשים בידי גברים חזקים מהן. התרבות האנושית יכולה לתקן עוולות אלה אם אך יהיו בקרבה נביאים, הוגים ואנשי-רוח שיחפצו בכך. אך היא לא תעשה זאת על-ידי חיפוש הצדקה והסבר לתופעות השחיתות, העוול והרצח בעולם על-ידי הסברם או שיוכם לגורם חוץ-יקומי כלשהו, כמו אלוהים.

קין רוצח את הבל
אודילון רדון, צייר צרפתי, 1916-1846
אטשינג, המוזיאון לאמנות יפה, סן פרנציסקו

קין יכול היה לחוש צער, כאב ואכזבה בגלל אפליה מצד אלוהים, אך הוא לא היה רשאי לרצוח בשל כך.

מקורות:

1. המבנה הספרותי של פרשת גן העדן, בתוך "מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן", צופיה ודן מלר ומשה גרנות, הוצאת תמוז, 2002, עמ' 27-25.
   
   
2. ספר אדם וחוה. הספרים החיצוניים, בעריכת אברהם כהנא, הוצאת מסדה, תשט"ז, עמ' טז-יז.
   
   
3. מרטין בובר: מתוך "תנ"ך לקראת בגרות", מאת פלורה ויניצקי, הוצאת רכס, 2004, עמ' 227.
   
   
4. צבי אדר: ספר בראשית - מבוא לעולם המקראי. הוצאת צ'ריקובר, 1976, עמ' 25-24.