בראשית

זוהי השנה השביעית לפרשות השבוע המועלות באתר חופש.
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשות בראשית הקודמות:

שנה ראשונה
שנה שנייה
שנה שלישית
שנה רביעית
שנה חמישית
שנה שישית

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

מיתוסים על בריאת אדם וחוה
כפרוייקציה פטרנאליסטית

מהו מיתוס?

למיתוס הגדרות שונות, היבטים והדגשים שונים, אך ניתן למצות מושג זה בכמה מן האמירות אודותיו בפי אנשים מספר:

1. דן דאור (1) מתייחס לחלקה אחת "בשדה המשמעויות של המילה הנדיבה הזאת: סיפורים על אלים, גיבורים קדומים ומעשים על-טבעיים". ועל-אף השאלה המנקרת לגבי הרלבנטיות של מיתוסים מעין אלה, מדגיש הוא כי "המיתוס מתמיד בזהותו חרף כל גלגוליו השונים", ומכאן נובעת, ממילא כמובן, גם הרלבנטיות שלו.
   
   
2. חגי דגן (2) בהתייחסו למיתולוגיה היהודית, מסביר המשכיות זו של המיתוס בכך ש"הסיפור מתחייה על-ידי סיפורו מחדש, על-ידי סיפורו תוך הנכחת (=הוספת נוכחות, צ.מ.) היחס המורכב אליו בסיפור עצמו ובדרך סיפורו. כך עשו כל המספרים בכל הזמנים...". הרחבה זו של דגן למונח מיתוס, עיקרה במתן לגיטימציה לא רק לרלבנטיות המתמשכת של העלאתו בכל פעם מחדש על-ידי מספרים שונים, אלא, ובעיקר - בלגיטימציה של הכנסת פרשנותו הסובייקטיבית של המספר לתוך הסיפור, ואפילו תוך שינויו, בשל אותן פרשנויות ותוספות. תוך הסתמכות על דוד פרידריך שטראוס (3) טוען דגן בשמו, ש"המיתוס מבטא אמתות נצחיות על האדם, או על האדם והאל", ומכיוון שהן "נצחיות" - על-אף הסתייגותו מהמושג "נצחיות" - ממילא הן רלבנטיות תמיד. בכל תקופה ותקופה.
   
   
3. פלורה ויניצקי (4) מגדירה מיתוס כ"סיפורים של עמים שונים על קורות האלים, על ראשית ימות העולם, על בריאת האדם, זיקתו לאלים וכיוצ"ב".
   
   


בריאת החיות
טינטורטו, צייר איטלקי, 1518-1584
שמן על לוח נחושת, הגלריה לאומנות, ונציה, איטליה

4. אורי גבאי ותמר וייס (5) מונים את הגישות השונות הקיימות במחקר המודרני להבנת המיתוס: "הגישה האסטרונומית - מסבירה את המיתוסים כמייצגים תופעות הקשורות בגרמי השמים; גישה אחרת טוענת כי אין להפריד בין המיתוסים לבין הפולחן - קיומו של מיתוס מעיד על קיומו של פולחן, וקיומו של פולחן מעיד על קיומו של מיתוס; גישה נוספת גורסת כי יש להבין את המיתוס כמפרש תופעת טבע; ישנה גישה המנסה להסביר את המיתוסים כמשקפים וכמסמלים אירועים היסטוריים או פוליטיים; (=שתי הגישות האחרונות אפשר לתארן כגישות אטיולוגיות, צ.מ.); גישות אחרות מסבירות מיתוסים בכלים פסיכולוגיים, סוציולוגיים או פמיניסטיים. [הערה אישית: אני לא הייתי מבודדת את האחרונה מן השתיים האחרות: אפשר להשתמש בכלים פסיכולוגייים או סוציולוגיים, או אנתרופולוגיים, או של כל דיסציפלינה חוקרת אחרת של תיאוריות פמיניסטיות, שמרביתן הן רב-תחומיות.] גישה נוספת מסבירה את המיתוסים בצורה מבנית, כלומר, כמייצגים מתח בין קצוות שונים, למשל, בין האדם והאל, בין הטבע הפראי והתרבות, ובין החיים והמוות".
   
   
5. שולמית הר-אבן (6) מסבירה כי "מיתוס הוא קודם-כל סיפור שאינו אמור להיות מעוגן במציאות, או ברציו, ומייחסים לו מידה של קדושה, או לפחות מידה של יראת-כבוד משפחתית. אמרתי משפחתית, כיוון שהוא סיפור הקובע במידה רבה את השייכות, קובע את הגיבוש ואת צפני הגיבוש, את התת-טקסט המשותף - והוא גם קובע במידה רבה דפוסי תרבות".
   
   

מיתוס בריאת האדם במקרא

אין ספק שסיפור בריאת האדם במקרא עונה על כל ההגדרות דלעיל של מיתוס, הגם שאינו עוסק בחיי האלים כמו מיתוסים קדומים אחרים, אבל הוא מתייחס לבריאת היקום, ולבריאת האדם - מושא דיוננו - באופן העונה על מרבית ההגדרות שניתנו לעיל.

בפרשת בראשית יש שלושה סיפורים המתייחסים לבריאת האדם: א26-30 "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם...". והסיפור הדומה לו מאוד: ה1-2 "זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הבראם". ב5-7, 18, 21-25 - "וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה... ויאמר אלוהים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו... ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ויפל יהוה אלוהים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה, ויבן יהוה אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, ויביאה אל האדם. ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת...".

בריאת אדם וחוה
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1757-1827

ספרות ענפה - פרשנית, מדרשית ומחקרית כאחת - נכתבה על השוואת שני המקורות השונים: פרקים א' וה' מזה, ופרקים ב'-ד' - מזה. הראשון - המתאר את בריאת שני המינים, שני הגנוטיפים: הגבר והאישה בבת-אחת, שניהם בידי אותו אל, והשני - המתאר את הגבר כנברא ראשון, ואת האישה כנבראת ממנו, מצלעו, בעוד הוא מעפר נוצר. [הערה אישית: אני מעדיפה את השימוש "גבר ואישה" או "איש ואישה" על-פני הגירסה המקראית "זכר ונקבה". זו האחרונה, שהשתרשה גם בתרבות הדקדוקית-לשונית של העברית, נושאת עימה מטען אסוציאטיבי קשה בעיניי: קריאת האישה על-שם אבר מינה - הנקב שלה - שהוא, כביכול, המאפיין העיקרי אם לא היחיד שלה. הדבר אינו שונה בעיניי מן הביטוי הסלנגי בן ימינו "כוסית", גם כאשר כוונתו להחמיא לאישה יפה וסקסית. השימוש הביולוגי במונח "נקבה" כשם מגדיר, ושאין לו מקבילה בכינוי המגדר הזכרי שהוא מן התחום הסוציולוגי, אינו ראוי בעיניי, כמי שנושא השוויון בין המינים יקר ללבה.]

לשני הסיפורים יש תימוכין בקונטקסט בתוכו הם שלובים: בראשון - ניתן התפקיד של שליטה על החי והצומח כברכה לשניהם, לגבר ולאישה כאחד, ואילו בשני האווירה הצמחונית-אידילית של גן-העדן מפנה את מקומה לתפיסה סוערת של כוחנות (האדם והנחש), של מאבקים והכנעה (גם בין המינים), של חשדנות ("פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים", ג22), של רצח ושל דם שפוך (קין), של גירוש ושל מוות - כעונשים שהם ההיפך מן הברכות של הסיפור הקודם, ועד למעבר לאכילת בשר (ט2-3), המאפיין את הגבר הצייד, להבדיל מן הצמחונות והליקוט, המאפיינים את האישה בתרבות האנושית המתפתחת, בראשיתה.

הגירוש מגן-עדן
מסאקיו - ידוע גם בשם טומאסו די-ג'יובאני, צייר איטלקי, 1401-1428
פרסקו, קפלה בראנקאצ'י, סנטה מריה דל כרמינה, פירנצה, איטליה

מרבית ההשוואות וההקבלות בין שתי הגרסאות הנעשות ע"י חוקרי-מקרא בני-זמננו נועדו, בעיקר, למצוא את הסדר הכרונולוגי של השניים, לברר איזה מהם קדם, ולהסיק מכך מסקנות שתתרומנה לידע האנושי מבחינה היסטורית, אנתרופולוגית וסוציולוגית. ההשוואות שנעשו ביניהן בעבר על-ידי פרשנים מסורתיים נעשו בעיקר מטעמים אפולוגטיים, דהיינו להסביר שאין בין השתיים לא כפילות וודאי לא סתירה.

ההיבט הפמיניסטי בהשוואה לאכסטרא-טקסט

המגמה שלי בהתייחסות לשתי אלה חפה מזו כן זו: אין לי כל עניין כאן בקביעת קדימותה הכרונולוגית של איזו מן הגירסאות, ולא משום: "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וודאי שלא בהצדקת הסדר הקיים והסברתו. הראייה בה בכוונתי להתייחס לתופעת שתי הגירסאות טמונה בשאלה, כיצד באה בהן לידי ביטוי מערכת היחסים בין שני המינים, ולנסות לתת לה הסבר פסיכולוגי-סוציולוגי או אנתרופולוגי על רקע מקבילותיהן או דומותיהן במיתוסים קדומים אחרים. לצורך זה יובאו להלן איזכורים מספר של כמה מן הטקסטים הקדומים של העולם העתיק, בלווית אינטרפרטציה פמיניסטית, המסתמכת בעיקר על שני מקורות: על אדריאן ריץ' (7) ועל מרילין פרנץ' (8). פרנץ' (עמ' 279) בדברה על הסיפור השני (בראשית ב-ד) מדגישה כי סיפור זה מתמקד בגבר, הנתון למרותה של אישה, ובהשפעתה המרה את פי 'אלוהים', בוראו ואדונו. "מלכתחילה העמיד הסיפור את אלוהים מול האישה, משני עברי המתרס; נאמנות הגבר לאחד מהם היא בגידה בשני. הגבר נדרש לבחור בין השניים, ונאמר לנו, שמן הרגע הראשון הוא שוגה בבחירתו. עלינו לשאול, מדוע העמידו את האישה מול האלוהים, משני צדי המתרס? מדוע הציות לאלוהים חשוב כל-כך, ומדוע אכילת פרי עץ הדעת היא חטא?"

בשני הפרקים הראשונים בספרה של פרנץ' ניתן למצוא תשובות נחרצות לשאלות אלה, ובהמשך היא מוסיפה כי "האישה מזוהה עם הנחש, שהוא סמל דתי מרכזי בתרבות המטריצנטרית (=המעמידה את האישה במרכז, צ.מ.), כי הוא משיל את עורו (הדגשה שלי, צ.מ.). השלת העור נתפסת כהתחדשות, והייתה לסמל הפריון וההתרבות. הנחש כמו הפרפר נעשו סמלים חשובים בדת, שהדגישה פריון באמצעות טרנספורמציה. האלוהים ניצב מול האישה, ובמובן מסויים הוא אויבה".

אדם, חוה והנחש
רפאל סנציו, צייר איטלקי, 1483-1520
פרסקו, תקרה בהיכל פונטיפיקיו, הוואתיקן, רומא, איטליה

היצירה הבבלית הקדומה "אנומה אליש", המספרת את מיתוס הבריאה הבבלי, ושסופרה במקדשו של האל מרדוך בבבל, ושהושרה לפניו ביום ד' כסלו תוך הבאת תקריב, חוברה, לפי המשוער, בסוף האלף הראשון לפנה"ס (9) יצירה זו כוללת אף היא, בתוך סיפור הבריאה, את הצבתה של האישה - האלה - מול האל הבורא (10).

אנומה אליש - בכתב יתדות על אבן
המוזיאון הבריטי, לונדון, אנגליה

תיאמת (שהחוקרים מקבילים אותה לתהום שלנו) - האלה הקדומה, שמעירוב מימיה המלוחים עם מימיו המתוקים של האל אפסו נוצרו האלים, אינה מסכימה עם דעותיו של אפסו, אישה, שחפץ להשמיד את האלים הצעירים שנולדו להם, בשל הרעש שהם מקימים, אך התנגדותה לו הייתה פאסיבית. בשלב מאוחר יותר עמדה תיאמת מול מרדוך, שזכה מיד סבו אנו לתכונות נשגבות, והודות להן זכה למעמד של ראש הפנתאון הבבלי, בהמשך היצירה. לבקשת בניה האלים יצרה תיאמת "מפלצות אימתניות אשר יבלעו אל קרבן את אויבינו". לצורך אותו מאבק במרדוך "ילדה תיאמת, יולדת הכול, את מושמחו - דרקון אדיר בעל שבעה ראשים שניביו אינם יודעים רחם ועורקיו שוצפים ארס במקום דם; אושומגלו - נחש ארסי במיוחד, שכל רואהו יתעלף; בשמו - נחש בעל קרניים; מושחושו - נחש בעל רגליים, שרגליו הקדמיות רגלי אריה והאחוריות רגלי נשר... כל אלה היו יצורים למודי מלחמה נושאי-נשק, ששים אלי-קרב...".

האל אאה במימי אפסו

תיאמת

לנוכח תיאור מסמר שיער זה, מה פלא שפרשני המקרא ודרשניו הראשונים, שסיפור זה ודומיו היו מוכרים להם מן הסתם, תיארו את הנחש המקראי הקדמוני כיצור בעל רגליים, שהוסרו ממנו רק לאחר ש"חטא"? (11). מה פלא שחכמי התלמוד וראשוני הפרשנים ובעל השלחן-ערוך (כאלף שנים אחריהם!) מתייחסים לאישה, לשטן ולנחש בנשימה אחת? ודוק: "אמר ר' חנינא: כיווןן שנבראה חוה, נברא שטן עימה" (בראשית רבא יז/ט), וכן: "שלושה אין ממצעין (=עוברים ביניהם, צ.מ.) ולא מתמצעין ואלו הם: הכלב והדקל והאשה, ויש אומרים: אף החזיר, ויש אומרים: אף הנחש" (פסחים ק"י)?

את התמרדותה של תיאמת מציין המחבר במשפט הבא: "אכן, הרעה תיאמת לעשות בהכריזה מלחמה על האלים. היה זה מעשה רע אף ממעשהו של אפסו" (12).

מרדוך נלחם בתיאמת

כל האלים הגיבורים לא יכלו לה, לתיאמת, במלחמתם עמה, ורק אל אחד, הלוא הוא מרדוך, שהוכתר, בינתיים, כמלך האלים, הוא שהכריעה לאחר קרב ארוך ונפתל: "דרך מרדוך את קשתו וירה חץ אשר ביקע את בטנה התפוחה של תיאמת. גווייתה של תיאמת נפלה, ומרדוך עמד עליה כמנצח" (עמ' 17). ובהמשך: "... סוף סוף נח מרדוך ממלחמתו. הוא התבונן בגופתה של תיאמת והחליט לנצלה וליצור ממנה את נפלאות הבריאה". מרדוך ביתר את גופה לשניים. מחלקו העליון יצר את השמים, שתחתיהן פרש משטח אטום למנוע את נזילת המים, ומחלקה התחתון ברא את הארץ - ראה את המקבילה התנ"כית בתיאור התהום והמים, ובריאת השמים והארץ. באופן טבעי מוזכרים כאן גם שני הנהרות פרת וחידקל, המוזכרים אף הם בסיפור גן העדן המקראי. שני אלה נוצרו מפתחי עיניה של תיאמת, כפי שמתאר זאת המיתוס הבבלי, שאותו אזור היה, כנראה, מקור מוצאו.

הקוסמוגוניה בעת הקדומה

הדרקון והאישה בשמש
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1757-1827

מאחר שהמיתוסים השונים על חיי האלים, התרבותם, מלחמותיהם וכל מה שנוגע להתנהגותם אינם אלא השלכה של חיי האדם, בחברתם ובתקופתם של אותם אנשים שחברו אותם, סביר להניח גם שהמאבק בין האל-הגבר בעקבות מרידתה של האלה-האישה, אף הוא משקף את המצב החברתי שרווח בקרב החברות האנושיות בקרבן נוצרו מיתוסים אלה.

דוגמה לעדות להפרדה בין המינים ניתן לראות בכמה מן הספרים החיצונים. "ספר אדם וחוה", למשל, שנכתב לפי המשוער לפני הנצרות (13) מתאר סיטואציה של הפרדה בין המינים, אותה מספרת חוה לבניה: "וילך השטן אל נחלת אדם אשר החיות הזכרים שם, כי האלוהים חלק לנו את החיות: את כל הזכרים נתן לאביכם, ואת כל הנקבות נתן לי" (טו/ג). דבריה של חוה מסתיימים במשפט המופיע גם בתיאור עונשה בבראשית פרק ג: "ולכן כדברך אשפוט באיבה אשר שם האויב (=הנחש, צ.מ.) בך, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (כה/ד).

"ספר היובלים", שזמן חיבורו מוערך כתקופה שלאחר מותו של יוחנן הורקנוס (כ-175 שנה לפני חורבן הבית) ולפני עלייתו של הורדוס (14) דומה מאוד אף הוא למיתוס המקראי, וגם בו מופיעות שתי הגירסאות הללו:

1. "ואחרי כל אלה ברא את האדם (אחד) זכר ונקבה ברא אותם וימשלהו בכל אשר על הארץ ובימים..." (ב/יד, עמ' רכ"ה);
   
   
2. "בשבוע הראשון נברא האדם והצלע אשתו, ובשבוע השני הראהו אותה, ועל כן ניתנה המצווה לשמור שבעה ימים לזכר, ולנקבה עוד שבעת ימים בטומאתן; ויהי כאשר מלאו לאדם ארבעים יום על האדמה אשר בה נברא... ואת אשתו הביאו ביום השמונים, ואחר באה אל גן-עדן. על כן נכתבה המצווה על לוחות השמים ליולדת: אם זכר ילדה, שבעת ימים תשב בטומאתה, כשבעת הימים הראשונים ושלושים יום ושלושה ימים תשב בדם טהרה ובכל-קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד כלותה את הימים האלה אשר לזכר, ולנקבה עוד שבוע כשני השבועות הראשונים בטומאתה וששים יום וששה ימים תשב בדם טהרה והיו כולם שמונים יום, וככלותה שמונים יום אלה הבאנוה אל גן-עדן" (הדובר כאן הוא מלאך הפנים, צ.מ.) (שם, עמ' רכ"ז).
   
   

הנחש מפתה את חוה
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1757-1827

היהדות הממוסדת, שסרבה לכלול את "ספר היובלים", כמו את שאר הספרים החיצונים, בקנון המקראי, יכולה למצוא בספר זה דווקא הסבר מפורט לכמה מן הדינים שפתחה בהמשך, ביחסה להבדל בין גבר לאישה. למשל: "יולדת... ואפילו נפל, אפילו לא ראתה דם, הרי היא טמאה טומאת לידה, ומצד הדין אם היה הולד זכר, היא טמאה שבעת ימים... ואם היה נקבה, היא טמאה ארבעה עשר יום... יש אמנם שצריך לפרוש מאשתו ליל ארבעים ואחד לזכר, וליל שמונים ואחד לנקבה...(15).

לענייננו - לא טעמי המצוות חשובים כאן, במקרא, בתלמוד, בשלחן-ערוך או בספרים החיצונים. גם לא ראיית האישה בשלבים שלאחר הלידה כטמאה, שהוא נושא חשוב כשלעצמו. מה שראוי לציינו הוא עצם הצורך האובססיבי של החברה העברית, ואח"כ היהודית בתקופה הקדומה, להפריד בין המינים, להדגיש את קדימות הגבר על האישה, את שלטונו "הטבעי", כביכול, בה, ובמקרים קיצוניים אף את שנאתו לה, כפי שעולה מכמה מימרות חז"ל, ולא כאן המקום לפרטן.

השערות מספר לגורמי המאבק בין המינים בתולדות האנושות

אדריאן ריץ' (16) מסתמכת כמוטו לפרקה "אילוף האמהות" על פרידה פרום רייכמן בספרה (17), והיא כותבת: "מיתוס פרסי אחד, שעניינו בריאת העולם, קדם למיתוס התנ"כי. המיתוס הזה מספר, שהעולם נברא בידי אישה. היא בוראת אותו בכוח היצירה הטבוע בה, אשר הגברים לא יוכלו לעולם לסגלו לעצמם. היא יולדת בנים לרוב. הבנים נפעמים מגודל המעשה שהם אינם יכולים לחקותו, נתקפים פחד. הם חושבים, 'וכי מי יערוב לנו, שאם בכוחה לתת חיים, אין בכוחה ליטול חיים?', ומשום-כך, בשל פחדם מפני כוחה המסתורי של האישה ומפני האפשרויות ההפוכות הטמונות בו (=בכוח, צ.מ.), הם הורגים אותה".

ואכן, הסבר פסיכולוגי זה יכול לשמש בסיס - אם כי לא יחיד - להבנת המאבק בין המינים לאורך תולדות המין האנושי. זאת, למרות ש"האינטרס של הגברים הוא לטשטש (את עובדת קיומו של מאבק בין המינים); ושימת הדגש מצדם על האידיאולוגיות שלהם גרמה גם לנשים לאמץ לעצמן את התיאוריות האלה" (18), כדבריה של ק'ארן הורני (19).

חוה והנחש
אוגוסט רודן, אמן צרפתי, 1840-1917

אדריאן ריץ' מביאה כדוגמא מצויינת לכוונתה זו של הורני את התיאוריה של פרידריך אנגלס, המתייחס לנושא מנקודת ראות מרקסיסטית, בזהותו את זכות האב ואת קץ המשפחות הנקבעות על-פי יחוס האם עם תחילתם של הרכוש הפרטי ושל העבדות. ריץ' מציינת בהקשר זה את הנחתה כי "הגבר רואה באישה יצור יותר מאדם, ובה במידה נחות ממנו: "היא הכרחית עד אימה ואיומה בהכרח. אין היא רק 'יותר מפועלת מנוצלת', כפי שנטען במאמר של הייס The Dangerous Sex, אין היא רק 'האחרת'; בראש וראשונה היא האם, שיש לכבוש אותה, להשתלט עליה, שאם לא-כן, היא עלולה לשוב ולבלוע את הגבר אל תוך מערותיה האפלות, או להפכו לאבן בכוח מבטיה".

ההסבר הפסיכולוגי בתקופה הבתר-פרוידיאנית מציינת את תרומתו של הגבר לתרבות, כדרך לפצותו על העדרו של כוח-יצירה אחר, יסודי מאוד, הוא כוח האימהות. הורני טוענת, ש"חרף שליטתו של הגבר בכל תחום אחר, נותרים בו שרידי קנאה וטינה הבאים לידי ביטוי בחשיבה הפאלוצנטרית (פאלוס= אבר המין הזכרי, צ.מ.), בפגיעה בערכה של האמהות - ואני הייתי מוסיפה: ביחס הדו-ערכי אליה, כגון דו-הערכיות ביחס אל האישה בכלל בתפיסתה כ"קדושה" או כ"זונה" - כן באים אלה לידי ביטוי בחלק מן התרבויות הפטרנאליסטיות, המגיעות לכדי מיסוגניות (=שנאת נשים).

ריץ' מציינת, כנגד המלעיזים, מן הסתם, כי עצם קיומה של המיסוגניות, המתועד היטב, זכה מאז ומעולם לחיזוק בתרבות הפטריארכלית, ואף המחקרים בתחום זה, שנעשו בידי חוקרים-גברים, אינם חפים מנטייה זו לשנאת-נשים באופיים ובמסקנותיהם - לא פחות מאנשי הממסד הדתי בחברות אלה. וולפגנג לדרר, למשל, במאמרו העוסק ב"פחד מפני האישה", והנושא שם זה, אסף מחקרים רבים בתחום זה, אך מסקנתו היא, כי פחד זה מוצדק משום שיצר הרבייה, הטמון באישה, מהווה איום אמתי על הציוויליזציה, כלשונו: "יש נשים שמידת פוריותן מופרזת - ואולי אף פתולוגית". עד כדי כך...

ומדוע ציינתי למעלה כי היחס לאישה הוא דו-ערכי? מכיוון שלמרבה האירוניה אין הגבר יכול בלעדיה. מסיבה זו מציינת פרנץ' (20) כי "המונותאיזם הפטריארכלי לא הסתפק בשינוי המין של היישות האלוהית; הוא רוקן את היקום מן האלוהות הנשית (21) והתיר את קידושה של האישה במעין אירוניה בלתי-קדושה, אך ורק בתוקף היותה אם... או בתוקף היותה בתו של אב-אלוהים (=בנצרות, צ.מ.) היא הופכת לרכושו של הבעל-האב (וחייבת לבוא אליו בתולה וטהורה ולא 'כמצרך מיד שנייה' (=ביהדות, צ.מ.); או שיש לבתק את בתוליה בטקס מיוחד. כדי שהוא יכיר את ילדיו 'שלו', הוא חייב לשלוט במנגנון ההפרייה שלהם, ופירוש הדבר שהוא חייב לשלוט באימם שלטון בלא מצרים".

לידתה של אתנה מראשו של זאוס
ציור על כד יווני עתיק

כך קורה שתחת המציאות לפיה האישה היא היולדת את הגבר - נולדת במיתוסים האישה מגופו של הגבר - האלה אתנה מראשו של זאוס במיתולוגיה היוונית, וחוה מצלעו של אדם - במיתוס המקראי על פרשת הבריאה.

1. דן דאור על הסדרה "מיתוסים", בספרו של חגי דגן "המיתולוגיה היהודית", מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, עמ' 381.
   
   
2. חגי דגן (שם), עמ' 364.
   
   
3. דוד פרידריך שטראוס, מצוטט ע"י חגי דגן (שם), עמ' 365.
   
   
4. פלורה ויניצקי, תנ"ך לקראת בגרות, עלילות הראשית. הוצאת רכס, 2004, עמ' 197.
   
   
5. אורי גבאי ותמר וייס, המיתולוגיה הבבלית, הוצאת מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, עמ' 202.
   
   
6. שולמית הר-אבן, במאמרה "מה נעשה במיתוס", הרצאה במכון ון-ליר, ירושלים 8.12.1988.
   
   
7. אדריאן ריץ'. ילוד אישה. הוצאת עם-עובד בשיתוף עם ירחון נעמ"ת, 1990.
   
   
8. מרילין פרנץ', מעבר לעוצמה, הוצאת זמורה-ביתן, 1991.
   
   
9. http://frontpage.montclair.edu/alvaresj/JAMYTH/Enumaelish.html
   http://www.hope.edu/academic/religion/bandstra/RTOT/CH1/CH1_RS.HTM
   http://www.ancientneareast.net/religion_mesopotamian/gods/marduk.html
   http://www.livius.org/ba-bd/babylon/babylonia.html
   
   
10. תמצית הסיפור שלהן לקוחה מתוך ספרם של גבאי ווייס (5), עמ' 20-10.
    
    
11. לוי גינצבורג, אגדות היהודים, כרך ראשון, הוצאת מסדה, תשכ"ו, עמ' 51 (וראה המקורות שהוא מסתמך עליהם בעמ' 190 הערה 84).
    
    
12. גבאי ווייס (5), עמ' 12.
    
    
13. ראה הקדמה לספרים החיצוניים מאת אברהם כהנא, הספרים החיצוניים, הוצאת מסדה, כרך ראשון, תשט"ז, עמ' ב.
    
    
14. שם, עמ' רי"ח.
    
    
15. קיצור שלחן ערוך, דין יולדת ומפלת, קנ"ח, א', ב'.
    
    
16.  שם (7), עמ' 143.
    
    
17. The Denial of Women's Sexual Pleasures
    
    
18. דברים אלה מצוטטים ממאמרה של קארן הורני - The Distrust Between the Sexes.
    
    
19. אדריאן ריץ' (7), עמ' 144.
    
    
20. מרילין פרנץ' (8), עמ' 152.
    
    
21. ראה גלגוליו השונים של מושג זה ביהדות, בספרו של חגי דגן (2).