שנה שישית לפרשת השבוע באתר חופש
אתר חופש פותח את השנה השישית של פרשות השבוע המועלות על במתו. הלקט
הראשון התפרסם בספר "מפרי
עץ הדעת".
בשונה מכל פרשה אחרת, אנחנו פותחים כל שנה בפרשת "בראשית"
חדשה ושונה מקודמותיה, וזו שכאן היא פרשת בראשית השישית. העושר הספרותי, האגדי, הדמיוני
והמסורתי המצוי בפרקים הראשונים של ספר בראשית, מזמין אין-סוף פרשנויות והתייחסויות,
בייחוד לאור העובדה, שפרקים אלו שמשו ועודם משמשים בסיס לתרבויות שונות בעמים שונים.
בישראל מלווה פרשת בראשית את הריגוש הראשוני והטבעי של כל ילד בישראל, שמתחיל את לימוד
התנ"ך לפחות בכיתה ב'.
ראה
הקדמה למדור
אתר חופש פונה מדי פעם לאנשי-רוח ומדע שונים, שיביעו את דעתם לכתוב
המקראי ולפרשות השבוע בפרט. הפעם אנחנו מארחים את פרופ' דן עמיר, לשעבר פרופסור למתמטיקה
באוניברסיטת תל-אביב, שמאמריו בתחומים שונים מעשירים את האתר מזה-כבר.
בריאת היקום
פול גוגן, צייר צרפתי, 1848-1903
חיתוך-עץ,
הגלריה לאמנות, אוניברסיטת רוצ'סטר, ארה"ב
בראשית
בראשית א1 - ו8
מאת דן עמיר
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשות בראשית שנכתבו
בשנים הקודמות:
שנה ראשונה שנה שנייה שנה שלישית שנה רביעית שנה חמישית
"נעשה אלהים בצלמנו
כדמותנו" - אל ואדם בסיפורי בראשית
התנ"ך
הוא אוסף יוצא מן הכלל של סיפורים וכתבים, המיתמר כצוק אדיר בנוף התרבות האנושית. אחד
הדברים המייחדים אותו לעומת קודקסים דתיים אחרים, כמו הברית החדשה או הקוראן, הוא הגיוון
הרב: הוא אינו מונוליתי-הומוגני, אלא קונגלומראט שבו אנו מוצאים משקעים ומאובנים מתקופות
שונות, השונים זה מזה מקצה לקצה - ממיתוסים ארכאיים עד הגות דתית ופילוסופיה הלניסטית,
מסיפורי-עם תמימים עד היסטוריה-מטעם, מדיווח היסטורי פרטני ויבש עד שירת אהבה עסיסית,
מהומניזם מרחיק-לכת עד שוביניזם אכזר, וכן הלאה.
המיוחד
שבסיפורי בראשית הוא, שכאן אנחנו מוצאים ניגודים כאלה באופן מרוכז, כאילו שובצו בכוונה
זה ליד זה כגרסאות שונות של אותו סיפור, כשההבדל העיקרי בין הגרסאות הוא דמות האל והיחס
בין אל לאדם. אפשר לומר, שבין הגרסאות השונות יש פער של מאות, ואולי גם אלפי שנות-מחשבה
דתית, פער שבין פוליתיאיזם אנתרופומורפי עממי פשטני לבין מונותיאיזם שכלתני מופשט.
בריאת האדם
פאולו אוצ'לו, צייר איטלקי, 1397-1475
פרסקו,
כנסיית סנטה מריה נובלה, פירנצה, איטליה
ניגוד
כזה מתבטא באופן ברור בשני סיפורי הבריאה השונים - זה של פרק א' לעומת זה של שני הפרקים
שלאחריו. נוסחים אלה הם כה שונים וסותרים, עד שאף פרשן לא היה יכול להתעלם מהם. כל
פירושי הדחק שניסו לאחות את שני הסיפורים נדונו מראש לכישלון. ברור שיש לנו כאן שתי
תפיסות אלוהות שונות באופן קוטבי, ואפשר רק לשאול מאיזו סיבה הוכנסו שתיהן, זו ליד
זו, בפרשה הפותחת את התורה.
תשובתו
של הרב סולובייצ'יק היא, שהדואליות בין השכל לרגש, בין הרציונאלי למיסטי, היא בטבעו
של כל אדם, ולכן גם סיפור-בראשית מוגש בהתאמה לדואליות זו. וריאנט של אותו הסבר הוא,
שהגרסה הנאיבית מיועדת לילדים המתחילים ללמוד תורה, ורק כשהם מתבגרים הם מגיעים לרמת
ההבנה השכלתנית. עלי להודות שגם אני, לו הייתי במקומו של עורך הנוסח הקנוני, הייתי
מתקשה לבחור מבין שתי הגרסאות - זו הרציונאלית, של אל כל-יכול, שונה ומנותק, לבין זו
הנאיבית, בעלת החן של אגדות-ילדים, של אל אנושי, כאחד מאתנו, על מגבלותיו.
בריאת האדם
ג'אקופו דלה קוארצ'יה, צייר איטלקי, 1367-1438
תבליט-אבן,
כנסיית סנט פטרוניו, בולוניה, איטליה
מאז
שהתגלו ופוענחו הכתבים המסופוטמיים העתיקים ברור, שחלק ניכר הן מהסיפור המיתי שבספר
בראשית והן מקודקס החוקים של משה מקורם בתרבות המסופוטמית. כרגיל במצב כזה, ניתוח ההבדלים
שבין המקור העתיק לבין הנוסח המאוחר יותר, הוא שיכול ללמד יותר מכל על תרומתה המקורית
של החשיבה הדתית היהודית ועל השלבים השונים שבהתפתחותה.
במיתוס
המסופוטמי, כמו במיתוסים רבים אחרים בעולם, האלים הם משפחה בת כמה דורות. ביצירה הנקראת
אנומה אליש (א' סגולות, ו' בשורוק) מי שברא את העולם ואת האדם, מלך האלים מרדוך,
הוא הדור השביעי במשפחה. על בני האלהים מדובר במפורש בסוף פרשת בראשית (ו 4,2) - בדור
שקדם למבול: "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה
ובנות יולדו להם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר
בחרו... הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן, אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם
וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם". בסיפור תנ"כי קדום
אחר, ספר איוב, נזכרים לא רק בני האלהים אלא גם השטן: "ויהי
היום ויבואו בני האלהים להתיצב על יהוה ויבוא גם השטן בתוכם להתייצב על יהוה"
(איוב ב 1).
מרדוך
מלך האלים באמונה הבבלית העתיקה
תפיסת
אלוהי-ישראל כאחד מאלים רבים, אך גדול מהם, ניכרת במקומות רבים בתנ"ך, וכמובן
בפסוק הנודע מקריאת הניצחון: "מי כמוך באלים יהוה!" (שמות טו 11). שריד פוליתיאיסטי
פחות בוטה הוא שימוש האלוהות בלשון רבים, שימוש שנמצא בכמה פסוקים בספר בראשית: "נעשה אדם בדמותנו ובצלמנו" (א 26), "הן האדם היה כאחד ממנו" (ג 22), "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (יא 7). עצם השם
"אלהים" ברבים, (בפרק ב בצרוף יהוה אלהים, לעומת אלהים בלבד בפרק א), מקורו
בריבוי אלים, וכך גם המילה "אדוני". השינוי בשמות האלהים הוא גם אחד הקריטריונים
העיקריים להבחנה בין המקורות השונים לפי שיטת התעודות, המקובלת במחקר המודרני של המקרא.
במשך
הדורות הורדו "בני האלהים" לדרגת "מלאכים", ללא מוצא מפורש, והפכו
לפמליה של האל. דיבור האלהים בלשון רבים פורש כלשון נימוסית של התייעצות, לכאורה, עם
פמליית המלאכים. בסיפורי התורה והנביאים המלאכים הם שלוחיו של האל לביצוע משימות על
הארץ, לטוב ולרע, ובתהילים מוקצה להם גם תפקיד בשמיים: "אלהים
ניצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (מזמור פב 1 - נציין את השימוש הכפול
במילה 'אלהים', גם עבור האל העליון וגם עבור ציבור מלאכיו), "הללו את יהוה מן השמיים הללוהו במרומים. הללוהו כל מלאכיו
הללוהו כל צבאו" (מזמור קמח 1-2).
אלהים והמלאכים
פייטרו פרוג'ינו, 1450-1523, צייר איטלקי
פרסקו,
ארמון הוואתיקן, רומא
גם
בתפיסה המונותיאיסטית יש מרחק רב בין אל בדמות אדם לבין אל מופשט חסר דמות הגוף. הראשון
מופיע כבר בפסוק "נעשה אדם בדמותנו ובצלמנו", פסוק הנראה כנטע זר
בסיפור הבריאה המופשט.
אל
גשמי כזה מופיע שוב בספר שמות, אם כי בני אדם יכולים לחזות רק באבריו הנחותים יותר:
"ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל
ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני
ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כד 10-11). מראה
פניו של האל נמנע גם ממשה עצמו: "ויאמר: לא תוכל
לראות את פני כי לא יראני האדם וחי... וראית את אחורי ופני לא יראו"
(שמות לג 23,20). תיאור מראה האל כדמות אדם זוהרת מופיע גם ביחזקאל ב 26-28: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וארא כעין
חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונגה
לו סביב. כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד
ה'".
מוטיב
קרוב לזה הוא הופעתו של האל כאדם, או אולי אפילו כקבוצת אנשים, המייצגים אותו. בסיפור
הבשורה לשרה קיימת אמביוולנטיות המתבטאת בחילופי-לשון יחיד ורבים בהתייחסות לשלושת
המלאכים המייצגים את האל (בראשית יח): "וישא עיניו
וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו
ארצה. ויאמר, אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכו'... ויאמרו אליו: איה שרה אשתך?
ויאמר: הנה באהל. ויאמר: שוב אשוב אליך... ויאמר ה' אל אברהם למה זה
צחקה שרה... ותכחש שרה... ויקומו משם האנשים...". בהמשך
הסיפור, לאחר המשא ומתן עם אברהם על גורל אנשי סדום, האל פונה ללכת כאחד האדם: "וילך יהוה כאשר כילה לדבר אל אברהם".
הפסוק הבא, הפותח את פרק יט, הוא: "ויבואו שניהמלאכים סדומה", והוא פותח פתח לפרשנות שהאלהים עצמו היה אחד משלושת האנשים
שבאו אל אברהם.
אמביוולנטיות
בין האל ל"מלאך" בדמות אדם נמצאת גם בסיפור ההאבקות של יעקב: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי
לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו... ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך
כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב 25-30).
יעקב נאבק עם המלאך
סלבטור רוסה, 1616-1652, צייר ספרדי
האנשת
האל מתבטאת לא רק בדמותו, אלא גם בהעמדת האדם כמסוגל להתמודד עם האל, ככמעט שווה לו
- "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהילים ח
6). חרדת האלהים מתחרות של האדם מופיעה הן בסיפור גן העדן - "ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע,
ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (ג 22) הן בסיפור
מגדל בבל (יא). התמודדות של האדם במישור אחד עם האל אנחנו מוצאים גם במשא ומתן עם אברהם
ובהאבקות המלאך עם יעקב כנזכר לעיל.
בעוד
שהרציונאלי שבקרבנו מכוון אותנו אל הבורא המופשט, המוח חסר הגוף, ובהתפתחות היותר מאוחרת
- גם חסר הרצון, הרי הלב נוטה אל הסיפור העממי התמים, הילדותי. מבחינה זו, קרובים סיפורי
הבריאה וסיפור המבול לאגדות בריאה של שבטים רבים ברחבי העולם (אם כי יש לציין, כי רובן
של אגדות אלה נכתבו או נרשמו רק לאחר שהאדם הלבן הגיע, כך שאין ביטחון בכך שלא הושפעו
מסיפורי התנ"ך).
להלן
מבחר מצומצם של אגדות כאלה, מכמה יבשות, על בריאת האדם, שיש בהן מן המשותף לסיפורי-בראשית:
אנומה אליש, סיפור הבריאה
הבבלי
אנומה אליש - אחד
הלוחות
אנומה
אליש נכתב על שבעה לוחות, באנלוגיה מסוימת לששת ימי הבריאה, ובו למעלה מאלף שורות שיר.
בלוח החמישי, בורא מרדוך מלך האלים את המאורות ואת לוח השנה וקובע את חוקותיהם, מפלג
גופה התחתון של אם האלים תיאמת הוא בורא את הארץ, את תופעות האקלים, את ההרים ואת מקורות
המים והעפר וקובע את סדריהם... האלים מבקשים לדעת מי ימלא את מקומם במלאכת-הכפיים אשר
עשו לפנים, לפרנסתם. מרדוך מודיע להם, כי בתכניתו לברוא את האדם ולהעמיס עליו את עמל
האלים. להלן קטעים קצרים מתוך אפיזודה זו, המתוארת בסוף הלוח חמישי ותחילת הלוח השישי
בתרגומם של שפרה וקליין (1). את מלוא הטקסט ניתן לקרוא גם באתר www.piney.com/Enuma1.html.
אנומה אליש - מרדוך
ותיהמאת
שמעו [האלים] אבותיו דבריו אלה,
שאלו את מרדוך [בכורם] לאמר:
"על האדמה אשר בראו ידיך,
למי יהיו [שלטונך וממשלתך]?
במקום ההוא נטה מלוננו עד עולם!...
שמח מרדוך [לשמע דבריהם ויאמר]
ענה את האלים [ההם אשר] שאלוהו: ...
"[אברא-נא בני-אנוש]. עליהם יושת [עמלכם]...
בבל אשר קראת בשמה
בשמוע מרדוך את דבר האלים...
הודיע העצה אשר הגה בלבו:
"דם אבלול, עצמות אצור,
אעשה יצור, "אדם" יהי שמו,
אברא יצור אדם,
לוּ יושת עליו עמל האלים, והמה לו ינוחו.
פופול וו, המיתוס של המאיה
(2)
פופול וו
פופול
וו היא היצירה החשובה ביותר ששרדה מספרות המאיה. היא בת כאלף שנה, ונכתבה בהירוגליפים
בשפת הקיצ'ה (Quiche) -
שפתם של כמיליון אינדיאנים בגוואטמאלה, והועלתה על הכתב באותיות לטיניות באמצע המאה
ה-16.
כתב הקיצ'ה – Quiche
כתב החרטומים של בני המאיה
הנה סיפור ההתחלה, כאשר לא הייתה אף צפור אחת, אף הר אחד.
הנה השמיים לבדם, הנה הים לבדו. שום דבר בלתם - שום קול, שום תנועה.
רק השמיים והים, רק לב-השמיים לבדו.
ואלה שמותיו: היוצר והמתכנן, קוקולקאן והורקן
הקוקולקאן והטפאו
[בנוסח
אחר הוא: גוקומאץ - הנחש בעל הנוצות,
ובעוד נוסח מדובר בזוג: האדון טפאו והנחש גוקומאץ - רבים שהם אחד]
אבל אין אף אחד שיאמר את שמותיו, אף אחד שישבח את תפארתו,
אף אחד שיזין את גדולתו. לכן חושב לב-השמיים:
"מי ישנו שם שינקוב בשמי? מי ישנו שם שישבח אותי? איך אעשה זאת?"
לב-השמיים רק אומר את המילה "ארץ", והארץ עולה, כמו ערפל מהים.
הוא רק חושב על כך והיא שם. הוא חושב על הרים, ומתנשאים הרים גדולים. הוא חושב על עצים,
ועצים גדלים על פני האדמה.
צ'יפנקה
בנו השביעי של מקאו שהפך לאבן, באגדת הפופול-וו
צ'יפנקה
ציור מאת דיאגו ריוורה, צייר מקסיקני, 1886-1957
צבעי
מים על נייר
כך לב-השמיים אומר: "עבודתנו מתקדמת יפה".
ולב השמיים מתכנן את יצורי היער - ציפורים, צבאים, יגוארים ונחשים,
ולכל אחד מהם הוא מקצה את ביתו: "אתה הצבי, תלון פה לאורך הנחלים. אתן הציפורים,
קיניכן בעצים. פרו ורבו ומלאו את הארץ", כך הוא אומר להם.
ואז אומר לב-השמיים לבעלי החי, "דברו, התפללו אלינו".
אבל היצורים יכולים רק לצייץ, היצורים יכולים רק לנהום.
אינם מדברים כבני-אדם. אינם משבחים את לב-השמיים.
וכך החיות מושפלות. הן ישרתו את אלה שיעבדו את לב-השמיים.
ולב-השמיים מנסה שוב. מנסה ליצור מי שיכבד אותו.
מנסה ליצור מי שישבח אותו.
הנה היצירה החדשה, עשויה מבוץ ואדמה. אינה נראית כה טוב.
היא מתפוררת ומתרככת כל הזמן, היא נראית עקומה ומעוותת.
[היא אינה רואה] היא רק מדברת שטויות. אינה יכולה להתרבות.
אז לב-השמיים נותן לה להתפורר. עכשיו לב-השמיים מתכנן שוב.
הוא קורא לסבנו ולסבתנו. הם הרוחות החכמות ביותר...
ובהמשך
הסיפור מיוצר, בעזרת הפומה, הקויוט, התוכי והעורב, המוצר הסופי, המוצלח - אבות שבט
הקיצ'ה.
החיות והציפורים
- אבות שבט הקי'צה
בריאת העולם במיתולוגיה
של שבט השילוק שבמרכז דרום סודן, מערבה לנילוס הלבן (3)
השילוק
הוא עם בן כחצי-מיליון נפש, הדת שלהם כוללת פולחן אבות ואמונה באל-עליון, המעניק סגולות
אלוהיות גם למלך שבראשם.
בני שבט השילוק בדרום
סודן
הבורא ג'ואוק עיצב את כל האנשים על פני האדמה. כשעסק בבריאה זו הוא
נדד על פני העולם. בארץ הלבנים הוא מצא חול לבן וזך, וממנו יצר את האנשים הלבנים. אז
הגיע לארץ מצריים ומהבוץ של הנילוס עשה אנשים חומים-אדומים. לבסוף הגיע לארץ השילוקים
ומהאדמה השחורה שמצא שם יצר אנשים שחורים.
האופן בו עיצב את האנשים היה כך: הוא לקח קומץ אדמה ואמר לעצמו:"אעשה אנשים, אבל הם צריכים להיות מסוגלים
לרוץ ולצאת לשדות, לכן אתן לכל אחד מהם שתי רגליים ארוכות, כמו לפלמינגו". לאחר
שעשה זאת, חשב שוב: "הם צריכים להיות מסוגלים לגדל דוחן, לכן אתן לכל אחד מהם
שתי זרועות - אחת כדי להחזיק במעדר, והאחרת כדי לתלוש את העשבים". כך הוא נתן
לאנשים שתי זרועות.
אז חשב שוב: "הם צריכים לראות את הדוחן, לכן אעניק להם שתי עיניים".
הוא עשה כך, בהתאם. ואז חשב לעצמו: "הם צריכים לאכול את הדוחן, לכן אתן לכל אחד
מהם פה", ועשה להם פה. אחר כך חשב בנפשו: "הם צריכים להיות מסוגלים לרקוד
ולדבר ולשיר ולצעוק, ולמטרות אלה הם זקוקים ללשונות", ונתן לשון בפיהם. לבסוף
אמר האל לעצמו: "הם צריכים לשמוע את קול הריקוד והדיבור של הגדולים, ולשם כך הם
צריכים שתי אוזניים".
כך
העניק להם זוג אוזניים, ושלח אותם אל העולם כבני אדם מושלמים.
סיפור בריאת האדם של
שבט בילאן - Bilaan שבאי מינדנאו
בפיליפינים
הבילאן
הוא שבט בן כרבע מיליון נפש, הם מאמינים בישות-עליונה ובקיום הנפש.
בני שבט הבילאן באי
מינדנאו בפיליפינים
בראשית
היו ארבעה אלים, והם חיו באי שגודלו לא עלה על זה של כובע. על אי זה לא גדלו לא עצים
ולא דשא ולא שום דבר חי מלבד ארבעתם ועוף אחד. יום אחד הם שלחו את העוף אל מעבר למים
לראות מה יוכל למצוא, וכשחזר הביא מעט חימר, חתיכת רטן ופרי.
מלו,
הגדול בין ארבעת האלים, לקח את החימר ועיצב וחבט בו במשוט באותו אופן בו אישה מעצבת
כלי מחימר, וכשסיים יצר את היבשה. אז זרע את הזרעים מהפרי והם צמחו עד שהיו הרבה צמחי
רטן והרבה עצי פרי. הארבעה התבוננו בגידול הצמחים במשך זמן רב והיו מאוד מרוצים מהעבודה,
אבל לבסוף אמר מלו:
"מה תועלת יש באדמה ובכל הרטן והפרי אם אין אנשים?". והאחרים
השיבו: "הבה נעשה אנשים משעווה". הם לקחו שעווה וטרחו זמן רב לעצב אותה בצורות אדם. אבל
כשקרבו את הצורות לאש השעווה נמסה, והם ראו שאי אפשר לעשות אנשים באופן זה. אז הם החליטו
ליצור את האנשים מחימר... אבל מחמת החיפזון הוא לחץ באצבעו בשורש האף והשאיר שם סימן
בחימר הרך, סימן שתוכלו לראות אותו בפני בני האדם עד היום.
כאמור,
אלה רק ארבעה מתוך מאות סיפורי-בריאה. ברבים מהם קדמו התהו ובהו לבריאה, שתחילתה בריאת
האור, לאחר מכן שמיים וארץ, ים ויבשה, צומח וחי, ורק לבסוף נברא האדם. בהרבה מהאגדות
האל זקוק לאדם. האדם נועד למלא תפקיד על פני האדמה - לעבוד אותה, לעזור לאלים
בעבודה הפיסית, להקריב לאלים קורבנות, או לספר את גדולת האל. האל אינו מושלם וכל-יכול
- הוא זקוק לעזרה, לשבח ולהכרת תודה. גם באותם מיתוסים בהם הבורא הוא ישות-עליונה,
הבוראת עולם ומלואו במחשבה או בדיבור בלבד, הרי שלבריאת האדם הוא זקוק לחומר גלם. החומר
הטבעי לצורך זה הוא החימר, שניתן לכייר בו ואחר כך להפכו לבר-קיימא בשריפה או בייבוש.
מלבד אדמה, משמשים בניסיונות הייצור גם חומרים אחרים, כמו שעווה או עץ, ואצל הבבלים
גם עצם ודם, בדומה לבריאת האישה בפרק ב' בבראשית . אצל עמים רבים, הניסיון הראשון לבריאת-אדם
לא עלה יפה, ומוצרי-ניסוי לא מוצלחים מושמדים ע"י שיטפון.
היהדות
התפתחה בכיוון הקוטבי לאלילות, והרחיקה, אולי יותר מכל דת אחרת, בתפיסת האל השכלתנית
המופשטת - בעיקר בעקבות הרמב"ם. ב"מורה נבוכים" שלו הוא מסביר את התפיסה
הנאיבית: כבר חשבו בני-אדם כי "צלם" בלשון העברי
מורה על תבנית הדבר ותוארו, והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר נעשה אדם בצלמנו
כדמותנו וחשבו כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו
בכך, ונראה להם
שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים
ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו
דם ובשר (חלק ראשון פרק
א) .בגישתו הרציונאלית
הוא שולל גישה זו לחלוטין: כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם
בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו, כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון
בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו
חיי החי מהם, ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מהם (חלק ראשון, פרק לה).
אבל
ביהדות התפתח, במקביל, גם הכיוון הרגשי-נאיבי. בישראל של היום נראה, שידו של זרם זה
היא על העליונה - אולי מכיוון שרציונאליות עקבית מובילה, בהכרח, לכפירה בעיקר. לכן
היטשטשו הגבולות בין מתנגדים לבין חסידים ומקובלים, בין תורה לשמה לבין פולחן 'צדיקים'
וקמיעות, בין הרואים את דתם כדרך חיים לבין המאמינים בהשגחה אישית ושכר ועונש בעולם
הזה.
נספח: סיפור גן העדן
סיפור
הנפילה והגירוש של האדם מגן-עדן, למרות גודש האלמנט העממי-נאיבי שבו, הוא כנראה ייחודי
למיתוס היהודי. גן-עדן האגדי נזכר לא רק אצל נביא מאוחר כיחזקאל בגלות בבל (למשל: "ויקנאוהו כל עצי-עדן אשר בגן-אלהים", לא
9), אלא גם אצל נביא מוקדם כיואל ("כגן-עדן הארץ
לפניו" - יואל ב 3).
הגירוש מגן-עדן
אלברכט דירר, 1471-1528, צייר גרמני
תחריט
נחושת
למרות
שכאיש-מדע הייתי צריך להעדיף את הגירסה הראשונה משתי גרסאות ספר בראשית לבריאת החיים,
זו האבולוציונית - המתחילה באור המפץ הגדול וממשיכה בהיווצרות הארץ, הצמחים, הדגים,
העופות, החיות והאדם כמעט בסדר המקובל עלינו כיום, יש לי - כלרבים אחרים, אמפטיה רבה
דווקא לגירסה הנאיבית, בה מצאתי בסיפור גן העדן אלמנטים שקל להזדהות איתם. מכיוון שלא
מצאתי סיפור מיתולוגי דומה, אני מביא וריאציה שלי, המתאימה את הסיפור העתיק למציאות
הישראלית בימינו אלה:
מעשה בעובד הגן שסרח -
סיפור "גן-עדן ישראלי"
מעשה
באישיות ידועה רבת-פעלים, שמטעמי זהירות נציין את שמו רק בראשי התיבות י.י.
כשי.י.
הגיע כנער צעיר, הייתה זו ארץ נידחת וחשוכה. הוא הקים את תחנת הכוח בנהריים - ויהי
אור. הארץ הייתה מכוסה ביצות - הוא ייבש אותן ותיראה היבשה. אחר כך עשה י.י. גדולות
ביישוב הארץ ובהפרחת השממה. לבסוף, אחרי שישה עשורים של שנות-מלאכה אשר עשה למען הציבור,
החליט לנוח בשביעי, ולתפוס שלווה הרחק מההמון הסוער.
כל
חייו זכר י.י. בערגה את ילדותו ביערות ובגני הפרי שעל גדות הנחל במחוז מוצאו, וחלם
על גן-פרטי גדול משלו, על חווה מבודדת בה יבלה את זקנתו, יאזין לפכפוך מים זורמים,
יחזה בלבלוב ובפריחה ויאכל מפרי העצים. בעזרת קשריו הטובים במנהל המקרקעין, השיג שטח
נאה של כמה עשרות דונאמים אדמה משובחת בבקעת הירדן. בחבל-ארץ זה כמעט ולא ירד גשם.
אמנם הייתה בו לחות גבוהה מאוד ואדים עלו מן הארץ, אבל לא היה בשדה לא שיח ולא עשב.
י.י.. הצליח לסדר לעצמו מכסה נדיבה של מים שהוטו אל החווה בארבע תעלות שהקיפו אותה
סביב. אלה לא דמו, אמנם, לנחל החלומי הגדול, ולכן קרא לשתיים מהן, באירוניה, פרת וחידקל,
ולשתי האחרות קרא בשמות שהולמים יותר את המציאות בארץ: פישון וגיחון. אז שתל בחוותו
מכל טוב - כל עץ נחמד וטוב למאכל, ובתוך הגן, במרכזו, נטע שני עצים טרופיים נדירים
שהיו יקרים לו מכל - עצי פרי מיוחדים, שטעמם החמוץ-מתוק המבושם היה אהוב עליו ביותר.
שמות החיבה שנתן להם היו 'עץ החיים' ו'עץ הדעת' - לדעתו, רק מי שטעם מפרי העץ הראשון
ידע את טעם החיים האמתי, ומי שלא טעם מהשני - אינו יודע להבחין בין טעם טוב לרע.
הגירוש מגן-עדן
מריוטו אלברטינלי, 1474-1515, צייר איטלקי
שמן
על עץ, גלריית סטרוסמאייר, קרואטיה
החום
והמים עשו את שלהם, והגן צמח וגדל להפליא. דבר אחד לא לקח י.י. בחשבון, והוא, שאיננו
כבר אותו חלוץ צעיר בן-עשרים, ושבגילו לא יוכל עוד לבדו גם לעבד גן-ענק שכזה וגם לשמור
עליו מפני גנבים חמדנים. לאחר מספר שנים הוא הבין שאין לו ברירה, אלא לשכור פועל שיעזור
לו בחווה, לעבדה ולשמרה. מכיוון שהתברר לו שבארץ אין אף ישראלי מקומי שהיה מוכן לעבוד
את האדמה, החליט להעסיק פועל תאילנדי. כדי שלא יואשם בהעסקת עובד זר, המציא סיפור-כיסוי,
לפיו הבחור הוא מייצור עצמי - הוא כייר אותו בחימר ונפח בו רוח חיים - וההוכחה החותכת
לכך היא, שצבע עורו של הפועל הוא ממש כצבע האדמה במקום. מכיוון שבצעירותו הצליח ליצור
כל-כך הרבה מפעלים שנחשבו לניסים והפכו לאגדה, וביודעו מה רבים הפתאים המאמינים לכל
דבר, קיווה שיאמינו אפילו לסיפור כזה. לפחות אצל פקידי משרד הפנים, אנשי ש"ס,
היו לזה סיכויים טובים.
י.י.
הפקיד בידי הפועל את הטיפול בגן והשמירה עליו, והרשה לו לאכול מפירות כל העצים, פרט
לעץ המיוחד שבמרכז הגן. משום מה האמין שברגע שהפועל יאכל מאותו עץ, תיפקחנה עיניו ויבין,
כי הוא מועסק בתנאי ניצול. הוא איים עליו שבמשטרת ההגירה יהרגו אותו אם יעבור על איסור
זה. כדי לגוון את חייו של הפועל - כי לא טוב היות הפועל לבדו, וגם כדי לגוון את מזונו,
הכניס י.י. לגן מגוון של חיות ועופות שהתאילנדי היה צד ואוכל להנאתו. אבל למרות תנאי
המותרות, היה הפועל בודד ועצוב, ולחץ על בעליו שיביא לחווה גם את אשתו, כך שזו תעזור
לו בעבודות הגן ובבישול. י.י. נעתר לו לבסוף, והכול התנהל למישרין במשך זמן-מה.
הגירוש מגן-עדן
צ'ארלס נטואר, 1700-1777, צייר צרפתי
שמן
על לוח נחושת, מטרופוליטן, ניו-יורק
אבל
יום אחד, כשי.י. התהלך בגן לרוח היום והמהם להנאתו, הרגיש בתנועה חשודה במרכז הגן.
כשהתקרב, הבחין בבני-הזוג כשהם מתחבאים בלבוש מינימאלי ליד העץ האסור. חמתו בערה בו
לא רק בגלל שתפס אותם מבלים במקום לעבוד, אלא בעיקר כיוון שקליפות ליד העץ עוררו את
חשדו שאכלו מפרי עץ-המחמד שלו למרות האיסור החמור. חקירה קצרה אימתה את החשד - הבעל
נשבר והטיל את האשמה על אשתו - בתירוץ ששכח לידע אותה בדבר האיסור. אשר לאישה, היא
ניסתה לבדות איזה שהוא סיפור לא מתקבל על הדעת על נחש, שפיתה אותה לקטוף ולטעום מהפרי.
י.י.
לא קנה את התירוצים - הוא ידע שתאילאנדים אוכלים נחשים, אך לא האמין שהם מדברים איתם.
הוא חשש שמי שהסית את הזוג לעבור על האיסור היה מישהו ממתנדבי "קו לעובד"
שהסביר להם את זכויותיהם כעובדים זרים, ושמעכשיו, לאחר שהבינו שתנאי העבודה שלהם מחפירים,
לא יוכל לסמוך עליהם שלא יוסיפו לגנוב בעתיד. יתרה מזו, אם יתברר לאנשי "קו לעובד"
שהפועל רשום במשרד הפנים כישראלי יליד הארץ, הם עלולים לדרוש קביעות עבורו, וזה יישאר
לחיות בחוותו לעולם.
בצער
רב הבין י.י. שעליו להיפרד מיד מהפועל, ושקשיש כמוהו אינו יכול להחזיק גן כה גדול לעצמו
בלבד וגם ליהנות לבדו מפירותיו - לא בלי פועלים ולא איתם. הוא קרא למשטרת-ההגירה והזוג
גורש בחיפזון מן הארץ. גדר אלקטרונית ממוקשת מהסוג החדיש ביותר הנקרא "להט החרב
המתהפכת" הוקמה סביב הגן, וחיילים מהיחידה המובחרת "כרוב" הופקדו לשמור
עליה מפני מסתננים ממזרח - מירדן.
אך
ללא עובדים, פרט לי.י. המזדקן, לא שב הגן לפרוח כבימי זוהרו.
הגירוש מגן-עדן
מסאקיו, מוכר גם בשם תומאס די-ג'יובני, 1401-1428, צייר איטלקי
פרסקו,
כנסיית סנטה מריה דל-כרמינה, פירנצה, איטליה
מקורות:
(1) ש.שפרה וי.קליין: בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה
משירת המזרח הקדום, עם עובד 1996.
ראה גם:
www.cresourcei.org/enumaelish.html
ccat.sas.upenn.edu/~humm/Resources/Ane/enumaA.html
www.crystalinks.com/babyloniancreation.html
www.piney.com/Enuma.html
(2) לפי Popol Vuh: The Mayan Book of the Dawn of Life, Dennis
Tedlock 1996
ראה: www.jaguar-sun.com/popolvuh.html
ראה גם:
www.lubricitycomics.com/PopolVuh/PopolVuhHome.html
www.uwec.edu/greider/hos/Hist/dlapopvuh.htm
(3) לפי Folklore in the Old Testament, J.G. Frazer
ראה: www.dreamscape.com/morgana/ophelia.htm
ראה גם: www.pitt.edu/~dash/creation-phil.html
אוקטובר 2004
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
