הפרשה שלנו היא מן החשובות ביותר בתורה, ואולי החשובה מכולן, כי היא "מגלה" למאמין את מקומו של האדם ביקום, מעמדו בפני האל, תכלית חייו וגורל חייו. המחבר רואה עצמו כמי שנחשפו בפניו הסודות הכמוסים ביותר של האלוהים: הוא יודע איך ברא אלוהים את העולם על מרכיביו, איך הוא יצר את האדם ואיך ליווה את צעדיו הראשונים עלי אדמות. הביטחון המוחלט המשוקע בדברים באשר לאמיתות המסר האלוהי, והחגיגיות בה מובאים הדברים, אינם משאירים בלב המאמין מקום לשאלה התמימה המתבקשת: כיצד הגיעו ידיעות מופלאות אלו לידי מחבר הכתובים? חז"ל האמינו שמשה קיבל תורה מסיני (אבות א' א), כלומר את חמשת חומשי התורה, כולל ספר בראשית, שעלילותיו קדמו מאות ואלפי שנים למשה; וכל זאת למה? משום שהאל "פה אל פה" דיבר בו (במדבר י"ב / 8), ובוודאי שהוא האיש הראוי כי יחשוף בפניו את כבשונו של עולם.

אלוהים כארכיטקט
וויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1827-1757

מי שמצוי אף מעט בביקורת המקרא, יודע כי אין שחר לטענה התמימה של חז"ל משום שתי סיבות: (א) בכתובים יש סתירות מהותיות ושוני משמעותי בסגנונות, ולא ייתכן שיצאו מידי מחבר אחד; (ב) יש "פליטות קולמוס" של הכותבים השונים, מהן משתמע שהכתובים נתחברו בתקופות שונות מאות שנים מאוחר מהתקופה המשויכת למשה ודורו (דברים אלה יידונו בפרשות לך לך, וירא, בהעלותך, דברים ועוד).

אבל לא רק זאת, אם נביט על הכתוב שבפרשה שלנו, ניווכח ללא קושי, כי הדברים הנאמרים בו הם רחוקים מלהיות סבירים, ועל כן בוודאי אינם יכולים להיות "אלוהיים", שכן מדבר אלוה מצפים לשלמות: אם כותב הדברים קיבל אותם מפי הגבורה בכבודה ובעצמה - איך ייתכן שטעה באומדן משך הבריאה? היום כל ילד יודע שמאז הייתה הארץ כדור אש ועד שהחלו עליה סימני חיים ראשונים - חלפו מיליארדי שנים, ולא ימים בודדים! היום כל ילד יודע שהיקום איננו בנוי מארץ, שהיא מרכז היקום, ושמיים, ושהשמש והירח אינם המאור הגדול והמאור הקטן שאלוהים "נתן" אותם (ממש מעשה תשבץ!) ברקיע השמיים - אלא שהשמש היא מרכזה של מערכת כוכבי לכת אדירת ממדים, שבתוכה כדור הארץ, ושכל המערכת הזאת יחד איננה אלא חלק זעיר מתוך גלקסיה אחת מתוך אינספור גלקסיות אחרות הממלאות את היקום, כשהמרחקים ביניהן נמדדים במיליוני שנות אור. ובאשר לירח - הוא הרי איננו מאור כלל, אלא לוויין "קטן" המסתובב סביב כדור הארץ ומקבל את אורו מהשמש. תאמר: "דיברה תורה כלשון בני אדם" (ברכות ל"א ע"ב), כלומר, הנמיכה עצמה התורה כדי להתאים עצמה ליכולת ההבנה של דור מקבליה, אם תאמר כך - מתחייב לשאול: איך זה שאין אפילו רמז שהיא יודעת משהו מעבר לידיעות הקמאיות חסרות הבסיס שבפרשה שלנו? מה שסביר יותר - לא שדיברה תורה כלשון בני אדם, אלא שבני אדם התיימרו לדבר בלשון אלוהים, ובהכרח התבזו בחוסר ידע.

בריאת השמש והירח
מיכלאנג'לו בונאורוטי, אמן איטלקי, 1564-1475
פרסקו, הקפלה הסיסטינית, הוותיקאן, רומא

זאת ועוד: מהמילים "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ", אתה למד שכל מה שנראה בעיני הכותב כיקום כולו - נברא, לדעתו, יש מאין (ראו האבן-עזרא לבראשית א' / 1), כלומר, לפני 5762 שנה היה קיים רק האל הנצחי, אבל לא היה כלל בנמצא היקום. המדע, כמובן מפריך טענה חסרת שחר זאת, ורק כדי להצביע על הגיחוך שבטענה, נציין כי הארכיאולוגים מצאו סימני תרבות אנושיים ברורים (כולל כתב תמונתי!) מתקופות שקדמו לנו בעשרות אלפי שנים!

בכלל הראיה המחייבת כי כל מה שיש - מישהו היה מוכרח ליצור היא ראיה "אנושית" צרה: רק אדם יוצר דברים, ועל כן הוא סבור בטעות שכל מה שקיים - מישהו היה חייב ליצור אותו. את התכונה הזאת הוא מייחס לאלוהים. כלומר, כותב הדברים ובני דורו היו זקוקים להסבר באשר למציאות העולם, והם יצרו מיתוס של בריאה יש מאין בידי אלוהים (אחד מתוך אין ספור מיתוסים של תרבויות שונות על פני כדור הארץ); אבל בראיה מפוכחת, אין המיתוס הזה פותר דבר, כי את אותה השאלה ששאלו על היווצרות העולם, ניתן לשאול על היווצרות האל. הם "פתרו" בעיה אחת על ידי יצירת בעיה אחרת. מאוחר יותר סברו חכמים שבכלל לא ראוי, ואף אסור לשאול שאלות כאלו: "אמר רבי יונה בשם ר' לוי, אמר: למה נברא העולם בב'? אלא מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו - כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה, מה לפנים מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא" (בראשית רבה, א' ט). כלומר, פרשת בראשית נותנת לך תשובה - תסתפק בה, ואל תשאל שאלות! (1)

בריאת חווה
מיכלאנג'לו בונאורוטי, אמן איטלקי, 1564-1475
פרסקו, הקפלה הסיסטינית, הוותיקאן, רומא

אפילו עיון מרפרף על פני הפרשה שלנו דיו להפריך את הטענה של המונותיאיסטים המאוחרים, כי האל נתפס על ידי התורה עצמה כחסר גוף וכמי שלא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל (העיקר השלישי מתוך שלושה עשר העיקרים לרמב"ם); האל "מצוטט" כאומר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (א' / 26), ובהמשך מודגש אמנם כך נברא האדם: "ויברא את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו..." (שם 27). החזרה המשולשת הזאת איננה נותנת מקום לספק - על דעת כותב הדברים האדם דומה לאל, כי הרי מי שהמציא את הישות הנוראה הזאת - את אלוהים, איננו אלא האדם, והוא לא יכול היה לדמיין כלל משהו שאיננו אנושי. לכן נראה את האל בהמשך נוטע גן ומהלך בגן לרוח היום - נוהג כאדם לכל דבר, מלבד כוחו ושלטונו האדירים הדומים לאלה של מלך עריץ וגחמן.

על הסתירות הברורות מאוד בין בריאת העולם בבראשית א' / 1 - ב' / 3 ובין הבריאה בב' / 25-4 נשתברו הרבה קולמוסים, ואין בכוונתי להרחיב על כך את הדיבור. אזכיר בקצרה את הסתירות העיקריות: בבריאה א' נבראו הצמחים ביום השלישי, ובעלי החיים ביום החמישי והשישי. אחרי כל אלה נברא גם האדם ביום השישי; לפי בריאה ב' , כשהאדם נברא, לא היו כלל צמחים - רק אחר כך הוא נטע גן והצמיח צמחים, ואת החיות הוא יצר מהאדמה, כמו את האדם, רק לאחר שהסתבר לו שאין לאדם עזר כנגדו. כלומר, סדר הבריאה ממש הפוך! בבריאה א' ברא האל את שני המינים באותו הזמן: "זכר ונקבה ברא אותם" (א' / 27), ואילו בבריאה ב' - רק כשהסתבר לו שהניסיון הראשון שלו למצוא לאדם עזר - לא צלח - רק אז הרדים את האדם, וברא מצלעו את האישה, להודיעך שהאישה היא מעין "ברירת מחדל" וטפלה לגבר (ב' / 24-18). לעומת הלידה "בהרדמה" הזאת, שבה הזכר יולד את הנקבה, נענשת האישה בהריון ארוך, בלידה "בעצב", ובקבלת שלטון הגבר עליה - וכל זאת משום חטא קדמון שבעקבותיו היא "בעונש" לנצח!

אדם וחווה
מארק שאגאל, צייר יהודי, 1985-1887
המוזיאון לאמנות, סנט-לואיס, ארה"ב

כל פעם שאני קורא את הפרשה הזאת, אינני יכול להבין איך אנשים מיושבים בדעתם יכולים להאמין שבורות כזאת ורשעות כזאת יכולות להיחשב כדברי אלוהים חיים! יתירה מזאת, אינני מבין איך נשים מאמינות קוראות את הפרשה הזאת וממשיכות להאמין באל הטוב והמיטיב? מילא בעבר הרחוק כשהן לא ידעו לקרוא, כי מנעו זאת מהן, אבל היום כשהכתבים נגישים לכול - איך הן מסכינות עם השקפת עולם כל כך אטאוויסטית? איך הן מצדיקות את המיתוס הנורא הזה המחלק להן עונשים על סבלן, במקום להעניק להן על כך פרס?

הסתירה הברורה בין בריאה א' לבריאה ב' גודרת כל אפשרות לייחס את הכתוב לאדם אחד, ובוודאי מפריכה מניה וביה את הנחת היסוד של המאמין כי אלה דברי אלוהים חיים, שהרי יש לצפות מריבון העולמים שלא יסתור את עצמו! אבל כותבי הדברים היו כל כך זחוחי דעת, וכל כך בטוחים שהמאמינים יקבלו את דבריהם "כתורה מסיני", שמלבד הסתירה הנ"ל, הם גם לא נתנו דעתם (וגם לא יכלו לעשות כן מחוסר ידיעה!), כי זה לא ממש "אלוהי" לתאר את האל מודה בכישלון ניסיונותיו (האל ניסה, כאמור, להציע לאדם עזר כנגדו מבעלי החיים), וזה לא ממש "אלוהי" לתת הסבר שגוי למילה "אישה": "לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת" (ב' / 23) - והרי "אישה" מוצאה משורש "אנש", ואילו "איש" בא משורש "איש" או "אוש" שמשמעויותיהם ממש הפוכות! אטימולוגיה שגויה כזאת ימצא הקורא גם בהמשך הפרשה (ה' / 29), שם מסתבר שכביכול השם נוח קשור בנחמה! זה לא ממש "אלוהי" להציע טופוגרפיה חסרת שחר על ארבעה נהרות חובקי עולם היוצאים ממקור אחד (!). לא משנה איזה זיהוי נייחס לפישון ולגיחון - מוצאי הפרת והחידקל רחוקים זה מזה מאות קילומטרים, ולא כפי שכתוב בפרשה שלנו, וגם ברור שהכותב לא לקח בחשבון נהרות חובקי עולם אחרים, כגון המיסיסיפי והאמזונס...

רמזנו לעיל על העוול הנורא שעושה הפרשה שלנו לאישה, אך לא חשפנו את כולו: מי שיקרא בעיון את פרק ב' ייווכח שהאל ציווה את האדם לא לאכול מעץ הדעת לפני שעלה בדעתו כי לא טוב היות האדם לבדו וכי יש למצוא לו עזר כנגדו (ב' / 18 - 16). כלומר, האישה לא הייתה כלל קיימת כאשר הועמד האדם על האיסור, ואם נאמר עוד שעל פי הסיפור היא טפלה לגבר, כי נוצרה מצלעו - הרי שהיא באמת חסרת "אחריות פלילית" בכל הנוגע לאיסור בעניין עץ הדעת. ואף על פי כן, כשהנחש מפתה אותה שתאכל, היא ממאנת ומתווכחת איתו, ורק לאחר שהיא משתכנעת מדברי הנחש, היא עוברת על האיסור ואוכלת; ואילו האדם, שהיה היחיד שהוזהר על האכילה, נענה מייד להצעת האישה, ואוכל בלי שום עכבות (ג' / 6-1)! זאת אף זאת, כאשר האל שואל את האדם אם עבר על האיסור, מסיר האדם את האחריות מעצמו ומלשין על אישתו, ולא רק זאת, הוא אף מאשים בעקיפין את האל: "האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (ג' / 22) - כולם אשמים חוץ ממנו! ובכן, למרות ההתנהגות המחפירה של האדם, ולמרות שלאישה עצמה לא הייתה אחריות לגבי האיסור - למרות הכול, האישה יצאה בעונש הקשה ביותר!

גן עדן
הירונימוס בוש, צייר הולנדי, 1516-1459

בכל התורה יש תחושה שהאל רק מחפש תירוצים להעניש את המאמין בכל חומרת הדין ובכל האכזריות. הוא מחפש לפעמים תירוצים "מתחת לאדמה", כפי שקורה בפרשה שלנו: על פי המשתמע ממיתוס הבריאה, האדם היה בן-תמותה מעצם מהותו העפרית - הוא נברא מהעפר, ונשמת החיים שבו הופחה בו מבחוץ על ידי האל. האדם עצמו הוא עפר, ומעצם מהותו נועד לחזור אל העפר (2). בנוסף לכך, אנו מבינים מהכתוב שכל עוד האדם לא אכל מעץ החיים - לא היה לו סיכוי לחיי נצח (ג' / 22). על כן, העונש לאדם שימות ויחזור אל העפר, ובעקבות כך תואשם בעיקר האישה ותוקע לדיראון עולם, הוא מעשה תרמית מבהיל שנועד להנציח את שלטון הגבר באישה. גזירה שווה אנו צריכים לגזור גם לגבי עונש העבודה בזיעת האפיים שנפסקה לאדם: האל הרי הניח את האדם בגן עדן כדי לעבוד ולשמור (ב' / 15) - והנה, מה שנחשב לתכלית האדם עלי אדמות הופך לקללתו! כבר אמרנו שמחברי הפרשה לא ממש יצאו מכליהם כדי לשים בפי האל דברים הגיוניים וחסרי סתירות.

ב- ג' / 22 מובע חשש של האל מפני התחזקות מעמד האדם: "... הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". הרי כבר הבנו שהאדם ברא את האל בצלמו, וכשם שאדם חושש, כך חושש גם האל כאן וגם בהמשך הפרשה (ו' / 4-1), כאשר בני האלוהים בחרו להם מבנות האדם (חשבנו לתומנו שהאל הוא אחד ויחיד!), וגם בפרשה הבאה, כאשר בני האדם העיזו לבנות מגדל שראשו בשמיים (י"א / 9-1).

בפרק ד' אתעכב על שני נושאים:
א. השקפת העולם הדתית על יחסי המין בין זכר ונקבה
ב. חטאו ועונשו של קין

א. אחרי שיצאו אדם וחוה מגן עדן, נאמר: והאדם ידע את אישתו, ותהר ותלד..." (ד' / 1). משתמע מהדברים כי יחסי המין בין השניים התאפשרו רק לאחר האכילה מעץ הדעת, כלומר רק לאחר החטא ולאחר עונש הגירוש מגן העדן. הפרשנות הזאת עשויה להוביל אל המסקנה שהמין הוא חטא, ובדעה זאת מחזיקה הנצרות (המעניקה עדיפות לפרישות של המכהנים בקודש) (3), ולעומתה, היהדות רואה בפרייה ורבייה מצווה אלוהית האמורה להתקיים במגבלות מסוימות. המחזיקים בדעה השנייה מפרשים את הפסוק שלפנינו כך שישתמע כי האדם ידע את חוה אישתו עוד קודם, כשעדיין לא חטא והיה שרוי בגן עדן. הדעה הזאת מסתייעת בדקדוק, שכן, כאשר בלשון המקרא הנושא קודם לנשוא ("והאדם ידע", ולא "וידע האדם") זמן הפועל הוא "עבר מוקדם" (מה שקרוי באנגלית - past perfect); וכך כותב רש"י בפירושו לפסוק: "והאדם ידע - עוד קודם העניין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן-עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתוב "וידע אדם", נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים". אבל הוויכוח הזה בין שתי הדתות הוא ממש חסר שחר, כי המין הוא במהות החיים, וההגבלות שהגביל האדם את עצמו נובעות ממוסכמות אנושיות בתקופות שונות, ובוודאי לא לאיזו הארה שניתן להסיק מתוך המיתוס המבהיל שבפרשתנו.

אדם וחווה בגן עדן
ציור קיר בכנסייה רוסית, רוסיה

ב. כבר ראינו בפרק ג' את להיטות האל להעניש את האדם, ובעיקר את האישה. התורה מתעקשת לתאר בהמשך כיצד האדם איננו ראוי לאמון שנתן בו האל, ועד כמה הוא ראוי לעונשים חוזרים ונשנים עד להשמדה כללית במבול בימי נוח. בפרק ד' מתואר חטאו של קין: האל שעה למנחתו של הבל, ולא שעה למנחתו של קין, ובעקבות כך הרג קין את הבל אחיו, וכך בא לעולם הרצח הראשון. האל מצליף בו במילים קשות: "מה עשית?! קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה" ומקלל אותו: "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך" (ד' / 12-11), והנה, בעקבות כך לא רק שלא נהרג בעוון הרצח ("מכה איש ומת - מות יומת...נפש תחת נפש" - שמות כ"א / 12, 23), אלא שאלוהים שם לו אות "לבלתי הכות אותו כל מוצאו", ולא רק זאת, אלא שהוזהרו הורגיו הפוטנציאליים כי ילקו שבעתיים אם יעיזו להורגו (שם, 15-14). עם "תעודת הביטוח" הזאת "בכיס" קין מתחתן, מוליד ילדים ובונה עיר. וכי זהו עונש הולם לרוצח?! א' ב' יהושע מפרש את האנומליה הזאת בכך שמחבר התעודה חש שהאשם העיקרי בפרשה הוא האל עצמו שמבראשית מזמן לאדם מצבים שמאלצים אותו לחטוא. מה טעם היה להעדיף את הבל במנחתו, חוץ מאשר לזרוע קנאה בין האחים. כך נוהג האל גם באפיזודות מאוחרות יותר, כגון יעקב ועשו, יוסף ואחיו, ויותר מאוחר כוהנים וישראל, ישראל והגויים - כל ההעדפות האלו מובילות לאסון, ומאחורי כולן עומד האל (4).

תורת המקורות רואה בתחילת פרק ה' גרסה שלישית לבריאת האדם, אשר נכתבה על ידי מקור שלישי; ובאמת, איזה טעם יש להזכיר מחדש שאדם נברא בדמות האלוהים, וכי האל בירך אותם וקרא את שמם אדם (ה' / 2-1)? אם תורת המקורות צודקת בעניין הזה אם לאו, מה שברור הוא שכותב התעודה הזאת שונה בסגנונו ובהשקפת עולמו ממחבר הפרקים הקודמים: מחבר זה אוהב מספרים מוגזמים ומגילת יוחסין, לפי מיטב המסורת של מי שמכונה לפי התיאוריה הזאת בשם המקור הכוהני. העולם, לפי מחבר זה, הוא עולם סכמתי, בו תמיד יש אב מוליד ובן זכר ממשיך, ותוחלת החיים היא אסטרונומית (מתושלח, למשל, חי 969 שנים - ה' / 27!), ואם היה צריך מישהו לעוד סיבה מדוע לא להאמין לאף מילה שבפרשה הזאת, הרי היא כאן פרושה לראווה לפני הקורא.

מובאות: