"מהי
הנשמה", שאלתי, והוא ענה: "אינני יודע". אמרתי לו: "הנשמה היא
הקב"ה בעצמו". כעת אני יודע", ענה....
האומנם באמת הוא יודע?
באחד הביטאונים החרדיים הופיע שיח
בנושא התפילין, ובמסגרתו הקטע הבא:
"...
כשביקשתי מבחור מסוים להניח תפילין, השיב לי שיסכים להניח רק אם אשים לו
את
הקב"ה בידיו... חשבתי, מה אוכל לענות לו? ולבסוף אמרתי לו בערך כך: בסדר,
תניח תפילין ולאחר מכן אתן לך את הקב"ה בידיים. התשובה הזו עוררה את
סקרנותו
והוא הפשיל שרוול והניח תפילין. לאחר שחלץ את התפילין, פנה אלי ואמר
'עכשיו תשלם'.
עניתי לו: 'קח אדם חי. אתה רואה שהוא מדבר, הולך ואוכל, אולם כשהוא מת הוא
לא יכול
לעשות דבר. מדוע? הרי יש בו עדיין איברי דיבור, הליכה ואכילה!' - והבחור
חשב רגע
ולבסוף ענה: 'אבל חסרה לו הנשמה'. שאלתי אותו 'אם כן, מהי אותה נשמה?'
והוא ענה
שאיננו יודע. אמרתי לו: 'נשמה היא הקב"ה בעצמו, שהרי כתוב 'וייפח באפיו
נשמת
חיים' - מאן דנפח מתוכיה נפח' [= מי שנפח מתוכו נפח, כלומר - מעצמיותו
הפנימית,
וזו הנשמה: עצמיותו של האלוהים, כלומר הוא מעצמו]. הנשמה היא אם-כן חלק
מעצמותו של
הקב"ה. הקב"ה נמצא בתוכך, קח אותו בידיים, הסתכל בו ותתייחס
אליו"...
שני נערים שהיו משחקים במגרש
הגרוטאות, מצאו גוש מתכת קטן ומוזר, בעל בליטות ושקעים וחוטי נחושת יוצאים
ממנו.
"היודע אתה מהו הגוש הקטן הזה?" שאל האחד. "לא, אינני יודע",
ענה לו רעהו. "אינך יודע?" השיב הראשון - "הרי זהו חלק זעיר מהגוש
הגדול השחור בעל הבליטות והשקעים שחוטי-נחושת ופלדה ואלומיניום החורגים
ממנו לכל
עבר, שאתה רואה שם בפינת המגרש". "אהה, השיב השני, כעת אני יודע מה
זה"...
השיח שהתקיים, אם אכן התקיים, בין
המאמין החרדי לספקן, הדן לכאורה בנשמה ובמהותה, מלמד על חולשת
דעתו של האדם
הממוצע - יהודי ושאינו יהודי. 'אלוהים', ככל אל ואליל, נתפס בידי מאמיניו
ככל-יכול, כל-יודע, הגדול מכולם, מלח ומלך הארץ והשמים. גדולתו כל כך
עצומה, שמוח
האדם אינו מסוגל להבינו, אבל עם זאת מוכן לקבלו כיודע-כל, כמבין-כל,
כיכול-כל.
מהי 'נשמה' אין האדם הממוצע והקטן
יודע, אבל ללא שמץ הרהור מוכן לקבל, ואפילו מצהיר שמבין הוא, שהנשמה היא
אלוהים,
ואת אלוהים הרי הוא כבר מבין ויודע...
כל מערכת דתית, בכל דת, מעגנת את
יסודותיה על-פי עיקרון ההוכחה המעגלית. ההסבר שהציג החרדי בפני הספקן הינו
תרגיל מבריק
המבוסס על בורות מדעית מצד אחד, ומוכנות עדרית של בני אדם לקבל 'ראיות'
חסרות בסיס
מאת עוטי אדרת הנציג האלוהי מטעם עצמו, כמו היו אמת מוחלטת ומובנת.
מיליוני
בני-אדם אינם מבינים מיליארדי עניינים קטנים בחייהם, אבל בבואם לרב /
לכומר / לדרוויש
/ לנזיר, המסביר להם שזה מאלוהים, הם עונים אוטומטית ומוכנית "אהה! כעת
אנחנו מבינים. כעת הכול ברור ונהיר וגלוי וידוע."
לכאורה וכביכול. זהו האפס בהתגלמותו.
וכמה רב כוחו של אפס כשהוא מנווט בידי מתחבלי-תחבולות דתיים-מיסטיים: מאפס
קטן
(נשמה-סתם) הוא הופך לארכי-אפס.
המשל המובא באותו שיח נקוט בפי דתיים
רבים להוכחת קיומו לכאורה של אלוהים, והוא "משל המת והחי". עיקרו - אדם
רגע חי ורגע לאחר מכן - מת, ועל-אף שכל מערכות גופו קיימות וניכרות ברגע
מותו - הן
אינן מתפקדות. ההסבר שמביא לכך המטיף הדתי הוא, שהנשמה ניטלה מן הגוף המת
- על-אף
שכל מערכותיו קיימות, והנשמה היא חלק אלוהי-עליון, כביכול הכוח המחיה את
הגוף,
הדלק המניע אותו. וכשהנשמה ניטלה מן הגוף ונעקרה מתוכו, אז וכך האדם מת.
זו תמצית המשל ועיקר האמונה הדתית.
מטרת השיח שבין המאמין הדתי לספקן ולכאורה לחסר הידע היא להביאו לכלל
מסקנה 'הגיונית',
שאם ישנה מהות עצמית-עצמאית הקרויה 'נשמה' [והלוא האדם רוצה להאמין שיש
בגופו
נשמה] בהכרח עליו להסיק ולהודות שיש אלוהים בורא ואדון [שהרי הוא מקורה של
הנשמה
שהאדם רוצה להאמין בקיומה], ואז באה שורת המחץ - "עליך להישמע לו ולמלא את
כל
מצוותיו והוראותיו", ומכאן הדרך סלולה ופתוחה ל"אור שמח" ולשאר 'ערי
המקלט' של 'האור האלוהי'...
האדם בן זמננו משייט לו במרחבי היקום,
לירח כבר הגיע, למאדים ולשבתאי הוא מתקרב, בטלסקופים מודרניים הוא בולש,
שתי וערב,
הרבה מעבר להם, ורק דבר אחד גדול ועצום, הגדול יותר מכל דבר אחר בשמיים
הוא לא
גילה ולא איתר: את אלוהים. אבל מה זה חשוב לפתי-המאמין לכל-דבר-רב? גם
מבלי להבין
הוא מבין, מבלי דעת הוא יודע: יש אלוהים, יש קדוש-ברוך-הוא, ונשמת האדם
היא מילה
נרדפת לו.
מצחיק? לא. מגוחך? לא. עצוב? אתה
מתקרב. אסון אנושי? בוודאי.
ולעניין עצמו - הנשמה. 'נשמה' זו מילה
שהגה האדם 'ממוחו הקודח', שבאה לתאר צובר של פונקציות מוחיות. נשמה, נפש,
רוחניות -
כל אלה ואחרות הן מילים, מונחים סובייקטיביים שיצר האדם במוחו
- מקום משכנה
של ה'נשמה', והמציאה לצורך הגדרת חלק מתפקודי המוח.
מרבית בני האדם המשתמשים במילים כמו
'נשמה', 'נפש', 'רוח', 'רוחניות', אינם יודעים או אינם מבינים במה מדובר
[המוח,
מקום הולדתה ומשכנה של הנשמה, המציא אותה כמושג, וכעת באים בני תמותה
וטוענים
שהנשמה היא האלוהים. אם כך המוח הוא האלוהים, ואנחנו, בני האדם, איננו אלא
האלוהים. איזה רעיון אדיר! יש אלוהים!]
'נשמה' היא מכלול פעילויות אנושיות-מוחיות
שאינן מוטוריות - רצון, יחס, רגש, מחשבה, אהבה, שנאה וכולי. ל'נשמה' אין
מדור
מיוחד, משום שהיא איננה קיימת כפונקציה עצמאית, כיחידה בפני עצמה. זו בסך
הכול מילה
המתארת מה שאנחנו סבורים שקיים, סבורים שכל אותן פונקציות
שכליות-לא-מוטוריות
מהוות כביול מהות ברורה ומוגדרת אחת. ולא היא. זוהי
בסך הכול פרשנות אנושית
לאותו מכלול עצום של פונקציות מוחיות שכליות, שהקשר היחיד ביניהן הוא
הולדתן
ומיקומן ברקמה האורגנית הקרויה מוח.
האדם הממוצע, בוודאי הדתי-חרדי, יודע
מעט מאד, אם בכלל, על האנטומיה של האדם, או של בעלי-חיים בכלל, על
הפיסיולוגיה
שלהם, הביוכימיה, ההיסטולוגיה, האנזימטיקה ושאר ענפי הביולוגיה, בייחוד
האבולוציה.
הם יודעים היטב שיש חומש, תלמוד, ספר תהלים, שלחן ערוך, צאנה וראינה, אבל
ספר על
גוף האדם, מבנהו ותפקודו אינם מכירים [חרדים לא מעטים בטוחים, למשל, מבלי
שטרחו
לבדוק, שמספר צלעותיו של הגבר הוא 11, שהרי אחת נלקחה לצורך בריאתה של
האישה...].
מניין אפוא שיידעו נשמה מהי? קל מאד למכור להם סוכרייה מצופה בדבש, לפיה
אלוהים
הוא הנשמה, ואז פתע פתאום הכול מובן ונהיר וברור וידוע...
נשמה יש גם לבעלי חיים. רק
צריך להבין אותם, כי הם אינם
מדברים יידיש. נשמה יש לכל יצור שיש לו מוח. גם חתול רוצה. גם כלב אוהב.
גם סוס
מגיב בחיוב לאהבה המושפעת עליו. גם דולפין מתייחס יפה לבני אדם הטובים
אליו. גם
הקוף מביע תשוקה. אנחנו, בני האדם, בייחוד הדתיים שבינינו, בוודאי החרדים,
איננו
מתייחסים לבעל חיים כאל בן אדם, ולכן חלקנו סבורים ש'נשמה' יש רק לאדם.
'נשמה', כאמור, היא מכלול תפקודים לא
מוטוריים של מוחנו - המוח הקולט, העוסק, המעכל, האוצר, המעבד, המשכלל,
המשקם, המצפה,
המתכנן, הרוצה, המקווה, השואף, המייחל ועוד ועוד ועוד - כל אוצר הקלט
והפלט
שחושינו קולטים ומוחנו מעבד. מוח איננו מיקשה הומוגנית אחת. מוחנו מורכב
אלפי-מיליוני יחידות קטנות, מאוגדות לאזורים, חלקים ותפקודים, שלובים
ומקושרים אלו
עם אלו, והם, קרי - המוח, על כל חלקיו ומיליוני יחידותיו, רואה, שומע, חש,
מזהה,
מעריך, מעבד, קובע, מחליט, פוסק. זהו המוח, שחלקו השכלי, יחד עם
המרכיב המוסרי
שלנו, הוא רוח האדם, נפשו ונשמתו.
ככל שהיצור החי מפותח יותר [קרי -
משקל מוח גדול יותר ביחס למשקל הגוף], כן מסוגל מוחו ליותר פונקציות
שכליות. האדם
- ולנוחיות הדיון נישאר בתחום הגזע האנושי - מסוגל כיום לדבר, לכתוב,
לתכנן,
ליצור. אבל האם דיבור וכתב היו תמיד נכסים ברורים שלו?
גילו של האדם המודרני, ההומו-סאפיינס
המודרני, הוא כ- 100,000 שנה. קדם לו ההומו-סאפיינס הקדום, שגם הוא חי כ-
100,000
שנה. מאד מעניין איך תיקשרו בני האדם לפני 200,000 או 100,00 שנים: האם הם
דיברו? ספק
רב אם דברו, אבל בוודאי תקשרו ביניהם בצורה שהאחד הבין את רעהו. מה הייתה
אותה
צורת תקשורת? האם הייתה זו שפה בת מילים מוסכמות? בוודאי לא, למעט באלפי
השנים
הבודדות שקדמו ליצירת הכתב. גם הדיבור, ככל פעילות אנושית-אורגאנית אחרת,
עבר
אבולוציה מהשמעת קולות, כמו קופים, כלבים, ציפורים וכו', שנימת הקול,
עוצמתו,
סלסולו וגווניו סימלו כוונות ומטרות בשיח האנושי.
הגיית צליל מתוך כוונה ומטרה
להביע דבר מסוים מוגדר ומובן לזולת היא תולדה של פעולה מוחית מוקדמת. קודם
היו
המטרה והכוונה, לאחר מכן הרצון לממשם, ולבסוף בא הצליל הגרוני, או תנועת
היד, או
הטיית הגוף - ביטויים תקשורתיים של כוונות ומטרות שמקור
כולן במוח. המוח
חושב, רוצה, תאב, שואף - השאר בא לאחר מכן.
הכתב הוא רק בן
מספר אלפי
שנים, והכתב
האלפא-בתי הוא רק בן כ-3500 שנה. ההומו-סאפיינס המודרני, שחשב,
בנה כלים וצייר
על קירות המערות, חי אם-כן כ-90,000 שנים ללא כתב, ללא תקשורת כתובה. האם
לא הייתה
לו כבר אז נשמה? בוודאי שהייתה, רק מפותחת פחות מכפי שהיא מפותחת כיום.
לאדם שחי
לפני 200,000 או 150,000 או 50,000 שנה הייתה נשמה, אבל לא היה לו שכל
מפותח שהביא
ליכולת יצירה רוחנית כתובה, למעט יצירה אמנותית פלסטית (ציור ופיסול).
האדם המודרני, ההומו-סאפיינס בן-זמננו
הוא בן 100,000 השנים האחרונות, ומוחו השתכלל לרמה גבוהה של חשיבה, רצון,
כוונות
ויכולות, ולכן נשמתו עשירה ורחבת-ממדים בהרבה מזו שהייתה אצל
ההומו-סאפיינס שקדם
לו, בוודאי מפותחת הרבה יותר מזו של האדם שחי כאן לפני
כ-200,000 שנה. אבל
משמעותה של הנשמה שלו קיימת מעשית אך ורק בחייו.
במותו - מות האדם הקדמון
או האדם שמת הבוקר - דבר לא נותר ממוחו ומנשמתו, אלא אם כן יצר בחייו
יצירות
מדעיות, אמנותיות או עיוניות, שהנציחו את רוחו ואת נשמתו. רק היצירות שיצר
נשארות,
והן בוודאי אינן הקדוש ברוך הוא.
החיים והמוות הם ביטויים פיסיולוגיים
של בעלי חיים וצמחים. החיים הם אותו מצב בו פועלות מערכות גופו של הצמח או
בעל
החיים, והמוות הוא שלב קצרצר בו נפסקת כל אותה פעילות. מותו של האדם,
כמו של כל בעל
חיים עילאי אחר, ביטויו הוא בהפסקת פעילותם של כל חלקי גופו, כולל מוחו.
מוות
איננו מהות בעלת משמעות ביולוגית העומדת בפני עצמה, אלא מצב המבטא הפסקת
החיים,
חידלון החיים, סיום החיים. בסיום החיים מסתיימים, כמובן, כל התהליכים
הביולוגיים-פיסיולוגיים, והרקמות על אבני-היסוד שלהן - התאים - מתפרקים
לגורמיהם =
ריקבון. כול הפעילויות והתפקודים המאפיינים יצור חי חדלים עם חדלון החיים,
כלומר -
המוות, ושום דבר לא נותר מגוף החי (חי וצומח כאחד), למעט אותן
רקמות שעומדות בפני
הריקבון: כעצם בחי או צלולוזה בצומח.
לאדם, כל אדם, קשה לקבל את העובדה, שעם
מותו מסתיים הכול. חלק ניכר מבני האדם אינו מקבל זאת, ובונה לעצמו בנייני
קלפים של
אמונות ותקוות-שווא, כמו "חיים
לאחר המוות", "גלגול-נשמות"
וכיוצ"ב אמונות-שווא, שכולם אינם אלא ביטוי למשאלות-לב, לתקווה, למשאלה
שהקיים יוסיף להתקיים ולא יחדל - אך לא יותר מזאת.
ב'הסבר' שמעלה המאמין החרדי בפני
עמיתו הספקן (ראה בקטע הפתיחה לבמה זו) קיימים ביטויים מובהקים של בורות:
"... כשהוא מת הוא לא יכול לעשות דבר. מדוע? הרי יש בו
עדיין אברי דיבור, הליכה ואכילה". אז מה? גם בגרוטאה של מכונית
המושלכת מזה 40 שנה במגרש הגרוטאות יש גלגלים, ובכל זאת היא אינה יכולה
לנסוע; יש
מנוע, אבל בלי דלק אינו נע, וכולי. מה שייך כאן עניין קיומם של אברי
דיבור, הליכה
ואכילה ל'נשמה'? ללא פעילות עצבית אין כל אפשרות לדבר, להלך או לאכול.
בהעדר
פעילות עצבית יכול אדם להיות חי ולא להיות מסוגל לדבר, להלך, לאכול [ראה
שיתוקים
שונים ומשונים]. "חסרה לו נשמה"? חלילה! חסרה לו פעילות עצבית! עניין
הנשמה ממש איננו לעניין במקרה זה! גם אדם חי, שיש לו נשמה, אבל הוא משותק,
אינו
מסוגל, כאמור, לדבר, להלך ו/או לאכול...
פתחנו את דברינו בכך, שכל אותו שיח - ספק
גדול אם התקיים, שכן משפט הפתיחה "כשביקשתי מבחור
מסוים להניח תפילין, השיב לי שיסכים להניח רק אם אשים לו את הקב"ה
בידיו..."
הוא מסוג הניסוחים המיסיונריים שמטרתם ללכוד את אוזן המאזין ואת נפשו".
ספקן אמתי לא כך היה מנסח את ספקותיו, בוודאי לא היה מסכים
לאותה 'עסקה', בה עליו קודם כל לקיים את הפולחן הדתי, ורק אח"כ לקבל, ללא
כל
ביטחון, את האלוהים לידיו. זוהי צורה מוכרת וחוזרת על עצמה של חריצת סדקים
בנפש
האדם, על מנת לטמון בהם, מאוחר יותר, את זרעי האמונה.
סוגיות ה'נשמה' וה'רוחניות' חוזרות
ומועלות במכתבים רבים שמגיעים לאתר חופש, והן נקשרות, כמה מעניין,
באמונות-הבל
המקבלות חיזוקים ותמוכות בידי מטיפי הדת, הלא הם המחזירים בתשובה למיניהם.
אהרון
(שם בדוי) כתב לנו:
השאלה שלי היא
האם מבחינתכם (האתאיסטים) יש גם צד רוחני בעולם כלומר נשמה וחיים אחרי
המוות וכו'?
אני בטוח שיש מספר דעות. אשמח לקבל את דעתכם בינתיים בנושא!
חד וחלק - לא! ענינו
לאהרון ברוח הדברים שהוסברו לעיל. נשמה ורוחניות הן פונקציות של המוח,
והינן
הגדרות לא-מדעיות שנתן האדם כביטוי להרגשותיו, תחושותיו לנושאים שאינם
פיסיים.
ברגע המוות
מת גם
המוח, ועם מות המוח מסתיימות לחלוטין כל הפונקציות שהמוח מילא, כולל כמובן
הנפש, הנשמה,
הרוחניות
וכדומה.
אין חיים לאחר המוות,
אהרון, אלא חיים של יצור אחר שאין לו לאחר מותו כל קשר ליצור שמת, [גם אם
היה לו
אליו (בעודו בחיים) קשר שיוכי, כגון: בן להוריו או אם לבניה]. גם לא קיימת
מהות
הקרויה "מוות". שכן, מוות הוא מצב של העדר חיים, ממש כשם ש'חושך' הוא
מצב של העדר אור. יש חיים ויש העדר חיים. חייו של יצור מתחילים ברגע בו
הוא מתחיל
לפעול כיחידה עצמאית - אצל יצורים וצמחים שמתפתחים מהפריה של תאי זרע
וביציות -
מרגע שתא ביצית הופרה בידי תא זרע, ומסתיימים עם סיום חייו, שהוא שונה אצל
צמחים
ובעלי חיים שונים. מות יצור הוא הפסקה בלתי הפיכה של חייו. מרגע זה גופו
נרקב,
מתפרק לגורמיו שחוזרים לטבע, ומצטרפים למאגר החומרים הטבעיים מהם ייווצרו
בעתיד
חיים חדשים של יצורים שאין להם קשר ליצור שמת, פרט לקשר אפשרי
שיוכי-ביולוגי.
בצורה אלגורית אפשר לנסח
את רעיון "החיים שלאחר המוות" בצורה הבאה: עם מותנו נרקב גופנו, החומרים
מהם היינו בנויים חוזרים אל הטבע, אל האדמה, וחודרים מהאדמה לשורשי צמחים
שניזונים
מרקב, מחנקן ומזרחן ומשאר יסודות טבעיים. הפרות והתרנגולות אוכלות צמחים
אלו,
ומבשרן וחלבן נהנים ילדים רבים, שצומחים וגדלים ומפתחים חיים במידה מסוימת
הודות
לחומרים ויסודות שהיו בגופנו.
בתחום אחד נותרת 'רוחניות'
מעבר לאדם עצמו: ביצירות הרוח שהוא מימש ויצר בחייו: הגות, ספרות, שירה,
ציור,
פיסול, מוסיקה, תיאטרון, קולנוע, מדע ועוד - כל אלה הן יצירות פרי מוח
אנושי,
שמעצם יצירתן הפכו מהויות עצמאיות בפני עצמן, והן עומדות לנצח, כל עוד
יידעו
הדורות הבאים לשמרן.
גם תלמה (שם בדוי) כתבה
לנו:
קודם כל, כל
הכבוד על פעילויותיכם, מי ייתן וירבו כמותכם. אני נהנית מאוד להיכנס
לאתרכם, ואף
הפכתיו לאתר הבית שלי. בעקבות הקריאה באתר, ניסיתי להיכנס לפורום שמיועד
להידברות,
על מנת לבדוק אם אכן אין כל אפשרות לוויתורים הדדיים, ואם אין דתיים
שמוכנים
להתפשר. גיליתי שאתם אכן צודקים, והופתעתי מאוד מרמת ההתלהמות של התגובות,
שהיו
הגיוניות ברובן. אחד הטיעונים שהועלו בפורום היה עניין הרוחניות,
והמונופול שהדת
לקחה על הרוחניות. כאשר חיפשתי חומר בנושא באתר, מצאתי כמה
אזכורים לכך, אך יותר
כהוכחות שהדת אינה רוחנית, ולא ממש הצלחתי למצוא הגדרה לרוחניות.
ההגדרה לרוחניות
שאני הבאתי היא, שרוחניות היא תרבות - ספרים ומוזיקה, הצגות,
וכל פירות היצירה
האנושית לדורותיה, ושרוחניות לאו דווקא חייבת להיות קשורה לאמונות
מיסטיות, ושגם
אדם מטריאליסט יכול להיות רוחני. התגובה שקיבלתי מאתר חרדי היא "לא נכון,
רוחניות היא אמונה בדברים שמעבר לגשמיות, כמו במימדים אחרים, בקיומה של
נשמה, וכו'"
איך אני יכולה
לענות לאדם שמגדיר רוחניות, כאוסף של דברים שאת רובם אני רואה כשטויות,
ויותר חשוב,
איך אני אמורה להגיב לאנשים ביקורתיים יותר, שאיתם התפתח דיון מעניין על
מהותה של
הרוחניות?
את צודקת, ענינו לתלמה. 'רוחניות'
הינו ביטוי נפשי לעשייה תרבותית. מי שאמר לך שזה אינו נכון, ממש אינו מבין
את
הנושא, וההגדרה שלו ש"רוחניות
היא אמונה
בדברים שמעבר לגשמיות, כמו במימדים אחרים, בקיומה של נשמה, וכו'" היא
הגדרה
של המיסטיקה. רבים מבלבלים בין השניים. נשמה אינה קיימת ללא גוף, אין לה
מהות
עצמית משלה, וגם הגשמיות איננה מהות עצמאית נבדלת מהאדם אלא תכונה של
האדם. לאדם
יש מערכות גוף גשמיות, נטיות לפעילות גשמית, מטרות גשמיות, ובאותה מידה יש
לו
ערכים, נטיות, רגשות, מטרות ועשיות רוחניות.
מיסטיקה
היא חלק מהנפש האנושית, ובכך היא מהווה גם חלק מהרוחניות של האדם, אבל אין
היא
רוחניות בפני עצמה או כל הרוחניות, אלא, כאמור, חלק
ממערך רוחני גדול, כשבני
אדם תרבותיים בזמננו אינם מייחסים למיסטיקה אלא משמעות שולית בלבד. כשם
שהדת
הצטמצם מקומה וחל פיחות במעמדה בתחום התרבות האנושית, כך גם
המיסטיקה, שאינה אלא
חלק מהאמונה, אינה תופסת עוד מקום בתרבות האנושית הרציונאלית, הגם שיש עוד
רבים,
רבים מאוד, הנדרשים לה כצורך נפשי-אישי, ולכן אף
נאחזים בה כאילו הייתה חלק
ממציאות חיינו.
אנו ממליצים לך מאוד
לקרוא את הספר "ציידי
הנפשות". הפרק השמיני בספר כולל סיקור נרחב למושג 'רוחניות'.
המלצה זו רלבנטית גם
לקוראי במה זו.
ינואר 2009
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
