האם אלוהים נמצא במוחנו?

Dr. Massimo Pigliucci

תורגם ע"י יסמין

דמיין לעצמך שאתה עומד לחוות חוויה רוחנית. אולי אתה שקוע בתפילה בחדרך השקט, או שאולי אתה באמצע מדיטציה - ללא הסחות דעת כלשהן - אתה עומד לחוות הרגשה של אחדות עם היקום, חוויה שתחזק את אמונתך שבאמת ישנו עולם אחר מעבר לזה שלנו; שמה שאנחנו מכנים "מציאות" אינה אלא השתקפות חיוורת של הדבר האמיתי. נשאלת השאלה: מה קורה במוחך בשעה שכל זה מתרחש? האם כוחותיך הנפשיים מאפשרים לך, אפילו באופן זמני, להשיג השקפה נעלה יותר על היקום? או אולי פשוט מוחך מתפקד בצורה פגומה תחת נסיבות בלתי רגילות, ומתעתע בך? בהמשך, אציג את הראיות הכי טובות שאספנו עד כה. לאחר קריאת המאמר, אולי תרצו לבדוק את העניין בצורה מעמיקה יותר, ולהחליט בעצמכם.

אנדרו נויברג (Andrew Newberg) ויוג'ין ד'אקווילי (Eugene D'aquili), שני חוקרים המתעניינים בנוירוביולוגיה של חוויות רוחניות, ערכו שורה של ניסויים מרתקים. הם ביקשו מנזירים בודהיסטים ומנזירות פרנציסקניות לנסות להגיע למצב של הגות או תפילה (בהתאמה), תוך כדי שהייה בחדר מבודד במעבדה. הנבדקים חוברו למכונת סריקה ממוחשבת שבדקה אילו חלקים במוחם פעילים ואילו לא. התוצאות היו כמעט זהות בשני המקרים. דבר ראשון - ולא במפתיע - החלקים הפעילים במוחות הנבדקים היו החלקים המשויכים לריכוז עמוק: תפילה או מדיטציה הן פעולות שכליות הדורשות מאמץ רב לחלק זה במוח. עובדה מעניינת נוספת הייתה, שהחוקרים ראו כי חלק אחר במוח כמעט ולא פעל: האונה הפריאטלית (הקודקודית) האחורית עליונה (posterior superior parietal lobe). חלק זה ידוע כאחראי על קביעת גבולות הגוף, פעולה בסיסית לכל יצור חי משום שהיא מאפשרת לנו לנווט בעולם תלת ממדי מסובך, תוך כדי שמירה על מספר נמוך של תאונות, לא חמורות יותר משפיכת הקפה מדי פעם.

אנחנו יודעים כי החלק הזה של המוח מבצע את התפקיד המסוים הזה משום שישנם חולים עם פגיעה בחלק זה, והם פשוט אינם יכולים להתנועע מבלי ליפול, לפספס את מיקום הכסא עליו התכוונו לשבת, ובאופן כללי, להבין מעט היכן נגמר גופם ושאר היקום מתחיל. זהו באמת מצב נוראי, אחד מני רבים שלימד את חוקרי מערכת העצבים כל כך הרבה על העבודה המתבצעת בתוך המוח האנושי.

מה שמעניין הוא שהנבדקים בניסוים של נויברג וד'אקווילי תיארו את החוויה שעברו בצורה דומה להדהים לדיווחים מפי חולים בעלי מוח פגוע: הם אמרו שבשיא התפילה או המדיטציה הם חשו "מאוחדים עם היקום", הרגשה של ביטול ממשיותם לתוך האינסופיות של היקום. הסריקות שנערכו במוחם תמכו בפירוש שנתנו הנבדקים למצבם: בשל הרמה הנמוכה של גירויים שגירו את חושיהם (הניסויים נערכו בחדרים חשוכים, בדממה מוחלטת) - המוח הוזן במעט מאד מידע על העולם החיצוני ופשוט "כיבה" את החלק המתאים (כנראה כדי לחסוך באנרגיה; המוח הוא בהחלט האיבר היקר ביותר מבחינה מטבולית.)

השאלה היא האם הנזירים הבודהיסטים והנזירות הפרנציסקניות באמת משיגים גישה אל מציאות אלטרנטיבית, או שמא הם פשוט חווים תופעת לוואי מוזרה מפני שהם מציבים את מוחם אל מול נסיבות בלתי רגילות?

מייקל פרסינגר (Michael Persinger) הוא נוירוביולוג קנדי אשר, בדומה לנויברג וד'אקווילי, מעוניין בחקירה מדעית של חוויות רוחניות. הוא החל את מחקרו עם העובדה הידועה כי כמה חולים הסובלים מהתקפים באונות הטמפורליות (הרקתיות) הוזים קולות או מראות, אשר הם בדרך כלל מפרשים כחוויות רוחניות. כמה מחולים אלו משוכנעים כי הם דיברו אל אלוהים ושכתוצאה מכך הם השיגו תובנה "קוסמית" מיוחדת על המציאות, והכרה חדשה על משמעות החיים. פרסינגר החליט לשחזר חוויות אלו בתוך סביבה מבוקרת של מעבדה. הוא בנה קסדה אשר גורמת לשדות מגנטיים קטנים ומרוכזים בתוך המוח לדמות מעין "מיני התקפים", שאינם גורמים לנזק בלתי הפיך. במיטב המסורת הוויקטוריאנית, הרופא הטוב ערך את הניסוי על עצמו, וגילה כי התקפים מגנטיים ממוקדים על האונה אכן מובילים לאותו סוג של הזיות וחוויות רוחנית עליהן דיווחו החולים.

אז מה קורה כאן? האם הקסדה של פרסינגר היא מכונה אשר מסוגלת ליצור קשר ישיר בין כל אחד לאלוהים, או שמא הדבר מוכיח כי חוויות רוחניות רבות נגרמות למעשה על ידי תקלה בתפקודו התקין של המוח?

זה המקום בו העובדות נגמרות וההשערות מתחילות. מנקודת המבט של היגיון לוגי צרוף, האפשרויות הן "תקלה-במוח-הנמצא-תחת-נסיבות-מיוחדות" ו"חוויות-רוחניות-אמיתיות-המופעלות-בעזרת-גירוי". שתיהן אפשריות, וכל איש רשאי להאמין במה שתואם את דעתו הכללית בנושאים אלו. עם זאת, אני הייתי טוען שבאופן מובהק ההסבר ההגיוני ביותר הוא ההסבר הפשוט מביניהם (זאת אומרת, שאנחנו חוזים בתקלה פשוטה של המוח, הנגרמת על ידי נסיבות חריגות כמו מחסור בגירויים חיצוניים או התקף.) מדוע? ראשית, פירוש זה תואם לכל מה שאנו יודעים על המוח האנושי, הזיות, ואפילו הנטייה הטבעית של בני אדם להמציא הסברים כאשר הם ניצבים אל מול מידע שאינם יכולים להסביר. שנית, אם אלוהים באמת תכנן יכולת זו של מוחנו במטרה לתקשר עמנו, מדוע הוא בחר לעשות את הדבר פשוט כל כך לאחדים מאתנו ובלתי אפשרי, בעיקרון, לאחרים להשיג מצב מבורך זה? שלישית, מעניין הדבר כי נבדקים שונים פירשו את החוויות שעברו בצורה שונה, נסמכים על רקעם התרבותי ואמונותיהם הדתיות הקיימות - שוב, עובדה התואמת יותר את ההסבר הטבעי מאשר תוכנית מעודנת של ישות על טבעית.

בכל מקרה, תיאלץ להשתמש במוחך כדי להגיע למסקנה, אבל איך תדע שאינך תחת התקף המשפיע על שיפוטך? נכון שהמוח האנושי הוא איבר נפלא להרהר בעזרתו ועליו?