המוות באור אמונתם של חילוניים

האמונה החילונית בבלעדיות החיים ובבלעדיות העולם הזה היא הבסיס לאמונה כי רק בקרב בני אדם ניתן להעניק משמעות לחיים. בני אדם חילוניים מייחסים משמעות לחייהם כאשר הם פועלים באופן מועיל לאחרים ולעצמם, חותרים לצדק חברתי אשר חייב להתממש כאן ועכשיו, כאמונת נביאי ישראל, כיוון שאין עולם אחר בו ניתן לתגמל את המקופחים והמדוכאים.

גם בנאומי הנביאים מתמזגת תפיסת בלעדיותו של העולם הזה עם הדרישה לעשיית צדק כאן ועכשיו, לא רק מפני ש''לא המתים יהללו יה'' - אלא בעיקר מפני שאין עולם שבו אפשר לפצות את אלה שנעשה להם עוול בעולם הזה.

שורשיה של האמונה בבלעדיות העולם הזה והחיים בו מצויים ביהדות התנ"ך. בעת ההיא האמינו אנשים דתיים כי במות האדם הוא מתפורר וחוזר להיות חומרי העפר מהם נוצר, כי אין חיים אחר המוות, וכי מעבר לעולם הזה אין עולם הבא אשר ימלא את מקומו. העולם הבא הוא המצאה מאוחרת, המופיעה ביצירה היהודית רק בתקופה בה התגבשה התורה שבעל פה.

מטבע ברייתו אין האדם מסוגל להסתפק בסיפוק

מבחינתו של המאמין החילוני, מות אדם איננו רק מות גופו אלא גם קץ הנשמה. ברוך שפינוזה דיבר על אחדות הגוף והנשמה, בהיותם יחד הפרסונה, האישיות, האינדיבידואל הייחודי הנקרא אדם חי - אשה או גבר. ''נשמה'' בעברית , הדגיש אדוארד דוהרם בשעורי התנ"ך שלו בסורבון, באה מהשורש העברי נ.ש.מ. - משמע: נשימה של הגוף האנושי, שהיא סימן וחלק בלתי נפרד מחייו. כל עוד האדם נושם - מתקיימת נשמתו.

בתקופת התנ"ך האמינו אנשים דתיים כי אין חיים אחר המוות. העולם הבא הוא המצאה מאוחרת, המופיעה ביצירה היהודית רק בתקופה בה התגבשה התורה שבעל פה.

מות הגוף והנשמה מציין את רגע הסיום של אותו אירוע מופלא הקרוי חיים, ושל ההזדמנות הנדירה של חומרים דוממים בטבע להצטרף ליחידה חיה אחת, למשך שנים מספר, ליחידה חומרית המודעת לעצמה ולעולם הסובב אותה. בשלב מסויים של התפתחות האנושיות נעשה האינדיבידום מודע גם לחומרים ולתהליכים אשר גרמו לו לחיות, ועתידים לגרום לו למות ולהתמזג מחדש בחומרים שבטבע, מהם נוצרים חיים חדשים. הידיעה כי החיים - במידת הידוע לנו היום - הם תופעה חד פעמית ביקום, היא נתון קבוע בהכרה ובאמונה כי אין לחיים של האינדיבידום המשך אחר המוות.

גן עדן
פרסקו מאת ויקטור ואסנטסוב - צייר רוסי, 1926-1848
קתדרלת סנט-ולדימיר, קייב, אוקראינה

ההכרה בסופיות החיים משחררת את האדם החילוני ממשא החרדה מפני מה שעלול לקרות בחיים שלאחר המוות. הדתות המונותאיסטיות, בעקבות הדתות הפגאניות, המציאו עולם דמיוני של עינויי גוף נצחיים שנועדו לרוב בני האדם, משום שחטאו או נולדו בחטא. מנהיגי דת שונים מרבים לתאר את הגיהינום הפיסי המחכה לנו בעולם הבא (כציוריו של הירונימוס בוש), לדבריהם, רק מיעוט זעיר מתוכנו יזכה לחיות בגן עדן, שאין איש מספר לנו מה עושים תושביו במשך כל הנצח, הדמיון האנושי מוכשר להמציא מיגוון עצום של עינויים וסיגופים גרוטסקיים לגוף האנושי - היהודי והנוצרי - אך קצרה ידו מלהמציא מעשי עינוג שיהפכוהו מאושר תמיד, כיוון שמטבע ברייתו אין האדם מסוגל להסתפק בסיפוק.

גיהנום
ציור שמן על עץ מאת הירונימוס בוש, צייר הולנדי, 1516-1450
מוזיאון פראדו, מדריד, ספרד

ככל שגוברת בנו האמונה בבלעדיות החיים ובזכות הגדולה לה זכינו, כי באינדיבידום שלנו ארע המקרה המופלא בו הצטרפו יסודות כימיים והיו לחיים, כן מתחזק האדם בהתמודדותו עם צער הפרידה לתמיד מהחיים ומהקרובים והאהובים עליו. בני אדם הלומדים ליהנות ממסעות ומזכרונות מסע החיים, מודעים לכך כי גם הוא, כמו כל מסע, הולך ומסתיים בהכרח. הם לומדים להשלים עם ההכרח שבסיומו, שהרי החיים נפלאים כל כך עד שכדאי וראוי לשלם תמורתם במוות.

ככל שאנו לומדים להעריך יותר את החיים האנושיים שבהם זכינו לצד קרובינו ואהובינו ויתר בני האדם בעולם, כן קל יותר להשלים עם העובדה כי חיים של אינדיבידום מתחלפים בחיים של אינדיבידואימים אחרים, והחיים האנושיים נמשכים בזכותם.

גן עדן
ציור שמן על עץ מאת הירונימוס בוש, צייר הולנדי, 1516-1450
מוזיאון פראדו, מדריד, ספרד

ככל שחיינו עשירים יותר במעשים, הנראים לנו משמעותיים ומועילים לעצמנו ולאחרים, כן זוכים חיינו ומעשינו להערכה ולסיכוי להיחתם בזיכרון של זה שיוולד אחרי מותנו. חיינו יהיו חלק מחייהם של צאצאי אהובינו ואוהבינו, ביודעין או שלא ביודעין , ואולי זו המשמעות היחידה ל''הישארות הנפש'' - הישארותנו בנפשם.

הסתפקות באמונה בערך החיים

במקום התקווה של מאמינים דתיים - כמו הרמב''ם - כי החיים אחר המוות הם התמזגות של השכל האינדיבידואלי של האדם עם השכל העליון של החכמה האלוהית, מציעה האמונה החילונית קבלת ערך החיים בהווה והישארותם בחיים עתידים של בני אדם אחרים, אשר יבואו אחרינו, מהם שיזכרו אותנו או את מעשינו, מהם שיהנו מהם גם ללא דעת כיצד ועל ידי מי נעשו. מותר האדם הוא לא רק ביכולתו ליצור סביבות חדשות, ברירות חדשות, אמות מידה להערכה ולהעדפת הטוב על הרע. מותר האדם הוא בהמשכיות החיים האנושיים והחברתיים, ובהצטברות הידע והניסיון האנושי, המסייעים לבני האדם לשנות, לחדש, ליצור ולדעת את מה שלא היה ידוע לפניהם.

המשכיות זו, המתחוללת כולה בעולם הבלעדי הזה, היא פרי רוחו של האדם, הממוזגת בכל גוף אינדיבידואלי. המציאות הרוחנית המשותפת לבני אדם שונים, בארצות ובזמנים שונים, מתרחשת בתהליך מתמשך, בו לוקחת חלק האנושות כולה.

הישארות הנפש - התמזגות רוחנו ברוחם של אחרים, התרומה שתורמים חיי הרוח שלנו לחיי הרוח של אנשים אחרים, מצטרפת למורשת התרבותית הקולקטיבית של הקהילה, העם והאנושות, גם אם אין אנו מבחינים בה.

מבחינות אלה אין האמונה החילונית רואה במוות סיום שאין אחריו המשך - אלא סופו של אחד הקטעים האינדיבידואליים במשך האנושי, בתהליך התפתחותו של המין האנושי, אשר על אף מחדליו וגילויי הרשעות שבו, העשיר והיטיב במשך השנים את החיים של יותר ויותר בני אדם, יצר תקוות וגילה בחיים משמעויות חדשות.

האמונה החילונית לא רק משחררת את בני האדם מחרדות האמונה הדתית ואיומיה, מעינויי גיהינום ועינוגי השעמום הנצחי של גן העדן, היא גם מגלה להם מחדש את החיים כהזדמנות נדירה של החומר להיות מודע אל עצמו, אל הייחודיות שלו בעולם - כמו טביעת אצבעותיו, כמו אישיותו, ויכולתו ליהנות מהחיים, ולהגשים בכך את תכלית המוסר.

ההערכה שאנו רוחשים לחיינו ולחיי זולתנו מאפשרת לנו להשלים עם סופיותם, תכונה המאפיינת את החיים ואת כל היש.

גופו חסר החיים של המת כבר איננו האינדיבידום, אלא מצבור חומרים ואברים שראוי לעשות בהם שימוש מועיל - כמו לצרכי מדע או השתלה. בטקסי פרידה ממתינו אין מקום לתפילה ולתודה לאל כלשהו - אשר אין להודות לו על החיים וודאי שאין להודות לו על מות יקירינו. טקסי אבל ופרידה נועדו לביטויי רגשות ומחשבות הכרוכים בזיכרון החיים של האדם שמת, בפרידה ממנו כמו מנוסע שלא ישוב, ובתקווה לזכור אהבתנו ואהבתו, והתרומה שתרם לחיינו, גם אחרי מותו.

הדמיון האנושי מוכשר להמציא מיגוון עצום של עינויים וסיגופים גרוטסקיים לגוף האנושי אך קצרה ידו מלהמציא מעשי עינוג שיהפכוהו מאושר תמיד, כיוון שמטבע ברייתו אין האדם מסוגל להסתפק בסיפוק.

על כן רואים מאמינים חילוניים את טקסי האבל כטקסי פרידה - עצובים ויפים, כמו תמונות הפרידה בתבליטי המצבות היווניות מהתקופה הקלאסית, בהם נפרדים החיים מהמתים ועם עצב הפרידה מהמת, באמצעות זיכרון החיים שחי.

סוד המוסר - בהכרה בבלעדיות העולם הזה

בספרות התנ"כית, מובעים דברי הגות ואמונה אשר רווחו בתרבות באמצעות סיפורים, שירים ובנאומי גיבורים ספרותיים - כמו הנביאים או הדמויות הפועלות בעלילות שונות. הביטוי לאמונה כוח ההבחנה בין טוב לרע, מותנה בדעת, מוצהרת כבר בסיפור גן העדן, וחוזרת ומודגשת בכל הוקעה של רשע כנובע מאווילות, משום שאינו רואה את הנולד ואינו מבין את תוצאות מעשי הרשע המביאים להרס וחורבן. הדעת, ודעת הטוב מן הרע בכלל זה, היא תנאי לאנושיותו של האדם, כיוון שרק באמצעותה הוא חופשי לבחור בין ברירות נתונות או ליצור ברירות חדשות (המהוות לדידו של ברגסון את מותר האדם על כל יצור אחר בטבע.

האמונה החילונית מסתפקת בהכרת ערך החיים בהווה ובחלק שהם לוקחים בחיים עתידים של בני אדם אחרים שיבואו אחרינו.

כל אלה מתחוללים בעולם הזה ואין על כן למושג המוטעה של חיים לאחר המוות כל משמעות מבחינת המוסריות של האדם.

הדעת, לדידו של סופר בראשית, לא רק מקטינה באופן משמעותי את ההבדל בין האדם לאלוהים. היא גם משחררת אותנו מתלות במה שמציע להם האלוהים בטבע. מעתה יכולים בני האדם ליצור סביבה טבעית חדשה, הרחק מגן העדן, אשר כל סופרי התנ"ך האמינו כי הוא מצוי בראשיתה של ההיסטוריה האנושית, לא בסופה.

מיקום גן העדן בראשיתה של האסופה התנ"כית הוא אחת הדרכים שבאמצעותן מובעת בספרות התנ"כית ההשקפה על בלעדיותו של העולם הזה והחיים בו, ועל המוות, כהתפוררות של הגוף האנושי החוזר להיות חומרי עפר אשר בהם הוא נוצר.

גן עדן
ציור שמן על עץ מאת יאן ברויגל הצעיר, צייר פלמי, 1678-1601
מוזיאון גמאלדגאלרי, ברלין, גרמניה

היות הדרך מגן העדן חד-סטרית, היא אחד החידושים המפליגים במחשבת ישראל בעידן התנ"כי. ברוב התרבויות של שכני ישראל רווחה האמונה בעולם הבא, בעולם שמעבר לגבול שבין החיים למוות, בעולם בו חיים אלים לצד המתים, הממשיכים לחיות בו חיי נצח. ההגות ביהדות העידן התנ"כי הכחישה, או התעלמה, מהעולם הבא ומהחיים שאחרי המוות. עמדה זו מהווה תפנית מהפכנית בתולדות המחשבה המערבית.

בעידן הפוסט תנ"כי, בעיקר בעידן ההלניסטי ובימי הביניים, רווחו אמונות בעולם הבא ובחיי עולם (המוזכרים בתנ"ך רק בספר דניאל), בניגוד לפילוסופים כמו הרמב''ם ב''מורה נבוכים'', שהבינו את מושג "חיי עולם של הנפש" רק כהתמזגות השכל האנושי בשכל העליון של האלוהים. הכפירה התנ"כית בעולם הבא ובחיים שלאחר המוות היתה, בתקופת ההשכלה, לקו הגבול המפריד מאמינים - בדתות המונותאיסטיות - מהספקנים, האגנוסטים והאתאיסטים, שהתרבו והלכו ביהדות ובתרבויות עמי המערב. האמונה בבלעדיות העולם הזה היתה הבסיס להעדפת הנביאים את המוסר והצדק הסוציאלי על מצוות הפולחן הדתי. אמונה כי עונשו ושכרו של האדם ייתכנו רק בעולם הזה ובחיים האלה היא שיצרה את הדרישה, עליה יחזור ביאליק כעבור שנים רבות בשיר ''אם יש צדק - יופע מיד''. מבחינתו של ביאליק היה זה תנאי לאמונה בשליטת האלוהים בעולם ובצדקתה, ועל כן הוא אומר באותו שיר ''אם אחרי מותי הצדק יופיע - ימוגר נא כסאו לעד''.

גם בנאומי הנביאים מתמזגת תפיסת בלעדיותו של העולם הזה עם הדרישה לעשיית צדק כאן ועכשיו, לא רק מפני ש'' לא המתים יהללו יה'' - אלא בעיקר מפני שאין עולם שבו אפשר לפצות את אלה שנעשה להם עוול בעולם הזה. הנביאים הבינו כי מעשי הרשע וההתעלמות מדרישות הצדק היא איוולת, בהיותה היפוכה של החוכמה שהיא ראיית הנולד, קרי: הבנת תוצאות המעשים ולא רק שכרם בהווה. ראשי הדתות המונותאיסטיות הסתמכו על התנ"ך בדורשם ציות מוחלט למצוות הפולחן ולמנהיגי הדת שציוו אותם, כשהם מאיימים בעונשי גוף זוועתיים בעולם הבא, למרות שדווקא בספרות התנ"כית התפתחה מחשבת הכפירה בעולם הבא. בעידן ההשכלה חזרה והתפתחה האמונה בבלעדיות העולם הזה והחיים בו, בזכויות האדם, יוצר הערכים המוסריים, ובחובה ליישם אותם כאן ועכשיו, כיוון שאין חיים אחרים שבהם ניתן לעשות זאת.