הגדרת הערך 'מוסר' מבוססת על השקפת עולמו של האדם המגדיר זאת, ובכך אין הבדל בין הגדרת ערך זה מהגדרות של מושגים אחרים בחיינו, כמו למשל סוגיית ה'אלוהים': האם מקור הכול הוא 'אלוהים', או ש'אלוהים' איננו קיים, ואנחנו, בני האדם, מהווים חלק מההוויה העולמית-היקומית, לא מעל ולא מתחת לשום דבר אחר באותו עולם.

לציבור בני-אדם ש'אלוהים' הוא המקור, הריבון והסמכות האחת, היחידה והבלעדית לכל ישותם, חייהם וערכיהם, גם ה'מוסר' מקורו באל. כשם שלא ניתן להתווכח עם מאמין דתי לגבי ה'אלוהים' שברא בדמיונו, ומינהו ריבון עליו ועל חייו, כך גם לא ניתן להתווכח אתו לגבי שום ערך אחר בחייו, כולל 'מוסר'. שהרי מראש ויתר על ריבונותו לגבי עצמו, קבע ש'הכול' מאת 'אלוהים' בא לו, והוא פטור מלהיות קובע דבר וחצי-דבר בכל הווייתו.

לפי כללי המוסר של ההלכה היהודית קיימת הבחנה חדה בין יהודי לשאינו יהודי, וכללי המוסר החלים בהלכה מתייחסים ליהודי בלבד, כמוסבר בפרוטרוט במאמרו של ירון ידען, המכיר היטב וממקור ראשון את יחסו של האדם הדתי למוסר כמוסר 'אלוהי'.

האתאיסט, לעומתו, אינו מקבל את האמונה ב'אלוהים', ויש אתאיסטים המתקשים להבין את נפש המאמין הדתי, כיצד יכול הוא להיות עיוור וסומא ביחס לעצמו ולסביבתו, ולנוכח מציאות חיינו עתירי הידע והחידושים, כשהמדע והתקשורת מביאים הישר לשולחננו כל חידוש וכל מידע; כיצד יכול הוא שלא להבין, שאמונתו איננה אלא חזיון-תעתועים, הגיג-שווא, פנטאזיה רגשית ותו-לא. האתאיסט - אותו אדם שחייו חופשיים מאל כלשהו, יחוש רחמנות  אל זה שבמו ידיו מכר את עצמו ואת חייו בנזיד-עדשים למולך דמיוני, וחתם על 'עסקה פאוסטית' כשמכר את חייו הריאליים בעולם הזה - העולם היחיד והחיים היחידים שיש לאדם ושיהיו לו אי-פעם - תמורת שטר חסר כיסוי של הבטחת-שווא לחיי 'עולם הבא'.

המוסר הוא אנושי. אך ורק אנושי.

התעמולה הדתית ל'מוסר אלוהי' טובה, כמובן, לציבור דתי בלבד, ואולי גם לתועי-דרך - אותם יושבי-על-הגדר, שבהעדר עמוד שדרה נפשי-רוחני "מחפשים את עצמם", ובכל חובש-כיפה לבוש שחורים הם רואים 'רוחניות', ומנופפים בה כמוצאי שלל רב:  'מצאתי רוחניות', הם חוזרים ומצהירים בצהלה. "לכו לספרייה הלאומית, תועי-דרך מבולבלים" נשיב להם, "שם תמצאו את הרוחניות לה מתאווה נפשכם. לכו לבית אריאלה, להיכל התרבות, לתיאטרון 'הבימה', ל'קאמרי', ל'גשר', ל'בית לסין', ל'צוותא', ל'מרכז גולדה', ל'מרכז סוזן דלל', לאוניברסיטאות ולמכללות הרבות ולאין-ספור מוקדי תרבות ורוחניות רבים נוספים ברחבי הארץ, שם תמצאו רוחניות - הרבה רוחניות, מסוגים ומצורות שונות".

אלא שרוחניות אמתית מחייבת השקעת זמן ומאמץ. צריך ללמוד, לחשוב, לשקול, למתוח ביקורת, להעריך. כל אלו אינם מתאימים לתועה-הדרך, שבקוצר רוחו ובשאיפתו לרוחניות-אינסטנט  - מייד, כאן ועכשיו -  יעדיף להתארח בסמינר חרדי ולקבל שם 'רוחניות' מן המוכן, נוסח שוק הכרמל: "היום בזול, עשרה בגרוש, עשרים בגרוש וחצי"....

הראייה לכך שהמוסר הוא אנושי  היא העובדה, שהמוסר משתנה ככל שמשתנה האדם. לו היה המוסר 'אלוהי', היה נותר קבוע, בדיוק קביעותו הנצחית של 'אלוהים' הדמיוני בעיני המאמין בו. היחס לחיי אדם, שהיה מוסר מקובל וחיובי בתקופת המקרא, הינו כיום מעשה בלתי מוסרי בעליל. להלן 3 דוגמאות מתוך רבות הקיימות בנושא זה במקרא:

שיטת הרצח השרירותי של דויד המלך מקובלת בימינו לא רק כחוסר-מוסר, אלא כזוועה אנושית הראויה לכל גינויו, בייחוד לאור הניסיון המר של בני עמנו, בהם התעלל  הרוצח המתועב ד"ר מנגלה בדיוק באותה שיטה: שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות = אתם ימינה - לחיים, אתם שמאלה - למשרפות.

אלו הם, כאמור, פרטים בודדים משלל הראיות לאופיו של המוסר המקראי שעבר זמנו ובטל קורבנו, אבל נותר כתוב בתורה, ובתור מורשת "קדושה" נחשב בסיס גם למוסר ההלכה היהודית התקפה בימינו ובמקומותינו.

התלמוד והמסורת של תורה שבע"פ מבחינים למשל בין רצח של יהודי שומר תורה ומצוות, לבין רצח גויים וכופרים, ועל-כך כותב ירון ידען במאמרו הנ"ל, ועדיין לא הזכרנו עוולות ואפליות רבות אחרות בין אישה לאיש, בין בריא בגופו לבעל מום, ועוד. להשקפתו של האדם החופשי בן זמננו גישה זו אינה מוסרית, משום שבני האדם כולם שווים בערכם ובזכויותיהם, ללא הבדל מין, גיל, גזע, שלימות הגוף  או אמונה.

על-כך לא ניתן להתווכח עם מאמין דתי, בוודאי לא עם מאמין דתי-יהודי. לא זו בלבד שלא ניתן להתווכח, אלא שהמאמין היהודי-הדתי גם קבע לעצמו חוקים משלו בהגדרת מושגים בסיסיים עליהם מבוסס הערך מוסר. דוגמה קלאסית לכך היא עיוות ההגדרה של אמת ושקר כפי שנכתבו בידי אחד מגדולי הרבנות החרדית של זמננו, הרב אליהו דסלר, בספרו "מכתבים לאליהו" כרך ג', עמוד 94. וכך כותב:

"מהו אמת ומהו שקר? בתחלת חנוכנו הבננו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו, ושקר, כשמשנים מזה. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה יש הרבה אופנים שבהם  א י ן   הדבר כך. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לספר מה שיש בו פגם לחבירו, בלי תועלת והכרח. ולפעמים צריך דווקא לשנות, כשהאמת לא יועיל אלא יזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא תועלת של אמת. נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא.

כמו ב"אמת ושקר" כך גם ב-"מוסר": לפוסק ההלכות החרדי המשחק במשחק זה קיימת מטרה ברורה אחת: להפקיע מידי בני האדם - "צאן מרעיתו" -  את הזכות והרשות להבין ולפרש מושגים בחייהם בדרך המוכרת לכל בני-האדם, ולהכפיפם לתחומו ולאחריותו הבלעדית,  כשהוא מתיימר לשמש נציגו של האל עלי-אדמות. לפי גחמתו המכוונת והתועלתית של מר דסלר כרב, וכך גם רבנים רבים אחרים, הוא ורק רבני ההלכה היהודית לדורותיה יודעים וקובעים ש 'אמת', 'שקר' ו'מוסר' הם ערכים אלוהיים.

התועלת הצומחת לפרנסי-דת מגישה זו ברורה לחלוטין: שליטה. מאחר ואיש מבלעדי פרנס הדת אינו יודע מהו רצונו של האל, מהן מחשבותיו וכוונותיו, מה מביא טוב לרצונו של האל ומה מביא הצלחה לעסקיו של השטן, משוכנעים כל הצאן באותו עדר, שפרנס-הדת הוא המוציא והמביא אצל האלוהים, והוא היודע ומכיר את צפונותיו, ובכך הופכים הצאן תלויים בחסדיו של אותו פרנס-דת: ברצונו יהיה מוסר מין אחד, וברצונו יהיה מין אחר, ותמיד יהיה מוסר בהתאם לרצונו של האל כביכול, ובהתאם למה ש'טוב' לו באותה עת לכאורה, ותמיד 'לנצח', 'לעולם ועד'.

האתאיסט - אותו אדם שחייו חופשיים מאל כלשהו, יחוש רחמנות  אל זה שבמו ידיו מכר את עצמו ואת חייו בנזיד-עדשים למולך דמיוני, וחתם על 'עסקה פאוסטית' כשמכר את חייו בעולם הזה - העולם היחיד והחיים היחידים שיש לאדם ושיהיו לו אי-פעם - תמורת שטר חסר כיסוי של הבטחת-שווא לחיי 'עולם הבא'.

הפער הקיים בהתייחסות למושג 'מוסר' בין האדם החופשי מאל, החילוני - האתאיסט או האגנוסטיקן, לבין המאמין הדתי הוא בלתי ניתן לגישור. השיח בין צוות 'חופש' לבין גולשים דתיים רבים, המפנים לאתר 'חופש' שאלות בתחום המוסר, כמוהו כהטחת הראש בקיר אטום. גם רצון עילאי וכן להסביר לבן השיח הדתי את העמדה החילונית אינו מניב פרי, ולא אחת נמשך שיח פינג-פונגי כזה במשך שבועות, ללא כל תועלת.

דוגמה מאלפת לשיח כזה היא שיחתו המתמשכת של עמנואל (השם שונה) עם רוני, חבר צוות האתר.  ההתכתבות היא ארוכה עד מאוד, ולא ניתן להביא כאן אלא מעט מזעיר ממנו, ודבריו להלן של עמנואל הם אך לקט קטן  ממה שכתב לרוני:

עמנואל לאתר חופש

ישנה מוסריות עליונה מעל האדם, ואביא דוגמאות: אדם המסכים מדעתו לחבל בגופו אם על ידי עצמו או על ידי אחר ואף כדי נטילת נשמתו - הנוכל לשאול מה הבעיה הוא מסכים ואדון הוא לגופו? לא, אנו רואים שהדבר לא מקובל ברוב העולם מדוע? ומיד אני נותן עוד דוגמא, והדוגמא היא - גילוי עריות כמשמעו הפשוט הורים וילדים אחים/יות וכדו' האם לדעתך ניתן גם כאן לגיטימציה, הם בוגרים שיעשו מה שרוצים ניתן לגיטימציה נפרסם את כל המי ומי הלוקה בתחלואה חברתית זו ונוציאם מהארון? מדוע החברה העולמית פוסלת זו? התשובה שלי היא: עליונות מוסרית. והיא אינה נקבעת רק לפי חשקו של האדם כי האדם אדון על גופו עד גבול מסויים - וההסבר הכולל לכך שכל מוסר פירושו הגבלה - מלשון מוסרות העגלה = חבלים שקושרים את הקרון. בקיצור הגבלה רסן, ולמה זה להגביל ולרסן - לדעת התורה עיקר העניין שלא ימשך האדם לתאוות העולם וישקע בהם מחמת שאין זה ייעוד מטרת בריאת העולם לעולם הזה אלא להתענג על זיו השכינה לעולם הבא ולכן ככל שיקדש האדם את עצמו מלמטה - גם בדברים המותרים (עיין ערך טהרת המשפחה) יזכה להתקדש ולהנות מזיו שכינתו לעולה"ב - והתורה נתנה גדרים: עריות, כולל משכב זכר, ומשכב בהמה, אשה נדה, ועוד שאר מצוות - העולם לפני המבול היה פרוץ בהם ומתירני עד אין גבול - ולכן בא המבול וגדרו עצמם הגויים (בני נח שם חם ויפת) בעריות (כלומר בדלגיטימציה חברתית ) מלבד זאת - כשלא יאמין האדם בהשארות הנפש , בחיי עולם הבא, שכר ועונש - אין כל עניין ומטרה למנוע עצמו מכל תענוגות העולם הזה הכשרים והפסולים כאחד. המוסריים והלא מוסריים. ואין כל עניין במוסר מלבד הנוסחה החברתית טוב לי טוב לך כשהעיקר הוא בטוב לי. אנסים ופדופילים לצערי לא חסרים גם בין חובשי כיפה וגם בין אלה שלא. לא נראה לי שהאמונה כאן היא ערובה או אפילו עזר להתנהגות מוסרית כאן, ולכן האמונה עצמה אינה ערובה או עזר כלל להתנהגות מוסרית אלא רק כמורה דרך כיצד לנהוג - "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע - החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה - ובחרת בחיים (חיי נצח)(ניצבים) והבחירה ביד כל אדם חילוני כדתי צדיק כרשע - לעשות הטוב או הרע בכל רגע נתון.

חוסר צניעות הוא חוסר מוסריות:
הדת היהודית מחנכת למוסריות + ללימוד מוסר יום יום לשיפור ההתנהגות האישית בין אדם לחברו בין איש לאישתו ובין אדם למקום לויתור לצריכת תאוות באופן המינימאלי וכו'  אדם שהולך בדרך התורה ודאי שיהיה יותר מוסרי עדין ובעל איפוק הרבה יותר מבחור ישיבה שרודף אחרי פלאפונים עניבות ומכוניות וכל שכן מאחד חילוני כזה שרודף כל ימיו אחרי תאוות (הדגשתי לא כל חילוני)

וכך ממשיך עמנואל ומעלה טענות ומענות והסברים דתיים לצדקת טיעוניו, כשמפאת אורך מכתביו לא הבאנו, כאמור, אלא טיפה בים.

תשובתו של רוני

שלום עמנואל,

כתבת הרבה מאוד אודות מוסר, ומה לדעתך מוסרי ומה לא, אבל את המושג עצמו לא הגדרנו. וברור שאם שנינו מתכוונים לדברים שונים כשאנו אומרים את מילה "מוסר", אז רחוק לא נגיע. להבנתי, מוסר הוא מערכת מוסכמות או אידיאלים אשר חלים על האדם או על קבוצה של אנשים בחברה. אם לך יש הגדרה שונה, אשמח לשמוע.

את המוסר שאתה מתאר מייחדים שני דברים: ראשית, הוא טוען לסמכות מתוקף מקורה מכוח עליון, ושנית, הוא טוען להיות נצחית ולא משתנה. מקור המוסר בעיניי, לעומת זאת, הוא בהבנה משותפת של חברה לגבי ההתנהגות שטובה וראויה לכל חבריה, ומאזנת בין צרכי הפרט לטובת הכלל.

לדעתי קוד מוסרי דתי (לכל דת, אגב, לא רק יהדות) קם מתוך הצורך האוניברסאלי של בני אדם לחיות בחברה, ויתרונה הגדול של הטענה הדתית לסמכות על-טבעית עזרה באכיפתה. הרבה יותר קל לאדם מן השורה להצדיק התנהגות מוסרית (שלכאורה סותרת את טובתו האישית ואת הנאתו המיידית) בטענה ש"כה ציווה אל", מאשר להתחיל לפתור בעיות בתורת המשחקים (מודל מתמטי מרתק להבנת דילמות מוסריות). כך גם קל הרבה יותר להניע אנשים בטיעונים של שכר ועונש בעולם הבא, כביכול. התיאוריה הזו אינה שלי, כמובן, והיא מפורטת ומנומקת הרבה יותר ממה שאוכל לפרט כאן. הנקודה העיקרית שאני רוצה להבהיר היא, שיש הסבר מנומק ומשכנע לקיום מוסר בחברת בני אדם, המסביר גם את הנורמות המוסריות האוניברסאליות (כמו טאבו נגד גילוי עריות שהזכרת, טאבו נגד רצח, ועוד כמה תחומים), שאינו מבוסס על הנחת ציווי אלוהי בכתבי קודש, או על הבטחות ואיומים בלתי ניתנים להוכחה המתבססים על הישארות הנפש. במילים אחרות, החלופה למוסריות שמקורה בתורה (או כל מוסר דתי) אינה נהנתנות בלתי מרוסנת, כפי שאתה חוזר וכותב, ממש לא. על כך שבבתי כלא יש דווקא תת-ייצוג של אתאיסטים לעומת חלקם היחסי באוכלוסיה כבר כתבתי, ואתה בחרת להתעלם מכך. בכל מקרה, אם ללא אמונה דתית ויראה מעונש מידי שמיים אנשים היו יותר נוטים להתנהג בצורה לא מוסרית, הייתי מצפה שהמצב יהיה הפוך: שבתי הכלא היו מלאים דווקא ב'כופרים'.

כתבת שחוסר צניעות היא לדעתך חוסר מוסריות, אבל הנימוק היחיד שמצאתי לכך בדבריך היא בכך שאדם דתי חש "שהתקדשותו יורדת" (כהגדרתך) כשהוא רואה אישה "לא צנועה". סליחה, אני יכול להבין שזה אולי יוצר אצלו תחושה לא נוחה, ואולי אפשר להתחשב בו, אבל מכאן להגדרת אישה יפה במכנס קצר כ"לא מוסרית" המרחק הוא רב! זה כמו שאני אטען שאנשים מכוערים ולבושים רע פוגעים בתחושת האסתטיות שלי, ובכך אני מרגיש שהרוחניות שלי יורדת, ועל-כן אנשים כאלה אינם מוסריים.

דווקא בדוגמא שלך למוסריות מעל לאדם הפתעת אותי: אם לדעתך זה לא מוסרי שאדם יחבל בגופו מרצונו, אז מדוע מילת תינוקות היא אקט מוסרי? מה זה אם לא חבלה גופנית שלא בהסכמת הקטין?

לגבי גילוי עריות קיים טאבו אוניברסאלי לאורך כל התרבויות האנושיות ולאורך כל ההיסטוריה. כשתופעה חברתית מושרשת כל-כך עמוק, הניסיון מלמד שיש לכך בד"כ שורשים ביולוגיים, שכן הביולוגיה שלנו היא המכנה המשותף של כל בני האדם בעולם. ובמקרה הזה אין צורך לחפש רחוק במיוחד: הטאבו נגד גילוי עריות מקורו קרוב לודאי בכך שהילדים הנולדים מתוך גילוי עריות סובלים לרוב ממומים קשים, פיזיים ושכליים. לא מפתיע, אם כך, שיתעורר טאבו כזה, כי זו הדרך האפקטיבית ביותר למנוע את הבעיה. גנטיקה וביולוגיה, לא "עליונות מוסרית" הוא שם המשחק.  טיפה פחות אינטואיטיבי, אבל הסבר הרבה יותר משכנע, לטעמי לפחות.

משכב זכר היה מקובל בכמה תרבויות לאורך ההיסטוריה, ומבחינה ביולוגית אין בכך פסול, למעט העובדה שזוגות כאלה אינם יכולים להביא ילדים לעולם, דבר שלא מהווה כיום נטל על החברה. משכב בהמה: פסול מבחינה מוסרית, היות ואין כאן הסכמה בין שני צדדים בגירים, וקיים גם הצער/הסבל שנגרם לבעל החיים.

אשר לבקשה שלי לציין אקט מוסרי שאדם דתי מסוגל לעשות ואדם חילוני איננו מסוגל -  תשובתך נכונה:  אין מעשה כזה. המסקנה המתבקשת, אם כך היא, שדתיותו של אדם אינה מקנה לו יתרון מוסרי על פני אדם חופשי מאמונה דתית. לפי דבריך אני רואה שגם אתה הגעת למסקנה זו.

לתשובתך למעמד האישה ביהדות - כבר במשפט הראשון שלך הדגשת את מהות חוסר השוויון: "תכלית מטרת האישה לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". קשה להעלות על הדעת ניסוח לא-שוויוני יותר מזה!  לגישתך, גישת הדת - קודם נוצר האדם כגבר, זכר, ואח"כ האישה, הנקבה, על מנת להשלים את הגבר-הזכר. ברור שמנקודת מוצא זו העדר השוויון מובנה ומושרש עמוק. ואכן, כל דבריך בהמשך נראים בעיניי אפוליגטיקה וניסיונות להתפתל ולהתחמק מהעובדות היבשות, הריאליות. אישה כרכוש? מה פתאום?! אפשר למכור רק את הבת הקטנה, ורק עד גיל 12, ורק לאמה. ומה לגבי בנים? האם גם אותם אפשר למכור באותה צורה?

אישה אינה יכולה להעיד? על פי הגישה הדתית זו אינה מגבלה, אלא דווקא יתרון גדול!  אישה אינה  יכולה לרשת? טוב, יש יותר מרב אחד שמסביר מדוע.

טול קורה מבין עיניך, עמנואל: היהדות האורתודוקסית וההלכה היהודית מפלה נשים ומתייחסת אליהן כאזרחים סוג ב', אם לא כאל רכוש, ואם לא הרבה מעבר לכך.

רוני

תשובתו של ד"ר משה גרנות

לגבי הטענה שמטרת הבריאה היא להתענג על זיו השכינה לעולם הבא - יש לומר קטגורית שאין לשום דבר בעולם מטרה. בני האדם מייחסים מטרות לעצמם ולעולם, והשגחה בנדון, כביכול, מאת האל. כל זה איננו אלא פרי דמיונו של האדם. אין בכל המקרא זכר לעולם הבא. ספר דניאל (המאוחר מאוד - מימי יהודה המכבי) מזכיר תחיית המתים, אבל הישארות הנפש והעולם הבא נעדרים לחלוטין מכל התנ"ך. כאשר ראו חכמי ישראל בגלות כי אין שום בסיס לתורת הגמול המקראית - כי האבות חטאו, והבנים נשאו בעונש החורבן והגלות - הם שאלו מהעמים הסובבים את הישארות הנפש, ובעולם הבא, כביכול, יהיה שכר אמת. על נושא זה כתבתי בהרחבה בספרי "אדיפוס ואבשלום", הוצאת ידיעות אחרונות, 1996, עמ' 140-89.

למבול המוזכר בתנ"ך יש מקבילות בספרות המיתית של העולם הקדמון ("עלילות גלגמש"), לכן אין לראות בו איזה מסר אלוהי ייחודי למקרא. שום אסון טבע (צונאמי, רעש אדמה, התפרצות הר געש וכד') אין לו, ולא יכול להיות לו, שום קשר למוסריותו של האדם. זה יהיה מטומטם ומרושע לטעון שאנשים שנקברים תחת הריסות הבתים ברעש אדמה - אשמים במותם.

בדת היהודית יש יסודות מוסריים לא מבוטלים, אך קשה להגיד שהיא מחנכת למוסריות. התנ"ך הוא ספר על-מוסרי, המעמיד את הציות לאל מעל למוסר (סיפור העקידה, הצו להרוג את הכופרים ואת הכנענים). אדרבה, הדת מלמדת גם להיות טפילים: מישהו אחר ידליק את האש בשבת, מישהו אחר יטיס את המטוסים בשבת, מישהו אחר ישרת בצבא, מישהו אחר יספק את הירקות והפירות בשנת שמיטה. עובדה היא שמרוב מוסריות - רוב האסירים בכלא חובשים כיפה. דיון מפורט במוסר המקראי ראה במאמר המצורף.

תשובתה של ד"ר צופיה מלר, מצוות 'חופש'

שלום עמנואל,

השאלה שהעלית בדבר מקורו של המוסר - אנושי או אלוהי, ובעיקר - הדוגמאות שאתה מביא להוכחת טענותיך, מזמינות - לא! מחייבות!! מענה, המסתמך אף הוא על ההלכה היהודית ועל מקורותיה המקראיים, ממש כפי שנהגת אתה. כדי לא להאריך מדי, אתייחס בתשובתי לשתיים מן הסוגיות שהעלית אתה, ושהגיב להן קודמי, רוני, עם הרחבה ותוספת כלשהי. האחת תתייחס לחוסר המוסר ביחס לאישה - וכאישה אך טבעי שזה הנושא בו אבחר להתחיל, והשני - על הסתירה בין התנהגותו של גדול מנהיגי האומה - דוד המלך - שמצאצאיו אמור לבוא "משיח צדקנו", ולפיכך הוא אמור לשמש מופת ומודל להתנהגות מוסרית, לבין התנהגותו בפועל, שאינה תואמת שום אמת מידה של מוסר, אפילו בחברה של פושעים וחברי מאפייה בזמננו:

א.  היחס לאישה על פי ההלכה, כביטוי ללקות מוסרית

החוק "לא תחמוד" חל על כל קניינו של "רעך", והוא מפרט שבעה גורמים הכלולים בו: 1. בית רעך 2. אשת רעך 3. ועבדו 4. ואמתו 5. ושורו 6. וחמורו 7. "וכל אשר לרעך". יש לתת את הדעת לכך, שהאישה נמנית כאן עם רכושו של בעלה, ולא כישות עצמאית. לכן גם המושג "רעך" אינו מתייחס לפי שום פירוש לאישה, ולו גם מן הטעם הפשוט, שלאישה אין רכוש משל עצמה: עד שנישאה היא נמנית עם רכושו של אביה, וכשנישאה - רכושו של בעלה. יחס זה לאישה מוסיף להתקיים לפי ההלכה גם בימינו, והעונש הקבוע בחוק על ניאוף, נובע ממנו: גבר נשוי, שנתפס בוגד באשתו עם אישה פנויה, דהיינו, רווקה, אלמנה או גרושה, לא חל עליו דין נואף ואם נולדו ילדים כתוצאה ממעשה זה, הם "כשרים" לכל דבר, אבל גבר שנתפס בבגידה עם אשת איש - רק עליו חל דין נואף המחייב בעונש, ואם נולדו ילדים כתוצאה ממעשה זה הם נחשבים ל"ממזרים". הסיבה להבדל זה היא, שלא הבגידה באשתו היא המניע לעונש, אלא הפגיעה ברכוש רעהו, מה שאין כן לגבי האישה, שבגדה בבעלה: בין אם היה זה גבר פנוי או נשוי, דינה כדין נואפת וילדיה נחשבים ממזרים בכל מקרה. זאת ועוד. אישה שבגדה בבעלה, על פי ההלכה היהודית אסורה על בעלה ועל בועלה. לפי זה, בת שבע הייתה אסורה על דוד גם לאחר מות אוריה. שלמה המלך, שנולד לה מדוד לאחר מעשה זה, נחשב לפי ההלכה היהודית לבן שנולד מחוץ לנישואין. ואולם, ההלכה היהודית מגלה כאן יחס של איפה ואיפה, או מוסר-כפול: דוד כן נושא את בת שבע לאישה, ובנה אינו נחשב ממזר. האם מה שאתה מכנה "חוק אלוהי" היה מאפשר ניגוד מוסרי כזה, בין לשון החוק ללשון המעשה??? והרי דוד חי כבר לאחר מתן תורה!!! האם לא נכון יותר לומר, שחוקים וכללי התנהגות שהיו מקובלים אז (כגון עמידתו של המלך מעל לחוק) אינם יכולים להיחשב מוסריים עוד בזמננו אנו?? ואם כך - האם חוק שכזה יכול היה להינתן בידי אלוהים?

כך גם לגבי החוק המצווה על "לא תחמוד", שכמו גם החוק המצווה על "לא תנאף", הוא מלכתחילה חוק המפלה לרעה את מחציתו של העם לו  נועדו חוקים אלה:  הנשים, וזאת הן ראינו בדוגמא דלעיל. ואולם, לא רק בין גבר לאישה קיימת הבחנה לעניין תחולת החוק, אלא גם במעמדו של בעל החטא: עכן, שנטל רכוש, נענש במוות איום ונורא, ועמו הומתו גם חפים מפשע: "ואת בניו, ואת בנותיו, ואת שורו, ואת צאנו..." (יהוש' ז'/ 24-25). ואילו דוד, שלא רק חמד  את אשת רעהו ונאף עמה, אלא גם ציווה לרצחו נפש, נותר במעמדו המלכותי, האריך ימים עד זקנה ושיבה, ושושלתו אף הונצחה בתודעת העם כזו שממנה יצא מלך המשיח לעתיד לבוא.

ההבחנה בין בני אדם לצורך שמירה על חוקי המוסר (להבדיל מחוקי הפולחן) קיימת גם בין מי ששייך לעם ישראל לבין מי שאיננו בן-ברית, וזאת למרות שהאופציה הזו של הצטרפות לברית לא ניתנה מלכתחילה  לבחירתו. כלומר, דין אחד לגבר היהודי, ודין אחר ל"גוי". כך לגבי היחס לעבד; כך לגבי נשך וריבית;  או היחס לרצח-עם: יש בתוך תרי"ג המצוות - ויותר מאחת - התובעות את השמדת הכנעני, העם שישב בארץ לפני התנחלות בני ישראל, וזאת, לא בשל חטא מוסרי כלשהו, אלא רק כדי שבני ישראל לא ילמדו ממנו את דרכיו ומנהגיו. על כך נדונים למוות גם זקנים, נשים וטף, אבל לעמלקי, שזינב בנחשלים בעם היהודי בעת מלחמה, נחשבת פגיעה זו לחטא שאין לו כפרה עולמית.

המוסר הכפול הזה, המבחין בחוק או בנורמה בין גבר לאישה, בין בעל שררה לאחד העם, בין יהודי לגוי, אינו יכול להיחשב לחוק צודק למרות שעברו אלפי שנים מאז נחוק, ומאז פעלו גיבורי המקרא לפיו. זאת, משני טעמים:

א.      אם חוקים אלה אינם רלבנטיים עוד לחיינו, בשל שינויים שעברה האנושות בתפיסת  המוסר שלה - אזי אין שום צידוק לקיים את דיני ההלכה גם בימינו, בטרם תיעשה בהם רפורמה רצינית המשקפת שינויים אלה. ועל כל פנים, זמניותו ויחסיותו של החוק איננה מאפשרת לך לקרוא לו חוק אלוהי, שאמור, כביכול, לעמוד מעל לכל זמן ותלות בנסיבות!!!

ב.      אם יתברר שגם בתקופת המקרא נמצאות דמויות-מופת, שלמרות הנורמות החברתיות שרווחו בזמנן כן קיימו בחייהם חוקי מוסר נאורים  הלכה למעשה, נשאלת השאלה מדוע לא הם, אלא אנשים שמוסריותם מפוקפקת, לשון המעטה, משמשים מודל חיקוי לבני העם היהודי לדורותיו. במילים אחרות דברי אלה נועדו לטעון, כי לא נסיבות הזמן והחברה הם שצריכים לעצב את דמותו האידיאלית של המנהיג הרוחני   כמודל לחיקוי, אלא אמות המידה של התנהגותו המוסרית.

ב.  דוד - מודל למוסר אלוהי?

מעשהו של דוד בבת-שבע יש בו משום עבירה לא על דיבר אחד בלבד, אלא על שלשה: לא תחמוד, לא תנאף ולא תרצח (שמואל ב' י"א/ 2-27):

א.      הוא חומד את אשת רעהו, וזאת בידיעה ברורה שאשת איש היא: "וישלח דוד וידרוש לאישה, ויאמר, הלא זאת בת-שבע בת אליעם, אשת אוריה החיתי. וישלח דוד מלאכים ויקחה, ותבוא אליו וישכב עמה" (י"א/ 3-4).

ב.      הוא נואף עמה, כלומר, שוכב עמה ואף מכניסה להריון.

ג.       הוא מצווה על המתת בעלה אוריה, מעשה שאינו פחות חמור מרצח.

נכון, שעל מעשהו זה הוא נענש במות הילד, ונכון שברמת הפרט שכול הוא מחיר  כבד מאד, אך ברמה הלאומית, זו המתייחסת לדוד כמנהיג וכמופת לא רק לדורו, אלא עד קץ כל הדורות, עונש זה אינו נחשב. לא זו בלבד שהוא עצמו אינו נסקל ונשרף כפי שנגזר על עכן בימי יהושע - וזאת על חטא פחות חמור מחטאו של דוד, כי שם נלקח רק הרכוש, ולא הנפש , ומדובר לא ברכוש רעהו אלא רכוש האויב - אלא שהוא מוסיף למלוך ולהנהיג את עמו ביד רמה, כאילו דבר לא אירע, והוא מוסיף לחמוד נשים, ומשמש בזאת מופת גם לבניו אחריו: אמנון בנו חומד את אחותו ועובר בכך על גילוי עריות; אבשלום בנו בועל את עשר פילגשי אביו על הגג לנוכח כל העם (ואין ביקורת על חוסר הצניעות, שלא לומר על חוסר המוסריות שבאקט זה), ומי שנענש על זאת איננו אבשלום, אלא הפילגשים, שבכך הפכו להיות קורבן פעמיים: "ויתנם בית משמרת ויכלכלם, ותהיינה צרורות עד יום מותן, אלמנות חיות" (שמואל ב' כ'/ 3), וכמובן שלמה בנו, שחמד ולקח לו אלף נשים. מקויים כאן, אפוא הפסוק: "מעשה אבות -  סימן לבנים" ואפשר שמעשה המנהיג - סימן לבני עמו. שכרו של דוד - חיים עד זקנה ושיבה, וגם בזקנתו משמשת לו נערה צעירה ובתולה כ"בקבוק חם" במיטתו, ושמו משמש גם לאחר מותו מקור גאווה ותפארת לעמו. האם לא היינו מכנים היום את דוד, לאור זאת, פדופיל?

החשיבה האנושית היא העדות לכך, שלא זו בלבד שאין תוקף ממשי לתורת הגמול האלוהי, אלא שאין שום בסיס רציונאלי לניסיונם של בני אדם, מנהיגי הדת היהודית להבין, וממילא להסביר לזולתם, מה נחשב לטוב ומתגמל בעיני האלוהים, ומה נחשב בעיניו רע וראוי לעונש. כשבאים פרשנים בימינו כמו בימי חז"ל, ומציבים לנו דמות מופת כמו דוד, כדי שנלמד מדרכיו ונלך באורחותיו, והופכים אותו למקור הכמיהה המשיחית היהודית, אך מתעלמים לחלוטין מן השלילה שבהתנהגותו המוסרית, הם יוצרים בכך לא רק סתירה לוגית בין האידיאל  המוסרי לבין החוקה שמקורה אלוהי, לדבריהם, ובינם לבין התנהגותו של מושא כמיהתם, אלא שהם מתעלמים גם מסתירה בין אמות מידה מוסריות שהמקרא נוהג בהן לגבי גיבוריו: איוב הוא דוגמא ברורה לצדיק גמור לא רק לפי אמות המידה המוסריות של זמנו, אלא גם של ימינו, ומנת חלקו היא סבל בל ישוער מידי שמים ומידי אדם כאחד. דוד לעומתו, שאינו עומד בקריטריון מוסרי אפילו של ימיו, לא רק של ימינו, זוכה בתהילת עולם בחייו ולאחר מותו.

ולסיכום:   אם מקור המוסר לפי שתי דוגמאות אלה (ובידי עוד מאות רבות נוספות עליהן) הוא אלוהי כדבריך, עמנואל - האם המוסר האלוהי היה נראה צודק ונכון אליבא דכולי עלמא גם היום? ואם תאמר: מי אנו, בני האדם, שנדע את מחשבותיו ואת כוונותיו של האל-המחוקק, כביכול - או!!! לזאת בדיוק התכוונתי בצאתי נגד כלל הפרשנויות הדתיות (כולל אלה של חז"ל) שאתה ושכמותך מסתמכים עליהן, ושכל עיקרן ומטרתן היא צידוק האל, גם כאשר המוסר שאתם מביאים בשמו איננו מוסרי לפי שום אמת מידה בת-קיימא!!! ועל כך יש להוסיף, שכללים אלה אינם יכולים להיות נצחיים, אם אינם יכולים לענות על דרישות המוסר האנושי בתקופתנו.

הערת המערכת לסיום

על "מוסר" כותב אבן שושן במילונו החדש: אתיקה, תורת המידות, מורל, אבל בכך אינו מגדיר את המושג.  מוסר הוא מערכת  ערכים כלל-אנושיים שחברה מקבלת על עצמה מרצונה, על מנת שתוכל לחיות כחברה מבלי לגרום נזק לחבריה. ההגבלה "מבלי לגרום נזק לחבריה" מחייבת הגדרה מה זה נזק ומיהם חבריה.  אם קורבן אדם אינו נחשב נזק, כי אז הוא יכול להיות מוסרי, ולכן בתקופות עברו הקרבת קורבנות הייתה מוסרית.

ערכים כמו "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" ואיסור גילוי עריות הם חוקים שנחקקו בהיסטוריה האנושית הרבה קודם לתורה העברית (ראה למשל  כאן, כאן,  כאן וכאן) והם חוקי-טאבו כלל אנושיים, שבלעדיהם אין חברה אנושית מסוגלת לחיות ולשמר עצמה כחברה. איסור רצח הוא אחד  מאותם חוקים, אבל הצגתו כמוסר אלוהי מעמידה אותו באור אירוני ביותר, שכן על פי האמונה היהודית 'אלוהים' רצח עשרות אלפים מבניו, ובשמו ובמצוותו לכאורה נרצחו והושמדו עמים רבים.

חוקי העריות נועדו בעיקרם להגן על הקטינים בתא המשפחתי  ולהבטיח את שלמותם הנפשית והגופנית. שכן, מבטחו של הקטין הוא הבוגר עימו הוא חי, הקרוב לו: אב, אם, אח בוגר או דוד, האמורים לשמור ולהגן עליו ולספק את כל צרכיו. ערעור יסוד מוסד זה ע"י היתר קיום יחסי מין בתוך המשפחה יפתח פתח לכאוס חברתי מוחלט. זהו גם הפן המוסרי של החוק. הפן המעשי, הביולוגי, הוא זה שהזכיר קודם רוני, המיועד למנוע מומים קשים מפירותיו של גילוי העריות.

חוקי חמורבי, אשנונה, לפית אשתר, חוקי החיתים וחוקי עמים שמיים קדומים אחרים הם חוקים אנושיים, שקדמו בזמנם לזמן המשוערך של כתיבת התורה, שכן, 'יהוה' לא היה אלילם. העם העברי הקדום, בתבונת אנשיו וברמת השכלתם הגבוהה, היטיב לאמץ חוקים אלו, לטייבם ולשדרגם לרמה גבוהה יותר, ובעיקר - הודות לכתב שהיה בזמנו, וטרם היה קיים או שגור בזמנים שקדמו לו - שימר אותו בכתב.

בתרבות הדתית נכנס גורם חיצוני  - לא אנושי - למערכת המוסר, והוא "אלוהים", כשעל התורה שבכתב נערמו תלי תלים של פרשנויות,  שבמרוצת השנים קבלו לגיטימציה 'אלוהית' בשם "תורה שבעל-פה". לגיטימציה - משום התפיסה הדתית, לפיה כל חוק שנחקק בהלכה היהודית וכלול בתורה שבעל-פה איננו אלא חוק 'אלוהי', ש'אלוהים שם בפי משה, משה מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וכך נמסרה התורה מדור לדור עד לעצם ימינו אלה. טריק דתי זה איפשר ועודו מאפשר לאנשים מסויימים, שהחברה הדתית רואה אותם מוסמכים לכך, לפסוק הלכות בשם 'אלוהים', ומאותו רגע הופכים דברי בשר ודם לחוק ו/או למוסר 'אלוהי'.

כך גם הרב אליהו דסלר (ראה בבמה זו), שקבע ש'אמת' זה מה שטוב בעיני אלוהים. כלומר - המוסר בדת איננו המוסר של החברה האנושית שאינה דתית, והחופשית בחייה מכל סממן אלוהי, גם אם ערכים מסויימים קבילים על שתיהחברות, אלא של 'אלוהים'. ומאחר ובני האדם הפשוטים, צאן מרעיתו של הרב, אינם זכאים או רשאים לשוחח עם 'אלוהים' ולשאול לדעתו, משמש הרב פרשן/מתווך מטעם עצמו ל'אלוהים'. מכאן הפער שאינו ניתן לגישור בין תפיסתו והגדרתו של המוסר בחברה הדתית-חרדית לבין אותו מושג בחברה החופשית מאלוהים, תהיה אשר תהיה.

---

יוני 2009