פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

גילוי עריות -

אחרי מות (ויקרא ט"ז - י"ח)
קדושים (ויקרא י"ט - כ')
אמור (ויקרא כ"א - כ"ד)

מאת דן מלר

שלוש הפרשות בהן אנו עוסקים היום פותחות בהודעה זהה: "וידבר (או 'ויאמר') יהוה אל משה". לא היינו מתייחסים לשלוש פרשות אלו בכפיפה אחת, אלמלא הפכו אותן שלוש מילים "אחרי מות - קדושים - אמור" לביטוי השגור בפי הציבור היהודי ככל שמדובר בהתייחסותו למת. משמעותו של משפט זה בפי אומרו הוא שאיננו זוכרים למת את מעשיו הרעים או תכונותיו השליליות, אם היו כאלה, ויש לכבדו כאילו היה קדוש לכל דבר: "אחרי מות קדושים אמור". את הביטוי הזה חידש עמנואל הרומי [1]‏[2] ומשמעותו היא שנפטר פלוני מכובד על ידינו לאחר מותו, גם אם בחייו היה רחוק מקדושה או מטוהר מידות. אין כל קשר, כמובן, בין משמעות הביטוי, לבין המילים המרכיבות אותו, או לרעיון כלשהו המצוי באחת משלוש הפרשות הנדונות בזה.

כמו חלקים רבים מספר ויקרא, כן גם שלוש הפרשות שלפנינו מרבות לדון בחוקים שעניינם פולחן דתי, וכללי התנהגות של הכוהנים בבית המקדש, או בעת הקרבת קורבנות, זאת - לצד חוקים סוציאליים וחוקי מוסר, שבפועל נסמכו על חוקים שרווחו במזרח הקדום קודם לכן, אבל גם היוו יסוד לחוקים דומים בתרבויות העמים בתקופות שלאחר מכן, ועד לימינו. לא נדון הפעם אלא בתחום אחד של חוקים המשותף לאותן שלוש פרשות, והם חוקים נגד גילוי עריות, מהם ניתן להסיק על יחסו של המאמין הדתי לכל חוקי הדת.

"ערווה", או "עריה", לפי אבן-שושן [3] הם "מערומי הגוף, בייחוד חלקי הגוף באזור אברי המין", וברבים 'עריות', או 'ערוות'. "גילוי עריות" משמעותו קיום יחסי מין עם קרובי משפחה. הבסיס להחלת החוק הם קרובים מדרגה ראשונה: אב ובתו, אם ובנה, אח ואחות, ולגבי האחרים, הדבר משתנה מחברה לחברה.

על פי אבן-שושן, "גילוי עריות" הוא קיום יחסי מין של קרובי משפחה, האסורים על פי דין. פרק י"ח בויקרא ("אחרי מות") מפרט את דין התורה בעניין זה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (פסוק 6); "ערוות אביך וערוות אימך לא תגלה" (פסוק 7), "ערוות אחותך בת אביך או בת אימך ... לא תגלה ערוותן" (פסוק 9), "ערוות בת בנך או בת בתך לא תגלה" (פסוק 10), וכן "ערוות בת אשת אביך", "ערוות אחות אביך", "ערוות אחות אימך", "ערוות אחי אביך", "ערוות כלתך", "ערוות אשת אחיך", "ערוות אישה ובתה לא תגלה", ועוד (שם, 11-18). בפרק כ' בפרשת "קדושים" קובע הכתוב גם את דינו של העובר על עבירות אלו: "ואיש אשר ישכב אשת אביו, ערוות אביו גילה, מות יומתו שניהם" (שם, כ' / 11), וכך לגבי "ואיש אשר ישכב את כלתו" (פסוק 12), "אחותו בת אביו או בת אימו" (פסוק 17), ועוד. המונח "קרובי משפחה", אליו מתייחס אבן-שושן בהגדרתו, יכול להתחיל בתא הגרעיני, הקטן ביותר, של אם-אב-בן-בת, ולהסתיים בשבט שלם של קרובים מדרגות שונות. המקרא בפרשות שלפנינו דן בקרבה עד דור שלישי, קרי - סבים ונכדים: "ערוות בת בנך או בת בתך לא תגלה", וקרבה מדרגה שניה ביחס של דודים ודודות: "ערוות אחות אביך לא תגלה".

לאדם בחברה חופשית-מודרנית, המושתתת על ערכי מוסר אנושיים, חוקים אלו ברורים ומובנים מאליהם כערך מוסרי-חברתי. ערך זה מורכב ממספר היבטים, וניתן לזהות בו ארבע סיבות מוסריות עיקריות:

1. שמירה על שלמותם הנפשית של חברי התא המשפחתי הגרעיני: הבאת ילדים לעולם, גידולם וחינוכם מחייבים יצירת אווירה של ביטחון אישי לילד ולילדה, בכל רגע ורגע של החיים. לא יעלה על הדעת מצב בו ילד או ילדה יחששו לביטחונם ולשלמותם (גופנית ונפשית גם יחד) בשל קרבה מינית אליהם של אב כגבר, או אם כאישה. ההיבט המיני של אב ואם - אסור שיהיה קיים במחשבתו של ילד, ואיסור גורף של קיום יחסי מין של הורים עם ילדיהם הוא חוק יסוד בחיי משפחה נורמלית, בבחינת טאבו שאין להפר אותו. הוא הדין לגבי אח בוגר ביחס לאחותו הקטנה, למשל.
2. מניעת אונס בתוך המשפחה: כל קיום יחסי מין עם קטינים הוא בחזקת אונס. שום הסבר או צידוק של הורה, ש"היא הסכימה", או "הוא לא התנגד", איננו תופס כאן, וכל מגע מיני עם קטינים בתוך התא המשפחתי הגרעיני או מחוצה לו הוא אונס לכל דבר.
3. מניעת סיבוכים מעמדיים-חוקיים של צאצאים שנולדו כתוצאה מיחסי מין בתוך התא המשפחתי הגרעיני: יחסי מין עם קטין המצוי בגיל הפוריות כרוכה בלידת ילדים. אין גבול לתסבוכת שעלולה להיווצר בתוך התא המשפחתי הקטן, כאשר הנולד מיחסים אסורים אלו יהיה בן ונכד של אותו הורה, או בן ואח של אותו אדם, ואין צורך לפרט את ההיבטים המשפטיים, הנובעים בהכרח ממצבים פתולוגיים כאלו.
4. מניעת התפשטות מומים ומחלות, שהיו חבויים גנטית והתעוררו בגלל יחסי מין של קרובי משפחה: אנשים רבים נושאים עימם פגמים גנטיים, שמהותם מומים, מחלות או תכונות שליליות, אשר אינם באים לידי ביטוי מעשי או חיצוני, כל עוד הם רדומים (רצסיביים) בגֵן החבוי בכרומוזום המסויים הנושא אותו. נישואי קרובים מזווגים גֵנים זהים חבויים כאלו לגֵן פעיל (דומיננטי), שיביא לעולם צאצא פגום, חולה, מעוות, אומלל. טובת אותו ילוד וטובת המשפחה היא למנוע תופעות אלו מראש.

מצבת אבן עליה חקוקים חלק מחוקי חמורבי
מוזיאון הלובר, פריז

הסופר המקראי מציג את החוקים ההלכתיים כקובץ כתוב שניתן לראשונה מאת אלוהים לבני ישראל. בפועל, חוקי המקרא האוסרים על גילוי עריות, כמו גם חוקים רבים אחרים, אינם מקוריים, אלא הם פרי התפתחות של חוקים קודמים, שרווחו במרחב של המזרח התיכון קודם לחקיקה העברית. חוקי חמורבי, מלכה של בבל העתיקה, נחקקו במאה ה-18 לפני הספירה (סיפור יציאת מצרים התרחש בין המאה ה-14 למאה ה-12 לערך), והם כללו, בין היתר, חוקים האוסרים על גילוי עריות [4], וקובעים: # "כי ישכב איש עם בתו, האיש הזה מן העיר יגרשוהו"; # "כי יבחר איש כלה לבנו ושכב עימה בנו ואחר כן הוא [האב] בחיקה שכב ותפשוהו, האיש הזה יאסרוהו ואל המים ישליכוהו"; # "כי ישכב איש בחיק אימו אחרי [מות] אביו, שניהם באש ישרפו"; # "כי יתפס איש אחרי מות אביו בחיק אשת אביו, אשר ילדה לו בנים, האיש ההוא מבית אביו יגורש".

קטע מתוך חוקי חמורבי, חקוקים בכתב אכדי באבן

ספר החוקים החיתי, שתקופתו המשוערת היא 1500 לפני הספירה [5], קובע בנושא גילוי עריות: # "איש אשר ערוות אימו גילה, עוון כבד הוא. איש אשר יגלה ערוות בתו, עוון כבד הוא. איש אשר יגלה ערוות בנו עוון כבד הוא"; # "... כי יגלה איש ערוות אשת אביו - לא יהיה עונש. אם אביו חי - עוון כבד הוא".

"המסורת המקראית בדבר מתן תורה לאחר יציאת מצרים אין פירושה שקודם למתן תורה לא היה קיים דין כלל," קובע פרופ' פרידמן [6]. "אין בנמצא חברה אנושית בלא מערכת מחייבת של כללי התנהגות, וברור שגם בני ישראל היו כפופים למערכת כזו. על פי המסורת היהודית, הוחלו על כלל בני האדם לפני מתן תורה שבע מצוות בני נוח [7], שהן כעין משפט אלוהי-טבעי", הכוללות את איסור גילוי עריות, אף כי במתכונת מצומצמת יותר מאשר זו שבתורה.

דעה דומה משמיע גם פרופ' יחזקאל קויפמן, מגדולי החוקרים של תורת ישראל, שחקר את סדר החוקים שבתורה, והגיע למסקנה שסדר הופעת החוקים בתורה איננו יכול להיות סדר הופעתם בחברה בפועל [8]: "למסקנה זו עצמה מביאה אותנו השוואת סדרי החוקים שבתורה עם חוקי העמים שבתחומם חי עם ישראל בימי קדם. משנתגלו בשנת 1902 חוקי חמורבי (שמלך בבבל לערך כאלפיים שנה לפנה"ס), הוברר לעין כול שהחוקים שבתורה מושרשים בחוקה עתיקה, שהיתה נחלת עמי התרבות בימי קדם".

חוקי איסור עריות עברו שינויים משמעותיים בסיפור המקראי עצמו. "איסור יחסים עם אשת איש הם קדומים," מוסיף פרופ' פרידמן, "איסורי העריות האחרים התגבשו בתקופות מאוחרות הרבה יותר". ראיה לכך הוא מביא מסיפור בנות לוט, שהמקרא אינו רואה בהן פסול בגילוי העריות שלהן עם אביהן, או הסיפור על ראובן ששכב עם אשת אביו. המסורת גם מספרת על שרה שהיתה בת אביו של אברהם בגרסה אחת, או בת אחיו, בגרסה אחרת, על אמנון ותמר, אח ואחות למחצה, שניהם ילדיו של דוד, על פרשת יהודה ותמר כלתו, ועוד.

היהודי המאמין רואה בחוקי התורה צו אלוהי. במסגרת זו, איסור גילוי עריות מתפרש על ידו לא כמצוות שבין אדם לחברו, אלא כמצוות שבין אדם לאלוהיו. ישעיהו ליבוביץ [10] מביא כאסמכתאות לגישה זו את הרמב"ם והרמב"ן, ומוסיף עליהם את דעתו האישית. לגרסתו, חובה לקבל את כל המצוות כצו אלוהי, לא לקשור אותן למציאות החיים, ולא לתת להן הצדקה מוסרית, או הצדקה בכלל. הכלל התופס, לדעתו של ליבוביץ הוא, ש"כידוע המושג 'חוקים' לפי הגישה המסורתית מתחייב למצוות שאינן ניתנות להנמקה מתוך קריטריונים של ערכי האדם, אלא הם כאמור גזרות מלך, ואין התורה אוסרת על גילוי עריות משום שדבר זה הוא רע, אלא ההפך הוא הנכון, ודבר זה הוא רע משום שהתורה אוסרתו; ויהי דבר זה ברור לכל בעל מחשבה, כל הנמקה של חיובי התורה או איסוריה מבחינת טבע הדברים בהם האדם מחויב או שהם אסורים עליו, מרוקנת את המיצוות ממשמעותן הדתית".

הרמב"ם - רבי משה בן מימון, 1138-1204
גדול הפוסקים ביהדות בכל הדורות,
מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, רופא ואיש מדע

לא שהמאמין הדתי איננו מתייחס למוסר אנושי, אלא שבכל הקשור לחוקי התורה הוא אמור לראות בהם צו שחובה למלאו משום היותו צו אלוהי, ולגרסת ליבוביץ - לא לחפש בהם סיבה אנושית, קרי - מצווה שבין אדם לחברו. הסיבה המקורית לעניין זה נראית מוצדקת: סביר שאנשים יקבלו עליהם קיומם של חוקים שנקבעו בידי כוח עליון, בין אם מתוך פחד ובין אם מתוך ציפייה לגמול, יותר משיהיו נכונים לקבל עליהם חוקים שנקבעו בידי אדם. זאת משום שבראשונים הם רואים תוקף מוחלט, בעוד לאחרונים יש תוקף יחסי לזמן, לתרבות ולמקום של נתינתם.

ככל שמדובר במוסר אנושי, נוצר הרושם שבמתן גושפנקה אלוהית לחוקים - במקרה שלנו, לחוקי התורה האוסרים על גילוי עריות - וקבלתם כמצוות שבין האדם לאלוהיו ולא כמצוות שבין אדם לחברו, מבטל המאמין הדתי, לכאורה, את משמעות החטא, שנמצא בבסיס המוסרי-מהותי של אותן עבירות, ככל שהוא פוגע באדם. ואין תימה בכך: מתן תוקף אנושי-מוסרי לחוק אחד מחוקי התורה, מחייב לנהוג כך גם לגבי חוקים אחרים, והרי לא כל החוקים שבתורה מוסריים הם, ואם כך - עליו לראותם באורם השלילי. הצגת מצווה אלוהית באור שלילי יש בה משום הטלת דופי בצו, מתיחת ביקורת שלילית על אלוהים וכפירה בעיקר. מצב זה הוא בלתי אפשרי למאמין הדתי, המוצא עצמו בדיסוננס קוגניטיבי [11].

לא אפשר, אפוא, למאמין דתי-מונותאיסטי לראות כלגיטימית את האפשרות לקבל שתי אופציות אלו גם יחד, שהרי ניתן לומר, מתוך גישה חינוכית, שחוקים כמו איסור גילוי עריות מקורם במוסר ובצו אלוהי גם יחד. אופציה זו איננה קיימת למאמין הדתי. המוסר, כמו גם האמת, לדידו, הוא אך ורק אלוהי.

דוגמה מובהקת לנקודת המוצא האמונית, שבקיצוניותה מסוגלת להביא אדם לשנות מושגי יסוד כמו "אמת" ו"שקר", מצויה בדבריו של הרב דסלר, מראשי ישיבת פוניבז', שכתב [12]: "מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו הבנו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו; ושקר, כשמשנים מזה ... נמצא, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא. ולכן לא יצליח אדם לכוון הנהגתו אל האמת לאמתו כל זמן ששולטים בו רצונות של גשמיות ורע, כי עיניו מעוורות, ומטה הכל על פי שאיפותיו ..." - כלומר, אמת היא מה שרצוי בעיני אלוהים לדעת מאמיניו, ולא ערך אובייקטיבי העומד לעצמו.

הדף הראשון מתוך פירוש הרמב"ן לתורה, ליסבון
הרמב"ן - רבי משה בן נחמן, ספרד, 1194-1270
מגדולי אנשי הרוח של יהדות ימי הביניים
סופר, משורר, רופא, פילוסוף, רב, מקובל ופרשן

מעשית, אין הבדל בין גישותיהם של המאמין באלוהים ושל זה שאיננו מאמין בו לגבי החוקים של איסור גילוי עריות ואחרים. שניהם מתייחסים לחוקים אלו במלוא הרצינות, ולגבי שניהם מדובר באיסור ברור ומוחלט, שאין להפר אותו. ההבדל הוא בהשלכות שיש לשתי גישות אלו על כל אחד מהם ועל תרבותם. חוקי המשפט החברתיים הקדומים ביותר במזרח התיכון ששרידיהם נמצאו, הם חוקי ליפית-אשתר [13] ואשנונה [14], שזמנם מוערך כמאתיים עד מאה וחמישים שנה קודם לחוקי חמורבי. כשם שהחוקים האנושיים-מוסריים התפתחו תוך שינויים שהחברה, התרבות והנסיבות גרמו, מאז ימי ליפית-אשתר, אשנונה וחמורבי לפני 4,000 שנה ועד לימינו אלה, כך גם תמשיך החברה האנושית - בעם היהודי ומחוצה לו - לשנות חוקים אלה בהתאם לצרכיה ואופייה. הגישה הדתית האורתודוקסית מקבעת את הנוהג החברתי בצווים אלוהיים. כשם שאלוהים לא השתנה מאז ימי הבריאה, וגם לא עולה על דעתו של שום מאמין שהוא ישתנה אי פעם בעתיד, כך גם החוקים שהוא הוציא מתחת לידיו, קבועים הם ולא ישתנו. זאת, כפי שלמדנו, משום התפיסה הדתית, שהתייחסות עניינית לצו אלוהי חייבת להיות מנותקת מכל היבט אנושי שיש לו נימוק והסבר. גישה זו עומדת בסתירה לעיקרון שניצב בבסיס השקפת העולם של האדם החופשי, יהודי כלא-יהודי, והוא שכל חוק חייב להיות אנושי, בוודאי בר הגנה מבחינה מוסרית, והוא עשוי, בכוח נסיבות הזמן והתרבות - להשתנות.

מובאות והארות:

1. סבר, אברהם: מכלול המאמרים והפתגמים. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"א, כרך א', עמ' 41.
2. האנציקלופדיה העברית (עורך ראשי: פרופ' ישעיהו ליבוביץ), ירושלים, תשל"ד, כרך כ"ו, עמודיות 1020-1022.
3. אברהם אבן-שושן, מילון חדש. הוצאת קרית ספר, ירושלים, 1983, כרך ה'.
4. לבנון, אברהם (מלקט ומתרגם): קבצי חוקים של העמים במזרח הקדום. הוצאת א.ו.ר. חיפה, תשכ"ז. חמורבי מלך בבבל במאה ה-18 לפני הספירה, והחוקים שנשתמרו בידינו מצויים חקוקים באבן על מצבת אבן, הנמצאת כיום בלובר בפריז. מצבה זו הובאה לשושן העתיקה כשלל מלחמה בידי מלך עילם שותרו-נח ח'ונת במאה ה-12 לפני הספירה, ונתגלתה ע"י ארכאולוגים צרפתיים בשנת 1901 (עמוד 72).
5. שם, עמוד 143. ספר חוקים זה נכתב על גבי חרסים בכתב היתדות. מקום זה היה, כפי שהתברר מאוחר יותר, ח'תושש, בירת החיתים.
6. פרידמן, דניאל: הרצחת וגם ירשת: משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא. הוצאת דביר, 2000, עמ' 12.
7. פרידמן, דניאל (שם): מצטט את הרמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק תשיעי. עמ' 12.
8. קויפמן, יחזקאל: תולדות האמונה הישראלית. הוצאת מוסד ביאליק-דביר, ירושלים, תשט"ו, ספר א', עמ' 65.
9. פרידמן, דניאל (שם): עמ' 320-339.
10. ליבוביץ, ישעיהו: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע. הוצאה לאור כתר, ירושלים, 2000, עמ' 505-508.
11. דיסוננס קוגניטיבי הוא מבוך נפשי של אדם, הנקלע להתנגשות בלתי נסבלת בין שני ערכי יסוד של חייו. כדי להמשיך ולחיות בהרמוניה עם עצמו, עליו לדחות או להכחיש את קיומו או את צידוקו של אחד משני הערכים הללו, שאם לא כן, יסכן המאבק הנפשי שבו הוא שרוי את שלוותו הנפשית, עד כדי סכנה קיומית לשלומו. ראה "ציידי הנפשות", מאת צופיה ודן מלר, הוצאת זמורה-ביתן 1998, עמ' 239.
12. דסלר, אליהו: מכתב מאליהו, כרך ג'.
13. לבנון, אברהם (שם): עמ' 50. ליפית-אשתר היה המלך החמישי בשושלת איסין בממלכת שומר ואכד, והוא כונן את מערכת המשפט בארצות אלה. ספר החוקים שלו נכתב על לוחות חימר, ושישה מהם, לצד שברים של לוחות נוספים, נתגלו בחפירות בניפור, ונמצאים כיום בלובר בפריז. זמן כתיבת חוקים אלה הוא במחצית הראשונה של המאה ה-19 לפנה"ס, כלומר, כמאה וחמישים שנה קודם לחמורבי או כ-400-500 שנה לפני המועד המיוחס ליציאת מצרים.
14. לבנון, אברהם, (שם): עמ' 59. חוקי העיר אשנונה נתגלו בחפירות בתל אבו ח'רמל בעירק. אשנונה שכנה מזרחית לבגדד של ימינו, וקדמה לאימפריה הבבלית של חמורבי. זמנם של חוקי אשנונה הוא כ-2,000 שנה לפני הספירה.