איננו יודעים שום דבר לאשורו
כי האמת צפונה במעמקים
דמוקריטוס, איש-מדע יווני, 370-460 לפני הספירה
מתוך: ספר הציטוטים הגדול בעריכת אדיר כהן

 

מר דסלר מערב שלא בדין בין הגדרת המושגים 'אמת' ו'שקר' לבין התכלית (תועלת או נזק) של השימוש בהם. שכן - מה בעצם אומר לנו דסלר? הוא מציג בפנינו ארבעה עניינים שונים זה מזה, שהמשותף להם הן המילים 'אמת' ו'שקר':

א. הגדרה בסיסית, מוכרת ומציאותית של 'אמת' ו'שקר':

ייחוס 'אמת' לעובדות איננה זהה לייחוסה לדעות, השקפות-עולם, אמונות ורגשות. כל אלה יכולים להיות 'אמת' לפלוני ו'שקר' לפלמוני. דסלר בהכללתו התמציתית כורך הכול בחבילה אחת, וכדרך מטיף דתי מקצועי אינו מניח זמן ומקום להרהור למה בעצם הוא מתכוון, והאם הגדרתו זו נכונה, תקפה וכוללנית. משפט זה בהגדרתו נכון בחלקו ויחסי בהכללתו. כשפלוני מספר עובדות לגבי מצעה של מפלגה בה הוא חבר, דבריו אמת, שכן מצעה כתוב וחתום רשמית. אלא שבמצע אין אמת מוחלטת, שכן פלמוני מספר עובדות אחרות, לעתים הפוכות או נוגדות, לגבי מצע של מפלגה אחרת, בה הוא חבר, וגם מצעה זה כתוב וחתום רשמית. עלינו להפריד, לכן, הפרדה ברורה ובהירה בין סיפור 'אמת' הקשור במציאות אובייקטיבית-מעשית, לבין סיפור 'אמת' הקשור בדעות, השקפות-עולם, אמונות ורגשות. 'אמת' דתית מצויה בחלק הרגשי-אמוני של החשיבה האנושית.

ב. תועלת ונזק הנגרמים בגין דבקות ב'אמת', במצבים מסויימים, ומכאן שיש מצבים ותנאים בהם ראוי שלא לומר אמת:

שקר

אין קשר מחייב - לשונית, לוגית או מעשית - בין הגדרתו של מושג כלשהו לבין השימוש בו - לטוב ולרע. רק תיעתוע - מניפולטיבי או נעדר ידע והבנה - מסוגל להמיר מובנו של מונח א' במובנו של מונח ב', דהיינו להחליף 'אמת' ב'שק'ר ו'שקר' ב'אמת', וכתוצאה מכך נוסח דאוס-אקס-מכינה[1] להמציא משמעות מצוצה מן האצבע למושג, שיש לו מובן ברור, מובהק ושונה בתכלית. פלוני נהרג בתאונת-דרכים. זוהי עובדה, 'אמת'. האם נספר זאת לאביו בן התשעים, שרק אתמול יצא מבית-החולים לאחר ניתוח לב פתוח? לעתים התבונה האנושית תביא אותנו להחלטה שלא לספר. ואם ישאל האב לשלום בנו נשקר. אין שום קשר בין ה'שקר' בהתנהגותנו, לבין ה'אמת' בעובדה שהבן מת. תועלת או נזק באמירת אמת או שקר נתונה לשיקולו של הפרט, ועליו לקחת אחריות על עצמו באמירה של 'לא-אמת' או 'שקר', כולל אחריות פלילית אם הדבר נעשה בדרך בלתי-חוקית ופוגעת. התנהגותו של הפרט במקרה זה איננה משנה את ה'אמת' העובדתית שהבן מת, והקישור שעושה כאן דסלר בין שיקול-הדעת וההתנהגות לבין 'אלוהים' היא מכבסת-מילים, פרשנות בלתי רלבנטית שאיננה ממין העניין.

ג. הגדרה סובייקטיבית לחלוטין של 'אמת' ו'שקר' מנקודת מוצא אמונית-דתית של הכותב:

המשחק שמשחק כאן דסלר במאזיניו-קוראיו נועד למטרה אחת: להפקיע מידי בני האדם - "צאן מרעיתו" במקרה זה -  את הזכות והרשות להבין ולפרש מושגים בחייהם בדרך המוכרת לכל בני-האדם, ולהכפיפן לתחומו ואחריותו הבלעדית של האל, בשמשו שליחו-עלי-אדמות מטעם עצמו. האלוהים, כך לפי גחמתו המכוונת והתועלתית של דסלר כרב, ומן הסתם גם כרבנים רבים אחרים, הוא ורק הוא היודע 'אמת' ו'שקר' מהם, ומכיוון שרק הרבנים בימינו הם הרואים עצמם כשליחי-אלוהים ועושי-דברו ורצונו, רק הם (בשם אלוהים כביכול) הקובעים מהי אמת, בעוד כל מי שאינו סבור כמותם - קרי  השטן - מייצג את השקר.

התועלת הצומחת לפרנס-דת מגישה זו ברורה לחלוטין: שליטה. מאחר ואיש מבלעדי פרנס הדת אינו יודע מהו רצונו של האל, מהן מחשבותיו, מה מביא טוב לרצונו של האל ומה מביא הצלחה לעסקיו של השטן, משוכנעים כל הצאן באותו עדר, שפרנס-הדת הוא המוציא והמביא אצל האלוהים, והוא היודע ומכיר את צפונותיו, ובכך הופכים תלויים בחסדיו של אותו פרנס-דת: ברצונו תהיה 'אמת' מין אחד, וברצונו תהיה מין אחר, ותמיד תהיה ה'אמת' בהתאם לרצונו של האל כביכול, ובהתאם למה ש'טוב' לו באותה עת לכאורה, ותמיד 'לנצח', 'לעולם ועד'.

ד. ייחוסו של ה'טוב' ל'אמת', וה'רע' ל'שקר':

כבר הסברנו בקטע הקודם, שלא כל שקר הוא בהכרח גם 'רע'. יש מקרים בהם השקר הוא טוב, וזאת ללא כל קשר לרצונו של גורם טרנסצנדנטלי (חוץ-יקומי) כלשהו. מכוון ומתוכנן כאן הקישור שבין 'אמת' ל'טוב', כאשר במציאות חיינו קשר כזה הוא מקרי לחלוטין ואיננו מחייב. מוות של אדם מסויים הוא 'אמת', אבל לא בהכרח הוא 'טוב'. לאוהביו הוא עשוי להיות רע מאד, אבל גם זאת לא בהכרח: לא אחת אנחנו אומרים על פלוני שהלך לעולמו בגיל מופלג לאחר שנים רבות של מחלה קשה וסבל נורא "טוב שהלך לעולמו והשתחרר מסבלו". ממצאים רבים בחיים ובטבע הם ממצאי-אמת, הגורמים רע לבני אדם, או רע לחלק מבני האדם, או טוב לבני האדם ורע לטבע ולסביבה. תרסיסים נגד חרקים הם עובדת-אמת במציאות חיינו, שמביאים 'טוב' ליצרן, לסוחר ולמשתמש, אבל בה בעת מביאים 'רע' חמור ונזק מתמשך לאוזון, לטבע, לנו עצמנו בסיומו של אותו מעגל, כשהפיחות באוזון יפגע בנו ותגדל הסכנה שניפגע מקרינת השמש ונלקה בסרטן העור. במקרה זה ה'אמת' מביאה ל'רע', בלא שיהיה לכך קשר כלשהו לאמונה בקיומו של 'אלוהים', ולאחריותו הכוללת על הטוב. בדיוק כשם של'שטן' אין שליטה בלעדית ומחייבת על ה'רע'.

ואם ב'אלוהים' וב'רע' עסקינן, לא נוכל להימלט מן העובדה, שהתיאורים המובאים בתורה (שהיא הבסיס לאמונה בקיומו של אלוהים בדת היהודית) אינם מחמיאים ל'אלוהים' כנציג הטוב עלי-אדמות, והתורה והתנ"ך כולו מלאים בתיאורים וסיפורים על הרוע, העוול, הרשע והקטל ש'אלוהים' הביא על בני-האדם, יצירי-כפיו כביכול, ועל-כך נכתב רבות באתר חופש ובספרים רבים נוספים[2][3]

הקישור שמקשר דסלר את 'אמת' ל"טוב ולרצון הבורא" מתנפץ באימה לנוכח אירועי השואה. שכן - כך לדבריו של אחד מגדולי הרבנים החרדיים בדורנו, הרב ש"ך, אלוהים הוא זה שהביא את השואה. ואלה דברים שנשא בישיבת פוניבז' ונדפסו ב"יתד נאמן" בינואר 1991:

"... וכי ללא סיבה עמד עלינו הצורר לכלותנו? הלא מאמינים אנו בהשגחה, הרי דבר כזה של הריגת יהודים לא היתה מאות שנים? אלא התאסף חשבון ארוך עד שנתמלאה הסאה, עד שהגיע רגע לתשלום החשבון שמוכרח היה להיות שואה. כך יהודי צריך להאמין, ואם אינו מאמין כך, הרי הוא כופר בעיקר! ולאחר שנהרגו שישה מיליון יהודים, התחיל חשבון חדש! ומי ערב לנו שזה יקרה שוב מאות שנים? אולי הסאה תתמלא עוד שנה שנתיים?... הרי בסופו של דבר עלולה להתמלא הסאה!...

מאחר והשואה היא עובדת-אמת, אחת משתים: על פי תפיסותיהם של דסלר ושל שך, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא ושאלוהים הוא שהביא את השואה בהתאם לרצונו ותכנונו (אסף אחת לאחת, עד ש...)  יש רק שתי אפשרויות: או שהשואה היתה אירוע טוב, שכן אמת, לתפיסתו של דסלר, היא מה שמביא לרצון הבורא, או שהיא ההיפך מ'אמת', ואז היא בבחינת מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, ובמקרה כזה מתמזגות יחדיו אותן שתי ישויות דמיוניות, הבורא והשטן.

הפקעתו של המושג 'אמת' מרשותו של הפרט, על כל גוניו וצורותיו האובייקטיביות והסובייקטיביות וניכוסו בידי ישות חוץ-יקומית - אלוהי-ישראל במקרה זה נעשתה ועודנה נעשית מתוך כוונה ומטרה עניינית-תועלתנית. כאשר קישור כזה נוצר, וחוזר ומוזכר בציבור מסויים שוב ושוב, מרגע הלידה ועד עצימת העיניים בחזרה לטבע, בבית, בגן הילדים, בבית הספר ובתלמוד התורה, בישיבה ובכולל, בבית הכנסת ובכל מקום-תפילה, אין להתפלא על-כך, שעבדיהם הרוחניים (ובמקרים רבים גם המעשיים) של פרנסי הדת מתייחסים ל'דברי אלוהים', שלכאורה נכתבו וניתנו לבני האדם בתורה, כאל אמת אחת, יחידה, בלעדית, נצחית, לעולם ועד ואין בלתה. כתוצאת-לוואי מכך, אנו - האחרים, שאינם מאמינים - לא בהבל ולא במפריחיו, מתקבלים ע"י חלק מאותו ציבור כפגומי-נפש, סוטים מסוכנים וחבריו של הסיטרא-אחרא  בעיני אותם מאמינים, אותו סיטרא-אחרא אליו כיוון גם אליהו דסלר:

גולש ח (דבריהם של שבעה גולשים קודמים מופיעים במאמר הקודם):  יזבלים יזונות אני יודע את האמת יש דין ויש דיין וכל מעשיכם בספר נכתבים לא תוכלו לברוח אתם שבויים בסטרא אחרא או אולי אתם חברים של הסטרא אחרא כי אתם מחטאים את הרבים כמו ירובעם בן נבט ועליכם כתוב שאסור להגיד עליכם זכות אתם כולכם רשעים ארורים בני בליעל בני זנונים נחשים ועקרבים...

גולש ט: אני יוצא מהאתר וחושב עד לאן זבלים כמוכם יכולים להגיע אני פשוט רוצה לאחל לחלאות כמוכם להעלם מן העולם אתם ומי שהביא אותכם לעולם ואם אתם באמת אנשיםאמתיים תפרסמו גם את ההודעה הזו בתגובות...

גולש י: לא יצא לכם מזה שום דבר ואולי משום זה אתם כ"כ מפחדים מהרב אמנון יצחק. יש לכם בעיה אתם לא מסוגלים לראות את האמת "ההוכחות" שהבאתם נכתבו ע"י אנשים שונאי דת והמחקרים מפוברקים ידעתם שרק לחיות הכשרות כששוחטים אותם להם ורק להם הדם לא נשאר במוח כך שהם לא מרגישות כלל סבל. חבל לכם על הזמן!!!!!!!!! תראו את האמת הבעיה שאתם לא מסוגלים מרוב החזירים שאכלתם.

אני יודע את האמת;
אתם לא מסוגלים לראות את האמת;
האמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא;
אמן...

בניגוד למאמין הדתי, שלגביו האמונה היא אמת מוחלטת, אבסולוטית ועומדת לעד, המשכיל החופשי מכבלי האמונה הדתית מבין שמדובר במושג אישי, יחסי, נזיל ומשתנה. וכך כתב מאכס ורטהיימר על ה'אמת'[4]:

לכל מערכת ערכי-זמן וחלל משלה... ההשקפה הישנה היתה 'אמיתה' שנתקיימה במשך זמן רב... איינשטיין היה בלבו פיזיקאי... ברגע שנתבהרו לו הדברים התרכז בנקודה: "האם אפשרי הדבר למצוא שאלות מכריעות כאלו, שבדרך הניסוי ניתן יהיה לקבל עליהן תשובות שתקבענה אם ההנחות החדשות הן 'נכונות', דהיינו, אם הן הולמות יותר את העובדות ומספקות יסוד טוב יותר לחיזוי אירועים פיזיקאליים מאשר ההנחות הישנות?

סייברדין, אחד הפעילים הוותיקים בצוות חופש, מגדיר את המילים 'אמת' ו'שקר' בדרך הבאה:

את המילה "אמת" (ואת שלילתה, "שקר") אפשר לייחס רק לייצוגים הפנימיים שלנו את המציאות הנמצאת מחוצה לנו. אבן שמתחממת בשמש, נהר שזורם - אין שום משמעות למילים אמת או שקר לגביהם. רק כשאדם תוהה האם באמת האבן מתחממת בשמש כפי שנדמה לו, והאם קיים נהר שזורם ולא רק בדמיונו, יש להן מובן. מובן זה נובע מהיכולת האנושית לצרף מושגים ומילים וליצור מהם סיטואציות דמיוניות רבות ושונות, ואפילו סותרות. האמת היא מידת ההתאמה (והשקר מידת אי ההתאמה) של סיטואציה הקיימת במחשבתנו למצב עניינים בעולם החיצוני (שיכול לכלול, כמובן, גם את מחשבותיהם של בני אדם אחרים). לרוע המזל, צורת החשיבה שלנו מתבססת על מושגים מובחנים וקטגוריים, בעוד שבעולם כמעט אין דבר שהוא מובחן לגמרי ונבדל מהשפעות הסביבה, ואין קטגוריות כלל אלא רק מקרים פרטיים. משום כך אין כמעט דבר שאנחנו יכולים לחשוב עליו שיהיה אמיתי לגמרי, כלומר תואם במאה אחוזים את מצב העניינים במציאות, ואנחנו יכולים לקוות רק לקירוב טוב יותר ויותר.

פרופ' דן עמיר, במאמר הבא שיובא בסדרה זו, פותח את דבריו במשפט הבא: בהבדל מהשפה המתמטית, המילים והביטויים בשפתנו אינם חד-משמעיים. זהו לא רק חסרון של השפה, אלא גם יתרון שלה. שפה מדויקת מדי היא לא רק מסורבלת ומכבידה על הקומוניקציה, אלא גם מגבילה את הדמיון, ואני מניח שנכתב על כך רבות.

זהו יתרונה הגדול של השפה החופשית, שפתו של האדם החופשי, שאינו מגביל עצמו מראש למיטת-סדום של דעות מסויימות, העומד תמיד על משמר חופש המחשבה וחופש ההתבטאות, המעביר ביקורת מתמדת על אחרים אבל בעיקר על עצמו, ומוכן מלכתחילה להכיר בטעותו ולקבל במקומה אמת זמנית, אחרת, עד ששוב תימצא לו אמת התקפה לזמנו, לתרבותו, לדעתו ולהבנתו המדעית ורוחנית, שתחליף את מקום קודמתה.