האִיוּם והאֵימָה
מאת דן מלר (*)
בספרו "שלושת ספרי האימה" מצטט משה גרנות (**) קטעים רבים מתוך שלושה ספרים - התנ"ך, הברית החדשה והקוראן - המקודשים לשלוש
הדתות המונותאיסטיות, כל ספר לדתו שלו, שלצד כשלים לוגיים, עיוותים היסטוריים הם כוללים "ציוויים אלוהיים" מבהילים ברשעותם,
באכזריותם, ברוע, בעוול ובאפליה פוגענית שהם גורמים לבני אדם. כשאני כותב "מצטט" אני מתכוון לטקסטים שהועתקו מאותם ספרים
כלשונם.
אלא שאת מרבית ההיבטים החיוביים הללו מבסס התנ"ך על אבן יסוד בעייתית שלכאורה אין בלתה: כֹּה אָמַר יְהוָה. התנ"ך, שהוא ספר יסוד לא רק לעם היהודי אלא לתרבות הכלל-אנושית, בסיס לשפה
העברית ואוצר בלתי נדלה של ספרות, שירה והגות, הוא לדברי משה גרנות "הספר הראשון בדברי ימי הדת המתיימר לקבוע באלפי פסוקיו
שציוויי יהוה התקבלו ישירות מפי האל ממש," ומשום כך "אפילו ההיגד האבסורדי ביותר הכלול בהם אינו מאפשר פקפוק, היסוס, בוודאי
לא התנגדות." כך גם לגבי שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, כשבאבסורדיות מוחלטת כל אחד משלושת "ספרי הקודש" מייצג את ה"אמת"
המוחלטת, הבלעדית, הנצחית שאינה ניתנת לערעור, בעוד ה"אמת" של שתי האחרות הוא שקר, מיאוס, תִפלוּת וכפירה.
בדברי להלן אני מצטרף אל משה גרנות ומזדהה עימו בהצגת הרע, השלילי, המכוער והפסול, הטעויות, הפגמים והתכנים שליליים והבלתי
אנושיים הקיימים בתנ"ך, "ספר הספרים" של העם היהודי, תוך הכרה ברורה שאין הטוב, היפה, החשוב והערכי שקיימים בו מכסים על כל
אותה שלילה מכוערת ומזוויעה, בוודאי אין בהם כדי לבטלה.
התגובה של רבים מבני העם היהודי - בוודאי המאמינים הדתיים שבקרבם - לספרו של גרנות היא דחייה מוחלטת של דבריו בטענה שבכך
הוא מבזה, מכפיש ומשפיל את "הספר הקדוש". אדם שלא קרא את הספר אלא את דברי הביקורת הללו, בוודאי אם הוא מאמין דתי, עלול
לקבלם ללא מחשבה מעמיקה, משום שהתואר "ספר קדוש" יוצר מיסודו רטט מוזר בלב האדם - של כמעט כל אדם - מבלי לחשוב מהם למעשה
המושגים "קדוש", "קודש" ו"קדושה", שאוטומטית מתלווים אליהם רגשות של "אסור לגעת" ו"אסור לבקר", ורגש שגוי תמוה שלכאורה הם
מבטאים דבר זך וטהור, לגיטימי, נכון וראוי. למושג "קדושה" הקדשנו מאמר ארוך באתר, בו הבהרנו ש-"קדוש"
ו"קדושה" הם ביטויים לרגשות סובייקטיביים שאדם חש כלפי רעיון, יישות או דמות מסוימת, שנוכסו בעיקר בידי מימסדים דתיים, והם
ייחודיים ומאפיינים אך ורק את החברה בתוכה חי אותו אדם. אין שום קשר בין רגשות סובייקטיביים של יחס "קדושה" לבין מהות
ממשית-עובדתית כלשהי, למעט נושא אחד ויחיד: החיים. קדושה יכולה להתקיים כלפי החיים בלבד ואך ורק כלפיהם. חיים ניתנו
לנו כמתת-טבע מרגע בו יצאנו לאוויר העולם לפרק הזמן אותו נחיה, ולא שנייה אחת מעבר לכך, ובתור שכאלה הם מקודשים, והפוגע בהם
פוגע בקודש. זהו המוסר האנושי, שאחד מחוקי היסוד שלו הוא "לא תרצח".
אותה "לכאורה" ההנחה של "קדושת ספר הקודש" - לגבי התנ"ך, הברית החדשה והאיסלאם - היא, בין השאר, משום שרבים לא קראו את
כל הכתוב בספרי התנ"ך ובשני הספרים האחרים, גם לא למדו אותם, שכן לימוד התנ"ך בבתי הספר, גם הדתיים, הוא מגמתי
וסלקטיבי, ולא פרשייה מביכה או מזעזעת אחת מביאה את מערכת החינוך ואת המורה לדלג עליה כמו לא הייתה קיימת כלל, ולגבי פרשיות
אלימות, מרושעות זוועתיות מובאים "הסברים" ופרשנויות המבוססים על הטענה שהן היו "עונש מאת אלוהים" על "חטאים שעשו" בני העם
העברי בניגוד ל"צו האלוהים".
תורה
העובדה שאצל כל אחת משלוש הדתות המונותאיסטיות מה שכתוב בספר הקדוש של שתי הדתות האחרות מקובל כ"שקר" - מעלה במוחו של האדם
החופשי מדת סימן שאלה מגחיך עד כדי מלעיג לנוכח צביעות בגישה הדתית ככלל. לתפיסתו של האדם החופשי "לא תרצח" אינו צו
אלוהי אלא ערך מוסרי עליון כלל אנושי. לא כך אצל כוהני שלוש הדתות המונותאיסטיות, שליחיו של ה"אלוהים" מטעם עצמם. המוסר
שלהם הוא יחסי לחלוטין. מצד אחד מעלה ספר דברים את "עשרת הדברות" כקודקס מוסרי-ערכי-עליון, אבל מהצד השני מה שאסור לאדם
בדיבר השישי ("לא תרצח") מותר לאלוהים ו"לעושי דברו" - כשהמטרה היא ברורה וחד-משמעית.
ב"מעשה העגל" נכנע הדיבר השישי מפני הדיבר השני ("לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי"), ו"בשם אלוהים" רצחו בני שבט לוי 3,000
איש מבני עמם: "...וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה... וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה
וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ." (שמות לב)
גם בקשרי מין עם נשים נוכריות נכנע הדיבר השישי לדיבר השני, ובשם האלוהים נרצחו 24,000 מבני העם בשבתם בשִטִים: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב... וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל...
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל
וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף." (במדבר כה)
הדיבר השני גבר על הדיבר השישי גם במעשהו של "אליהו הנביא הזכור לטוב" - הדמות שבכל ליל סדר שומרים לה כיסא של כבוד בראש
השולחן - אשר יחד עם חבריו שחט 850 מבני עמם כ"עונש" על ש"עבדו לאלים אחרים": "...שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה
אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל... וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי
אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה
הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל
הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל... וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ
אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם." (מלכים א יח)
על רצח 40 נערים קטנים בְּשֵׁם יְהוָה אין המקרא אפילו טורח להביא הסבר, מן
הסתם ברור היה לכל שלעג ל"נביא האלוהים" הוא פשע חמור ביותר המחייב מותו של הלועג, גם אם הוא נער קטן, והצו "לא תרצח" בטל
למולו: "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ
וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי
יְלָדִים. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן." (מלכים ב ב).
הברית החדשה
מוסר הוא ערך אנושי, לא אלוהי, וכאן קיים אחד הפערים היותר עמוקים בין השקפת העולם החופשית לבין האמונה הדתית
המונותאיסטית, שבכל שלוש הדתות מבוססת על האקסיומה ש"אלוהים קיים", ו"דברו" - חוקיו, מצוותיו הוא אמת מוחלטת נצחית שאינה
ניתנת לערעור, פקפוק, היסוס או לביקורת כלשהי. מה שמשה גרנות מציג בספרו הם "ציוויים אלוהיים" מבהילים ברשעותם ובאכזריותם,
הלקוחים מתוך שלושת הספרים המקודשים לשלוש הדתות המונותאיסטיות, אותם הוא מציג כלשונם, ללא כל שינוי, ואיש אינו
יכול, ודאי אינו רשאי, לטעון שלא כך הם פני הדברים, ש"זה לא מה שהכתוב התכוון", ש"הדברים הוצאו מהקשרם", או שבהצגתם פוגע
משה ב"קדושת ספר הקודש" של דת זו או אחרת.
לאדם החופשי מאמונה דתית ברור, שלא "אלוהים" כתב את התורה, ולא הוא ש"הורה" או "הכתיב" למשה בן-עמרם או לבן-אנוש אחר
לכותבה, על הרישעות שבה. בני אדם, בשר ודם, הם שכתבו את ספרי התנ"ך, והכותבים בהחלט היו אנשים חכמים, נבונים
ומשכילים לזמנם, אם כי לא בלתי מוּטִים, וההשאלה הנשאלת היא מדוע? מדוע ולשם מה כתבו אנשים חכמים ונבונים את כל דברי הבלע,
הרוע והרשע? מה הייתה מטרתו של הסופר המקראי לחזור שוב ושוב על דברים קשים ובלתי מוסריים, שהרי בין עשֶרֶת הדברות "שלנו"
כלולות גם שש מצוות מוסריות, בהן גם הדיבר השישי הקובע "לא תרצח".
התשובה היא: לצורך הפחדה ואיום.
מונותאיזם אינו "המצאה" עברית. ה"ממציא" היה המלך המצרי אחנתון - אמנחותפ הרביעי - שחי במאה ה-14 לפנה"ס, שקבע את אתון אל
עליון יחיד. ראו באתר חופש.
אלא שהמונותאיזם המצרי לא החזיק מעמד למול הפוליתאיזם הרב-גוני במהותו ובצורתו החזותית ששלט במרחב האנושי והתרבותי באותה
תקופה, וסיפק צורך אנושי אימננטי "לראות" את האל כפי שהאדם דמיין במוחו, לגעת בפסליו כמו היו נוגעים באדם
אהוב או מנהיג נערץ - צורך שקיים עד היום בנפש רבים משוכני תבל. עם מותו של אחנתון גווע גם המונותאיזם, עד שנולד מחדש בעם
היהודי.
הקוראן
על מנהיגי העם העברי - בין אם מדובר בעם שכבש את ארץ ישראל בהגיעו ממצרים או צמח כעם באזור השמי של המזרח התיכון - היה
להתמודד עם אמונות "ותיקות" באלילים שונים בהם האמינו עמים רבים שחיו בארץ כנען וסביבה, ועל אף הצו החוזר לדבוק באמונה
ביהוה כאל אחד המשיכו מרבית בני העם להאמין באלילים בהם האמינו הוריהם, הורי-הוריהם ושכניהם. לא נביא אחד חזר והטיף כנגד
"עבודה זרה", ואין סְפוֹר לפרשיות בתנ"ך בהן יוצא הנביא נגד עבודת הבעל, האשרה ועוד - במרבית המקרים ללא הצלחה. פסל האשרה
הוצב, למשל, גם בבית המקדש, כשעל המלך מנשה נכתב בספר מלכים ב' (כא 7) - "וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם."
השיטה הטובה ביותר להבטיח את שימורה של הדת המונותיאיסטית לצד דתות אליליות רבות באותה עת קדומה, ובהמשך לצד שתי דתות
מונותאיסטיות אחרות, הייתה לכפות על המוני העם קיום צווים לכאורה "אלוהיים" כנגד רצונם באמצעות איומים
והפחדות - אותו שוט בו השתמשו - ועודם משתמשים בו כיום - ביעילות רבה - גם משטרים דיקטטוריים וטוטליטריים, גם כאשר
השימוש בשוט זה כרוך גם ברצח או באיום ברצח - בניגוד מוחלט לדיבר השישי שבעשרת הדיברות.
כבני העם היהודי על בשרנו חווינו, ועודנו חווים, את הרצון הבלתי נלאה של חלק מהמאמינים בנצרות ובאיסלם לפגוע בנו ולחסלנו,
ולא מעט גם הצליחו. אבל האם אנחנו, כבני אדם יהודים, חפים מאותו עוול? ממש לא! בתקופת המקרא "ציוויי יהוה" הורו במפורש
להשמיד את תושבי הארץ עד כדי "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ), או "וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד" (במדבר כא), או "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק"
(שמואל א טו). וכיום, בארצנו המתחדשת - מיותר להזכיר רציחות והתעללויות של מאמינים יהודים דתיים ביהודים ובשאינם יהודים בשם
האמונה הדתית היהודית ובשם ציווים אמוניים של ה"אלוהים" שלה.
איום והפחדה הם אפוא הכלים היותר יעילים בהחדרת אמונות למוחם וללבם של מרבית בני האדם, ולא כאן המקום והזמן לפרט את
משמעותם הפסיכולוגית של פחד ושל הפחדה. הַפחדות ואיומים מפי שמשי האלוהים מופיעים בתנ"ך בהזדמנויות רבות, אבל הם מרוכזים
בשני מקורות בתורה - בספרי ויקרא ודברים, כשבשניהם הם באים לאחר הצהרות והבטחות לטוב ואושר אין-קץ בתנאי ש-וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו?ֹתָיו, אבל! -
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו?ֹת הָאֵלֶּה וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי
תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו?ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת
עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם.
וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. וְתַם
לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.
וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם. וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי.
וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר
בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ. וְאִם בְּזֹאת לֹא
תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם
תֹּאכֵלוּ. וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה
וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי
אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה... וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ
מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ
אֹיְבֵיכֶם. וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲו?ֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲו?ֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ...
מתן תורה - מארק שאגאל
לחיזוק כוחם של ההפחדות והאיומים ניצלו ועודם מנצלים מנהיגים דתיים כל אסון בהצגתם את "אי-קיום מצוות האלוהים" ואת
"עשיית הרע בעיני אלוהים" כַּסיבה לַאסון - בתקופת התנ"ך כבימינו אלה. בפרשת קורח (במדבר טז) שימש רעש אדמה הסבר למותם
של 250 איש משום שהפרו את צו האלוהים - וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם
חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל... וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.
בפרשת בנות מואב (במדבר כה - ראה גם לעיל) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת
אֶל בְּנוֹת מוֹאָב - שימשה מגיפה הסבר למותם של 24,000 איש כעונש מאת יהוה על כי בנות מואב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל...
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
דבר לא השתנה מאז בדת היהודית - להלן שתיים מתוך אין-ספור דוגמאות מחיינו שלנו כיום של ניצול אסונות לצורך איום והפחדה,
כשמטרתו של הרועה היא לשמור על צאנו שלא יסטו מהמסלול שהותווה להם ויישארו במכלאתו האמונית-הדתית: בבוקר ה-11 ביוני 1985
התנגשה רכבת נוסעים באוטובוס בצומת "הבונים" בו נסעו לטיול תלמידי כיתה ז' מבית הספר התיכון ברנר בפתח תקווה. בתאונה נהרגו
19 ילדים ושלושה מבוגרים. שר הפנים דאז - הרב יצחק פרץ, הכריז ש"יד השם הייתה באסון, מחמת הפרצות בשמירת השבת."
הגדיל לעשות הרב שך, שנתן אישור בביטאונו ("יתד נאמן" ינואר 1991) לטענה, שאלוהים הביא את השואה: "...וכי ללא סיבה עמד עלינו הצורר לכלותנו? הלא מאמינים אנו בהשגחה, הרי דבר כזה של הריגת יהודים
לא הייתה מאות שנים? אלא התאסף חשבון ארוך עד שנתמלאה הסאה, עד שהגיע רגע לתשלום החשבון שמוכרח היה להיות שואה. כך יהודי
צריך להאמין, ואם אינו מאמין כך, הרי הוא כופר בעיקר!" מפחיד ומאיים יותר הוא ההמשך - "ולאחר שנהרגו שישה מיליון יהודים התחיל חשבון חדש! ומי ערב לנו שזה יקרה שוב מאות שנים? אולי
הסאה תתמלא עוד שנה שנתיים?... הרי בסופו של דבר עלולה להתמלא הסאה..."
מאמין דתי בכל אחת משלוש הדתות המונותאיסטית, גם אם הוא "פתוח", משכיל, אפילו איש מדע דגול, אינו מסוגל לקבל בשוויון נפש,
בוודאי לא בהסכמה, את הכתוב בספרו של משה גרנות, וההתייחסות לספר הקדוש לו כ"ספר אימה" מעוררת בו מראש דחיה ושאט נפש, גם
כאשר כל מה שכתוב בספר הוא ציטוט מדוייק מספר קודשו. יהודי דתי בו פגשתי, אדם משכיל, מודרני, בקי בתחומי החינוך
הכללי ובאמנויות השונות, תקף את הספר ואת כותבו בטענה "איך יכול להיות שספר כה זוועתי ומרושע לכאורה, כפי שמשה גרנות מציגו,
הפך בסיס לשתי דתות אחרות, ומקרב העם היהודי הוציא כל כך הרבה יוצרים, אמנים, סופרים והוגי דעות ששמם הולך לפניהם בעולם
כולו, ושיעור זוכי פרסי נובל גדול בעם היהודי מכל עם אחר."
מתן תורה - מארק שאגאל
עובדה נכונה זו כלל אינה קשורה למה שמשה גרנות מציג בספרו - ציטוטים מדויקים משלושת "ספרי הקודש" של הדתות המונותאיסטיות של
רוע, רשע, אלימות וצווי השמדה ורצח, מעבר לעוולות ואפליה של פרטים שונים בחברה האנושית. ראשית - אין הטוב שבאדם מכסה ומבטל
את הרע שבו, ורוצח נקלה שרצח בני אדם אינו רשאי לטעון לחפותו משום שעשר שנים קודם לרצח הציל בני אדם ממוות. שנית - לא כל בן
העם היהודי-עברי-ישראלי צבר בדי.אנ.איי. שלו את הדברים החיוביים שבתנ"ך, וגם אם ש"י עגנון וישראל אומן - יהודיים דתיים -
זכו בפרס נובל - לא הטוב והנפלא שבתנ"ך הם שהצמיחו את כישרונם הייחודי בכתיבה הספרותית (עגנון) או כלכלה (אומן), ולא הרוע
והרשע שבתנ"ך הגבילו אותם באופיים ובתרבותם.
יהדות איננה מילה נרדפת לדת יהודית, וכהגדרתו של פרופ' יעקב מלכין יהדות היא מכלול התרבות שיצרו בני העם היהודי
לדורותיהם. יהדות היא קודם כל תרבותו של העם שלנו, ההיסטוריה שלו, שפתו העברית, סיפרותו שירתו והגותו, תחומי האמנות
והמדע הנובעים וניזונים ממנה, וגם דת - דתם של אלו מבניו המאמינים בְּאֵל, אבל בהחלט לא רק דת. כל זאת מעבר לעובדה
שהרבה מתוך תרבותם של עמים שחיו במרחב השמי, האירופי והצפון אפריקאי אלפי שנים קודם לראשית קיומו של העם היהודי נלקח והוטמע
בשינויים ובשיפורים בתרבות היהודית, בדתה ובאגדותיה, כמו למשל החוקים של עמי המזרח התיכון - ראה ספרו של אברהם לבנון (***).
אצל האדם החופשי מאמונה בכוחות חוץ-יקומיים כמו אלוהים ואלילים - בוודאי אדם שהמדע הוא נר לרגליו ובסיס להשקפת עולמו -
הביקורת היא מרכיב אימננטי בגישתו לחיים. הביקורת מעוררת רצון לדעת, לחקור, ללמוד דברים חדשים, לשפר, לשנות,
לבטל טעויות מן העבר שנבעו מחוסר ידע או ממידע שגוי לא רק אצל אחרים אלא קודם כל בנו עצמנו, בהתנהלות בחיים
הפרטים-אישיים-אינטימיים-משפחתיים, במקצוע, בעבודה ובחינוך הילדים.
גם בחברה החופשית בה אנחנו חיים קיימים (עדיין) עיוותים לוגיים, היסטוריים, והתנהגויות מבהילות ברשעותן ובאכזריותן, ולא
מעט, אלא שבחברה דמוקרטית קיימים זכות הביקורת וזכות השיפוט האנושית-חברתית כערכי-יסוד, וגם אם טרם
הסתיימו המאבקים להשגתם המלאה - כמו חופש הביטוי, שוויון בזכויות הפרט וחופש בבחירת המסגרת לחיים משפחתיים - המאבקים לשיפור
ולקידום נמשכים ויימשכו.
כיהודי אני גאה בַּמורֶשֶת התרבותית שהנחיל ספר התנ"ך לעם היהודי ולבני האדם בכלל, אבל בה בעת נפשי סולדת מההיבטים
האנושיים השליליים והפסולים בהם מפחידים התנ"ך ו"ספרי הקודש" של שלוש הדתות המונותאיסטיות ומאיימים על מאמיניהם, ולא
מעט מנהיגים דתיים השתמשו בהם ועודם משתמשים לתועלתם. ספרו של משה גרנות "שלושת ספרי האימה" נועד להבהיר ולהדגיש, שלצד
זכותו של כל אדם להאמין באלוהים או באלים שונים חובה לזהות, לדעת ולהיזהר מאלמנטים שליליים שקיימים באותם "ספרי קודש" -
שאמנם נכתבו לפני למעלה מאלף שנים, אבל בבסיסם הם קיימים גם בימינו, ולא מעט מאמינים ומנהיגים באותן שלוש דתות משתמשים
ב"ציוויים האלוהיים" שבני אדם כתבו כאיומים, הפחדות ומימושם עד כדי אלימות וגם רצח, לא פעם רצח עם, הכול לכאורה בשם
ה"אלוהים". חברה אנושית נורמלית אינה יכולה להסכים להפחדות, לאיומים ולאלימות המופעלים מצד גורמים דתיים או דיקטטוריים
אחרים על פרטים או על כלל החברה, בוודאי לא על מעשים פליליים הנחבאים מאחורי גלימה דתית, וחובה עליה להוקיעם ולאוסרם.
(*) חלק מהדברים נאמרו בהשקת הספר ב"בית הסופר" בתל-אביב בתאריך 12.12.2018.
(**) חלק מפרסומיו של ד"ר משה גרנות באתר 'חופש':
- פרשות השבוע באתר
חופש
- מפרי עץ הדעת
- ויקרא את שמם אדם
- התנ"ך כף החובה
- שיחות עם חוזר בתשובה
- נכונותה של הדת
- הכמיהה לאל חי
ושברה
- על אמינות התנ"ך
- דויד
(***) אברהם לבנון: קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון. הוצאת א.ו.ר., תשכ"ז.
ינואר 2019
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
