הופיע הספר:
מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן

פרשות השבוע בביקורת מודרנית וחופשית, המשוחררת מכבלי הדת, החלו להתפרסם באתר חופש (במדור "מאמרים") לפני כשלוש שנים. לכבוד סיום מחזור מלא של פרשות אלו, יצא בהוצאת "תמוז" ספר המאגד את כל הפרשות ושמו "מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן":

בהקדמה לספר נכתב:

"... פרשות השבוע המובאות בספר זה התפרסמו לראשונה באתר האינטרנט "חופש" - www.hofesh.org.il - מתוך גישה בת זמננו לחמשת חומשי תורה, שנכתבה בידי כל אחד ואחד מאתנו (המחברים), ותודתנו נתונה למערכת 'חופש' שאיפשרה לנו לנצל חומר זה לספר. "

בשער האחורי מתמצתים המחברים - ד"ר צופיה מלר, פרופ' דן מלר וד"ר משה גרנות את הרעיון שעמד מאחורי כתיבת הפרשות ואת מטרת פרסומן כספר:

המקרא הוא מורשתו התרבותית של העם היהודי, יצירה המשלבת דברי הגות עמוקים עם שירה נשגבה, שוזרת למקלעת אחת מיתוסים, מסורות, חוקים, אגדות וסיפורים שבעל-פה. המקרא הוא פרי מסורת תרבותית שנמשכה למעלה מאלף שנים, עד לחתימתו בסוף ימי בית שני. על המקרא נוספו ונבנו נדבכים אינספור של מדרשים ופרשנויות, החל בתלמוד וכלה באחרון הספרים של העת החדשה, שנתחברו בידי גדולי הוגי הדעות ואנשי הרוח של העם היהודי, ולא רק שלו. בעידן המודרני, לאחר שהאדם השתחרר מהזיקה המחייבת אמונה באל בורא עולם, מתעורר לא אחת קושי בהתייחסות חופשית למקרא, בגין הגושפנקה ה"אלוהית" שהוטבעה עליו. מחברי התעודות המקראיות, המתיימרים לדעת את מחשבות האל, את כוונותיו ואת ציווייו לבני האדם, הפכו את הכתובים הללו לסמכות בכל תחום מתחומי החיים, ואטמו כל סיכוי לחקירת אמת של ההוויה האנושית. גולת הכותרת של המקרא היא התורה, הקדושה לגירסתם, שניתנה לבני ישראל באמצעות משה מפי הגבורה ממש. הנטייה האנושית מקדמת דנה היא להתפתות להאמין למי שמציע עוגן לספינת החיים המוטרפת - ומה יותר מעגן ומרגיע מאל בשמיים המשגיח על בריותיו בצדק וברחמים. מאז ומעולם משתוקק האדם להאמין שעוגן כזה אמנם קיים, ולמען אשליה זו הוא מוכן להשתעבד לצווים חסרי שחר שהמציאו עבורו בני-אדם, מחברי "כתבי הקודש". עיון בפרשות התורה בבית המדרש ובבית הכנסת היה במהלך הדורות אחד האמצעים לסתום פרצות בתוך חומת האמונה המתמוטטת תדיר לנוכח מציאות שאיננה מתיישבת בשום פנים עם "ההרמוניה האמונית".

מחברי הספר, ד"ר צופיה מלר, פרופ' דן מלר וד"ר משה גרנות, מבקשים לעיין באותן הפרשות עצמן במבט חופשי, ביקורתי, חוקר ובלתי משוחד, של מי שרוחו משוחררת מכבלי הדת, של מי שמסרב להמשיך ולהצדיק צווים שאין להם הצדקה, של מי שמסרב לחפש הגיון בדינים חסרי שחר. יחד עם זאת, כל סיפור משובב נפש שבכתובים אלה, כל חוק מוסרי - זוכים בספר זה לתשומת לב ולאהבה רבה, שהרי התורה היא, לטוב ולרע, חלק מעברנו, חלק מתרבותנו, ומי יתעלם מהטוב הצפון בו?

הספר "פרשות השבוע בפעמת הזמן" מפגיש את הקורא אוהב המקרא עם עיונים בפרשות השבוע, שהם מפתיעים בכנותם, בתעוזתם ובהיעדר משוא פנים.

מתוך הספר: ההקדמה

על פי המסורת היהודית הדתית נוהגים לקרוא ולפרש את הכתוב בחמשת חומשי התורה מדי שבוע בשבוע במחזור שנתי, במסגרת המוכרת בשם "פרשת השבוע". חמשת חומשי התורה מחולקים ל54-47- פרשות שבוע (בהתאם למסורות שונות), החל בשבת "בראשית" בסופו של חודש תשרי, וכלה בשמחת תורה שמקץ שנה. הפרשה עצמה נקראת בבית הכנסת, ופרשנותה מושמעת בהזדמנויות שונות, אם כדברי הסבר מפי הרב או הדרשן בבית הכנסת עצמו, אם בהרצאות ברדיו, בטלוויזיה, או במאמרים בעיתונות בדורות האחרונים. פרשנותה של פרשת השבוע נעשית בהתאם להשקפת עולמו ואמונתו של המפרש. חזקה על פרשן דתי-אורתודוכסי שיציג כל מילה ומילה הכתובה בתורה כדברי אלוהים חיים, וכל אירוע באור "האמת האלוהית". פרשן שאינו דתי, יציג אותם דברים ממש מתוך ראייה ביקורתית.

לימוד פרשת השבוע נתפס בעיני רבים כעיסוק דתי-הלכתי, בעוד שלמעשה לפנינו שדה מחקר רחב ובלתי נדלה בתרבותו של העם היהודי, במסורתו ובמורשתו. הטכסטים המקראיים הם טכסטים אמוניים, ולכן האל מופיע בהם כבורא עולם ומסובבו. עובדה זו איננה צריכה להרחיק את האדם החופשי והלא-מאמין מעיסוק בעולם התרבותי המושקע בטכסטים אלה. כשם שאין חובה להאמין בזאוס כדי לקרוא ולחקור את כתבי הומרוס, כך אין צורך להאמין בה' כדי לקרוא ולחקור את התנ"ך, ולספוג ממנו את הטובים שבערכיו.

פרשנות המקרא ולימוד פרשות-השבוע בכלל זה, מקבלים היום משמעות נוספת, לאור שילובן של תוכניות-לימוד בנושא זה, תוך העמקת לימודי היהדות, שמתכנן משרד החינוך להפעיל במערכות החינוך בזרם החינוך הממלכתי-כללי. המקרא על ערכיו ותכניו הוא נכס של כל יהודי, והגישה המקדמית, לפיה הידע בתחום זה מצוי בידיו של המאמין הדתי בלבד שגויה מכל היבט שהוא. ביום בו ייכללו "פרשות השבוע" בתכנית הלימודים של התלמיד היהודי בחינוך הכללי, שאיננו בהכרח דתי, חובה שיהיו בפניו, ובראש וראשונה בפני מוריו - גם מקורות-לימוד, שיתאימו להשקפת עולם חופשית-כללית ולאורח-חייו של היהודי החופשי מדת בארץ ובתפוצות.

התנ"ך הוא יצירתם של בני העם היהודי, שנתחברה, תוך תמורות רבות, במשך למעלה מאלף שנים. כוונתם העיקרית של מחבריו הייתה לכוון את לבם ונפשם של קהל השומעים - תחילה, והקוראים - אחר כך, לאמונה שהם סברו באמת ובתמים שהיא הלגיטימית היחידה. גישה כזאת בוודאי שאיננה מאפשרת חופש מחשבה, חירות לרוח האדם וראייה ביקורתית-מדעית, אבל משום הכנות הפנימית שקיימת במקורות תנ"כיים אלה, אנחנו מוצאים בו פניני ספרות והגות, הראויות לעמוד, ושאף עמדו במשך דורות בשורה הראשונה של יצירות המופת בתרבות העולם. היהודי החילוני, המודרני והמשכיל חייב להפריד הפרדה ברורה בין הסתייגותו המובנת ממה שמייחסים אנשי דת ליישות הקרויה "אלוהים" - בייחוד לנוכח האלימות, ההפחדות, ולעתים - מעשי האכזריות נלווים לה במערכת ההטפות לדת והכפייה הדתית בעשורים האחרונים - לבין התכנים ועושר הלשון שמביא בפנינו המקרא על שלושת חלקיו: התורה, הנביאים והכתובים. הטכסט המקראי, לפי התפיסה הביקורתית, לא נכתב ביום אחד, או בידי אדם אחד. התנ"ך הוא מרקם מורכב של שירה וספרות, מוסר וצדק חברתי, הגות ופילוסופיה, מערכות של נורמות חברתיות ומוסריות מהמעולות ביותר, ולצדם, כמובן, קבצי חוקים דתיים, פולחנים ומסורות דתיות, עמדות גזעניות, בדלניות ושנאת הזר, ערכים שחלקם פסולים בעיניו של האדם הנאור בימינו מכל היבט אנושי-מוסרי שהוא. מה שמאחד את מחבריו של הטכסט המקראי ועורכיו אלה חברת המוצא, שלימים נקראה "העם היהודי", ההיסטוריה המשותפת של בניה, והלשון העברית, שבזכות הטכסטים הללו לא נדמה גם במשך אלפיים שנות גלות, התחדשה בידי בניה ביישוב היהודי החדש ובמדינת ישראל, והתאימה עצמה לרוח תקופתנו ולפעמת הזמן שלה.

הלשון היא הבסיס לתקשורת חברתית ותרבותית של כל חברה, והיא הדבק המאחד פרטים לקבוצה. על בסיס הלשון צומחים קשרים בין בני-האדם, צומחת הספרות הכתובה והמסופרת, עימהן הכלכלה, המדע והתקשורת היום-יומית, ממנה מתפתחות העגות השונות, ושוב חוזרת, מתפתחת ומתחדשת הלשון בכך שהיא בונה מלים חדשות בהתאם לרוח הזמן וצרכיו. גם בתקשורת האלקטרונית המודרנית הלשון היא כלי מרכזי, גם כשאינה מבוטאת בקול. אין חברה ללא שפה, ואין תרבות ללא לשון. משום כך לא רק שאי אפשר לנו, אלא שגם אסור להתעלם מהטכסט הכל כך ראשוני וכל כך חשוב, שנכתב בשפה העברית, ולדחוק אותו למגירה מאובקת, רק משום שהוא כולל התייחסות ל"אלוהים", ל"מעשיו" ול"ציווייו". יש מידה של צדק בטענתו הלגלגנית והמזלזלת של האדם הדתי, לפיה השיל הציבור היהודי החילוני מעליו את ספרי המקור של התרבות היהודית, בייחוד התלמוד, המשנה וספרות המדרשים. סופרי ההשכלה ומבשרי הציונות החיו, אמנם, את התנ"ך, אבל את כל היתר העדיפו להחזיק במרתפי ארכיון היהדות, שם הם שמורים מפנינו, מעשית, עד היום.

ביקורת המקרא החלה לפני שנים רבות. שפינוזה היה אחד מהוגיה, והיא קבלה תנופה החל באמצע המאה ה-18. מבקרי המקרא היו תחילה אנשי-מחקר גרמנים וסקנדינבים, ומחקריהם נחלקו למספר ערוצי ביקורת, המוכרים היום בשמות "שיטת התעודות" או "שיטת המקורות". ממשיכיהם מן האסכולה הסקנדינבית המשיכו בכיוון המחקרי, וראשי החוקרים בתחום הם: אייכהורן (1827-1752), דה-וטה (1849-1780), אסטריק (1905-1831), וולהאוזן (1918-1844), גונקל (1932-1862), ועוד. ההתפתחות המדעית, ועמה הכלים לבקרה מדעית והארכיאולוגיה, שהתפתחו החל בסוף המאה ה-19 ועד ימינו, רק מחזקים ומאששים את התפיסה הביקורתית של המקרא, ומאפשרים לנו לראות בתנ"ך את מה שיש בו בגלוי ובסמוי. גם חוקרים יהודים הצטרפו לזרם הביקורתי-מדעי, ורבים מהם מצוטטים בספר זה.

מחבריו של ספר זה, הנאבקים איש-איש בדרכו למען ההכרה ביהדות כתרבות, ובזכותו של היהודי החילוני לחיות את חייו ללא כפייה, בהתאם לדרך שהוא בוחר בה, סבורים, שאחת התמוכות להכרה בזהות היהודית החילונית היא התנ"ך עצמו. התנ"ך חייב להילמד ע"י כל אחד ואחת מבניו ובנותיו של העם היהודי, בדרך של ביקורת, ובהתאם לרוח הזמן ולעקרונות הומניסטיים, המושתתים על שוויון ערך האדם באשר הוא. קיומם של ערכים אנושיים בסיסיים שווים לכל בני האדם, וההכרה, שהאדם הוא שקובע לעצמו את דרך חייו, הם המעניקים לכל אדם, אישה וגבר, יהודי ושאינו יהודי, את הזכות והחובה להיות הריבון לחייו ולגורלו. אנחנו מקבלים את התורה כפרי יצירתו הרוחנית של האדם היהודי, וה"אלוהים" הוא פרי יצירתו של האדם באשר הוא. אנחנו מתייחסים לטכסט המקראי בכבוד ובהערכה, אבל מתוך עמדה ביקורתית, ולא מתוך רגש של קדושה, והוא משמש לנו מקור של השראה, ולא מקור של סמכות.

פרשות השבוע, כפי שהן מועלות בספר זה, התפרסמו לראשונה באתר האינטרנט "חופש" - www.hofesh.org.il. תודתנו נתונה למערכת האתר, שאיפשרה לנו לנצל חומר זה ולפרסמו בספר. סבב ראשון זה של פרשות שבוע הגיע אמנם לסיומו, אבל אין די בפרשנות אחת לכסות את כל הרעיונות והנושאים הכלולים וגלומים בפרשת שבוע כלשהי, ולמעשה אין סוף לפרשנויות שניתן להעניק לכל פרשה ופרשה. פרשנויות חז"ל לדורותיהם הינם עדות לכך. המחברים מקווים לחזור שנית בפעמת זמן נוספת, שתאיר נקודות נוספות בטכסטים חשובים אלה.

מיכאלנג'לו - בריאת העולם