אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

"ממשה עד משה" - מה אנו מציינים בפסח?

מאת פרופ' דן עמיר *


כמו רוב החגים גם חג הפסח נובע ממקורות אחדים, שיש להם משמעויות שונות, שחלקן מתבטאות בשמותיו השונים.

המשמעות האחת של החג - שהיא כנראה הקדומה ביותר, היא של 'חג האביב' - החג שנחוג בחודש האביב. השבטים הנוודים הקדמונים, שחיו על המרעה, ציינו בחג זה את עונת ההמלטות, והקריבו בו את בכורות צאנם כדי לרצות את אליליהם. זהו גם החג בו ציינו השבטים החקלאיים, החיים על תנובת השדה, את ראשית קציר השעורים, והקריבו לאליליהם את ראשית תבואתם (אם כי, כידוע לנו מסיפור קין והבל ומתורת הכהנים שלנו, שהאלים מעדיפים לאכול בשר, ורצוי עם הרבה שומן ומלח - כנראה שאין להם בעיות כולסטרול ולחץ דם...).

הנוודים, שלירֵחַ יש משמעות רבה בחייהם, ולוח השנה שלהם ירִֵחי, חגגו בליל הירח המלא - באמצע החודש. עובדי השדה, העובדים ביום ונחים בלילה ולוח השנה שלהם שִמשִי, חגגו את החג ביום השוויון - ב- 20 או ב- 21 במרץ. זהו, למשל, מועדו של חג האביב הזורואסטרי, ה'נוֹרוּז' (הפסחא של הנוצרים מתחשב בשני הלוחות: הוא נחוג ביום א הראשון שאחרי הירח המלא ואחרי 21 במרץ...).

במרוצת השנים נוספה אצלנו לשם 'חג האביב' גם המשמעות הרומנטית של ההתעוררות שלאחר החורף, והוצמדה אליו מגילת 'שיר השירים', במיוחד בזכות התיאור הנפלא של האביב שבה: "כִּי הִנֵּה הַסְתָו עָבָר, הַגֶשֶם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַֹנִּצּנִים נִרְאוּ בָּאָרֶץ, עֵת הַזָּומִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְמַע בְּאַרְצֵנוּ, הַתְּאֵנָה חָנְטָה פָּגֶיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ".


התאנה והגפן
התאנה והגפן - משבעת המינים על בולי ישראל



אבל מראשיתו לא היה חג האביב חג רומנטי, אלא חג פריון פולחני, הן אצל הרועים הן אצל עובדי השדה, ויש טוענים שגם מקור השם 'חג הפסח' הוא בטקס הקורבן. אלו מפרשים את דברי אליהו לכוהני הבעל: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְתֵּי הַסְּעִפִּים" בכך, שכוהני הבעל היו נוהגים לפסוח - לדלג על מדורת הזבח. לפי סברה זו, לא רק שהתורה שימרה את מועד החג ואת קרבן החג, אלא גם את שמו, אם כי בהנמקה שונה לשם: את הדילוג על המדורה החליף סיפור הדילוג על דלתות היהודים בעת מכת הבכורות. הנמקה זו תִרצָה גם את פדיון הבכורות - התחליף למנהג האלילי הנורא של הקרבת הבן הבכור, שכמסופר בתנ"ך היה עדיין שכיח אצל היהודים גם בתקופת המלוכה. סיפור יציאת מצרים בחופזה סיפק לחג גם הסבר לשם 'חג המצות', אם כי ייתכן שאכילת המצות הייתה חלק מפולחן חג קציר השעורים של החקלאים הקדומים.

למרות שמצוות קרבן השֶֹה בפסח מופיעה כבר בפרק יב בספר שמות, כהקדמה למכת בכורות, אין היא נזכרת כלל במופע הבא של החג בספר שמות, בפרק כג, בין שלושת הרגלים - שלושת החגים החקלאיים: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה."

איזה פסח חגגו אבותינו, איזו משמעות נתנו לו במשך כל הדורות, ואיך אנחנו רוצים לציין אותו היום?

הפעם הראשונה בה מספר התנ"ך על קיום חגיגת הפסח היא בספר יהושע (פרק ה). עם כניסת בני ישראל לארץ ישראל הם חוגגים את הפסח בגלגל. אירוע זה, בו מפסיקים בני ישראל לאכול את המן מתנת השמים ומתחילים לאכול מיבול הארץ, מציין את מעברם מחברת נוודים לחברה חקלאית: "וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.".


יהושע והעם חוצים את הירדן
יהושע והעם חוצים את הירדן
תחריט מאת גוסטב דורה, צייר ותחריטאי צרפתי, 1883-1832



אין כאן פירוט טקס הפסח, ולא מוזכר קרבן הפסח. לעומת פסח צנוע ו"צמחוני" זה, אנחנו מוצאים בספר 'דברי הימים' (ספר א, פרק ל), ה'היסטוריה מטעם' של מלכי יהודה, דיווח על "מנגל" פסח גרנדיוזי שארגן המלך חזקיה, חגיגה אליה הזמין גם את שבטי ממלכת ישראל, שנדחתה בבוז על ידי רובם, ורק חלקם נענו להזמנה. לבני יהודה ולאלה מבני ישראל שהואילו לבוא נערכה כֵּרה גדולה על חשבון המלך והשרים - אלפיים פרים ו-17,000 כבשים...

מאידך, בספר מלכים (ספר א, פרק כג) מיוחס חידוש חג הפסח והעלייה לרגל לירושלים לא לחזקיה אלא למלך יאשיה, לאחר שביטל את קרבן המולך. הפסח שלו נשמע צנוע הרבה יותר מזה המיוחס לחזקיהו, ובלי התייחסות ל"תפריט" ולמהות הקרבן:
"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: עֲשׂוּ פֶסַח לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהוָה בִּירוּשָׁלִָם."

ספר הברית אליו מתייחס הפסוק הוא ספר דברים, והכתוב בו (בפרק טז) מדגיש את מצוות העלייה לרגל בחג:
"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ... וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ, שִׁבְעַת יָמִים... לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב, כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ..."

לרפורמה הדתית של יאשיה הייתה סיבה ממלכתית: הוא רצה לצרף לממלכת יהודה את שרידי ממלכת ישראל שהוחרבה על ידי אשור, ולשם כך השתמש במיתוס המאחד את שתי הממלכות וקבע את מרכזיותה של ירושלים. סיטואציה כזו לא הייתה קיימת בזמנו של חזקיהו. מהרבה נימוקים נראה שהצדק עם סופר מלכים, וסיפור הפסח של חזקיהו הומצא כדי לחזק את הטיעון.

התנ"ך מדווח על עוד חגיגת פסח, זו שערך עזרא לשבי ציון, שהזדהותם עם יוצאי מצרים הייתה טבעית (פרק ו):
"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד... וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם. וַיֹּאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם יְהוָה וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."

סביר מאוד להניח, שמשמעותו הדתית-לאומית של חג הפסח הוענקה לו רק בימי יאשיהו, כאשר "התגלה" ספר דברים, ועד אז היה חג האביב של עם ישראל חג פריון פגני. אין זה אומר שסיפור יציאת מצרים הומצא רק אז. כמו רוב סיפורי התורה הוא התבסס על סיפורים עממיים שהתגלגלו אצל אחד השבטים או יותר. סיפורים כאלה עברו גם מעם לעם, וממעברים כאלה ניתן להסיק מסקנות היסטוריות. כשם שחלקו הראשון של ספר בראשית מבוסס בבירור על המיתוס המזופוטמי, וסיפורי האבות הם בבירור סיפורי רועים, כך ניכרים בהמשך הסיפור המקראי אלמנטים מצריים ברורים. האם זה מעיד על כך שיציאת מצרים הייתה עובדה היסטורית? התשובה היא כן ולא... בוודאי שהסיפור המקראי הוא הגזמה קולוסאלית, אבל מאוד סביר שאחד השבטים, אולי שבט לוי, או חלק ממנו, עבר חווייה של ירידה מצריימה בתקופת בצורת וחזרה לחיי נוודות לפני ההתישבות בארץ כנען, ואולי היה זה אותו שבט שהביא עמו ממצרים את תורתו המונותאיסטית של אמנחוטפ הרביעי, הוא אחניתון (בעלה של נפרטיטי היפהפיה ואביו של תותאנחאמון - ששניהם זכו ליחסי ציבור טובים יותר ממנו בימינו).


אמנחותפ ה-4
אמנחותפ ה-4



חג הפסח אינו סתם חג לא רק מפני שלפי התורה הוא החג הראשון שבני ישראל מצווים עליו, אלא גם משום מנהגיו וטקסיו המיוחדים והטרחה הרבה הכרוכה בהם. ארבע פעמים מצווה התורה לא רק על קיום מסורת הפסח, אלא גם על העברתה לדור הבא, וזה החג היחיד שלגביו היא גם עושה זאת. הניסוח השונה של מצווה זו בכל אחת מארבע הפעמים, הוא מה שההגדה מתרֶצת, בדרך ההומור, בקטע על ארבעת הבנים (לא בנות!). ההסבר לבן השואל שההגדה של פסח שמה בפינו לקוח מנאום הפרידה המסכם בסוף ספר יהושע:
"וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו... וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם... בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכָל-אֶרֶץ כְּנָעַן, וארב (וָאַרְבֶּה), אֶת זַרְעוֹ, וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ, וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. וָאוֹצִיא אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם... "


יהושע בן נון
יהושע בן נון
ציור מאת משה ליליאן, צייר יהודי יליד פולין, 1925-1874



קטע זה מצוטט כולו עד היום בהגדה של הקראים, ולפי חכמי התלמוד הירושלמי, בזמנם עוד קראו את כל הפרק בפסח בארץ-ישראל. אבל בהגדה שבידינו מסתיים הציטוט בירידה מצריימה, והפסוק האחרון, בו נזכרים משה ואהרן, נעדר ממנה. יתר על כן, כידוע לכם בוודאי, בהגדה שבידינו כיום, זו האמורה לספר לילדינו על יציאת מצרים, שמו של משה כלל אינו מופיע, כשם שנעדרת ממנה הקריאה הגדולה "שלח את עמי!"


הגדה קראית
הגדה קראית



אולי משום כך, כדי לתקן במקצת את העוול, נספר כעת על משה - קצת מעבר למה שלימדו אותנו בבית הספר. דמותו החידתית של משה וסיפור חייו שימשו נושא למאמרים וספרים רבים. אחד הראשונים בהם נכתב על ידי פילון האכסנדרוני בראשית המאה הראשונה לספירה. פילון מפאר את משה ומקנה לו את התכונות המוערכות בתרבות ההלניסטית שסבבה את יהדות אלכסנדריה - יפי-תואר, חכמה וגבורה. גם ההשכלה שהוא מקבל בחצר המלכות היא השכלה הלניסטית מלאה:
"... מחכמי מצרים קיבל משה את תורת החשבון וההנדסה, את תורת המקצב, ההרמוניה והמשקל והמוזיקה כולה, הן מתוך אימון בכלי נגינה הן מתוך עיון בספרי לימוד ובמסות על נושאים מיוחדים... מוריו היוונים לימדו אותו גם כן את חוג הלימודים הכלליים (דקדוק, ספרות,רטוריקה ודיאלקטיקה) ואלה מן המדינות השכנות (בבל) את כתבי אשור ואת מדע הכוכבים של הכשדים" (יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן: 'גם כך לא כתוב בתנ"ך).

הידועה במונוגרפיות על משה היא כנראה זו של זיגמונד פרויד 'משה והמונותאיזם' (1937). משה אינו המנהיג היחיד בהיסטוריה שסביב ילדותו נטוותה אגדה. בולט במיוחד הדמיון בין סיפור ילדות משה לכתובת האוטוביוגרפית של סרגון מלך אשור האדיר בכתב יתדות על חרס, בערך משנת 2360 לפני הספירה, כאלף שנה לפני זמנו של משה בתארוך התנ"כי:
"סרגון המלך האדיר, מלך אשור אני. אמי הייתה קדשה במקדש, את אבי לא ידעתי. אמא הרתה לו, במסתרים ילדתני. היא הושיבתני בתיבת-סוף, הדביקה את המכסה בזפת. היא הורידתני לנהר... הנהר הביאני אל אקי, שופך המים. אקי שופך המים אימצני לבן וגדלני. הוא עשה אותי גנן, כשהייתי גנן התאהבה בי אִישְתַר ונעשיתי מלך, וארבעים וחמש שנה שלטתי כמלך."


זיגמונד פרויד: משה והמונותאיזם
זיגמונד פרויד: משה והמונותאיזם - 1937



פרויד מעיר שהמתכונת הרגילה של האגדות האלה היא שאביו של הילד הוא אישיות מיסתורית - אֵל או מלך, ואמו נאלצת להפקירו בידי הגורל, ואז מוצֵא ומגדל אותו אדם מפשוטי העם, עד שבבגרותו הוא תופס את השלטון. אלא שבמקרה של משה הסיטואציה היא הפוכה: משה שנולד להורים מפשוטי העם נאסף על ידי בת המלך וגדל בחצר המלכות. פרויד מציע את ההסבר, שמלכתחילה היה גם סיפור משה בנוי כך: משה היה מצרי, בן למשפחת המלוכה, ושמו הוא שם מצרי (פרויד מצטט טענה ש- mose במצרית פירושו 'ילד'), והמספר היהודי שאימץ את הסיפור הפך את התפקידים.

הסבר אחר לשם 'משה' נתן יוספוס פלאביוס בספרו 'קדמוניות היהודים' (עמ' 58 ואילך).


הספר קדמוניות היהודים
הספר קדמוניות היהודים מאת יוספוס פלאביוס



כמו לגבי שאר גיבורי התנ"ך, הוא מפליג באגדת משה ומספק לנו, ליתר אמינות, פרטים נוספים על המסופר בתורה:
"... אחד האיצטגנינים... הודיע למלך שעתיד היה באותו זמן להיוולד איש בישראל שישפיל את מלכות מצרים וינשא את עם ישראל, וכשיגדל יעלה על כל אדם במידותיו הטובות ויזכה לתהילת עולם. והמלך פחד וציווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שייוולד לבני ישראל... ולמלך בת ושמה תֶרְמוּתִיס. זו שיחקה על שפת היאור והנה ראתה את המקלעת הנישאת בזרם, היא שלחה שוחים להוציא ולהביא אליה את התיבה... בגלל המאורע הזה נתנה לו את השם מויסיס... משום שהורד המימה: כי המצרים קוראים למים "מוֹאִי" ו"אַסִיס" למי שניצל... ואימצה אותו ... לה לבן, כי לא זכתה לבן משלה. ופעם לקחה והביאה את משה אל אביה... ואמרה לו: "גידלתי ילד, שצורתו כצורת אלוהים ורוחו אצילה. באורח פלא קיבלתיו בחסד היאור וחשבתי לאמצו לי ולעשותו ליורש עצר מלכותך". בדברה זאת שמה את התינוק בידי אביה, וזה לקחו ואימץ אותו באהבה אל לבו ושם את הכתר על ראשו, כדי לגרום נחת רוח לבתו, ומשה תפס את הכתר והורידו לארץ, מעשה ילדות לכאורה, ודרך עליו ברגלו. הדבר נראה כסימן לפורענות המתרגשת על המלוכה, וכשראה זאת (אותו) האיצטגנין... קרא בקול פחדים ואמר: "הרי זה אותו הנער (שעליו התנבאתי)... הרגהו איפוא ותשחרר את מצרים מפחדם מפניו.." אולם תרמותיס הקדימה אותו והצילה את התינוק מידו..."


מציאתו של משה בידי בת פרעה
מציאתו של משה בידי בת פרעה
ציור מאת אלמה תדמה, צייר אנגלי יליד הולנד, 1912-1836



אנחנו מקבלים כאן גם הנמקה לגזרת פרעה, הסבר הדומה יותר לסיפור הנוצרי על הולדתו בהחבא של ישו בגלל גזרת המלך הורדוס ("רצח התינוקות החפים מפשע").

כמו ספרו של פילון, גם ספרו של פלאביוס היה מכוון יותר כלפי חוץ - לפאר את העם היהודי כלפי מלעיזיו, וגם הוא מקנה למשה את כל התכונות המוערכות בתרבות ההלניסטית, אך הוא מתעלם מתכונות החמלה והאחווה המודגשות אצל משה היוצא אל אחיו בסיפור התנ"כי. נראה לי שמי שלא קרא את יוספוס יופתע למדי מההמשך הפנטסטי:
"... כשהגיע משה... לגיל של בגרות נתגלו לעיני מצרים מידותיו המצוינות... וזאת שעת הכושר בה השתמש: הכושים, שכניהם של המצרים, חדרו לארצם ולקחו והובילו את רכושם. הללו בכעסם יצאו למלחמה נגדם... והוכו במלחמה.... המצרים היו שרויים במצוקה ופנו לדברי נבואה וקסמים, וכשיעץ להם אלהים לקחת את העברי לבעל-ברית להם, ציווה המלך את בתו לשלוח אליו את משה ויהיה לו לשר צבא... ומשה הקדים ולקח ונהג את הצבא, בטרם נודע לאויבים דבר יציאתו, וערך את מסעו לא דרך היאור אלא דרך היבשה. וכאן נתן מופת מפליא לתבונתו. אותה הארץ קשה להלך בה מחמת המון הנחשים שהיא מגדלת לרוב, עד שמצויים רק בה מינים שאינם שכיחים במקומות אחרים והמצטיינים בכוחם, בטבעם הרע ובצורתם המשונה, ויש בהם גם (נחשים) בעלי כנף והם מסתתרים ומזיקים ממקום רבצם על הארץ ומחבלים את הבריות במפתיע גם בשעה שמעופפים, ומשה המציא תחבולה נפלאה לשם בטחון הצבא ומסעו ללא פגע: התקין סלים של גומא דומים לתיבות ומילא אותם ינשופים. בעל חיים זה הוא אויבם הנורא ביותר של הנחשים: אלה בורחים מפני הינשופים המתנפלים עליהם ונחטפים בפיהם בשעת בריחתם... הינשופים בכלל מאולפים הם ופראיים הם רק לגבי מין הנחשים (ולכן לא פגעו בלוחמים המצרים)..."


משה לפני פרעה
משה לפני פרעה



ההמשך מפתיע עוד יותר, הוא מזכיר את עלילת האופרה 'אאידה' וגם מתרץ את הרכילות שהפיצו אחיו של ואחותו של משה על אודות אשתו הכושית:
"... למלך הכושים הייתה בת ותַרַבִּיס שמה, היא ראתה את משה כשהוא מוליך את צבאו ... ואהבה גדולה מאוד אליו תקפתה, וכשגבר ברגש בליבה שלחה את הנאמנים שבעבדיה לדבר אתו בדבר נישואים והוא הסכים לדבר בתנאי שתוסגר העיר... ומשה הודה לאלהים לאחר שעשה שפטים בכושים וכרת את ברית הנשואים והוליך את המצרים חזרה לארצם... (אבל אז) המלך... שהתכוון לבצע את המעשה מתוך קנאה במשה על שניהל את המלחמה... היה מוכן לתת ידו לרציחת משה, בהיותו מוסת על ידי האצטגנינים. אולם המזימה נודעה לו למשה בהקדם והוא נמלט בסתר... ובא אל העיר מדין... (לפי 'לא כך כתוב בתנ"ך' של זקוביץ ושנאן, סיפור זה נלקח מחיבור קודם של סופר יהודי הלניסטי בשם ארטאפאנוס).

יוספוס פלאביוס אינו מפרט מה היה גורלה של אותה תרביס אומללה, שבגדה בעמה בגלל אהבתה לרדמס שלה, הוא משה, ולבסוף נזנחה על ידיו, ואיננו יודעים אם נולדו לו ילדים ממנה. אם כבר עסקנו בחייו האישיים של משה, אפשר להזכיר גם את אשתו האחרת, ציפורה, שפגישתו איתה ליד הבאר דומה מאוד לפגישת יעקב עם רחל, ושגם אותה זנח. לגביה נאמן פלאביוס לסיפור התנ"כי, ומספר איך הצטרפה, עם בניה ממנו, גרשם ואלעזר, לביקור אביה יתרו אצל משה במחנה בני ישראל במדבר. אבל לא התורה ולא יוספוס לא מגלים לנו מה עלה בגורלם אחר כך.

אגב, באופרה 'משה במצרים' של ג'ואקיני רוסיני (1818) יש סיפור אהבה הפוך, שאינו קשור ישירות במשה. לפי עלילה האופרה, הלקוחה מספר של פרנצ'סקו רינגיירי (1760), התאהב אוזירידי, בנו של פרעה, בעלמה ישראלית בשם אֶלצָ'ה, ובלחצו סרב האב לתת לישראלים לעזוב את מצרים למרות כל המכות, עד שאוזירידי עצמו הוכה ומת עם בכורי מצרים...


האופרה 'משה במצרים'
האופרה 'משה במצרים' מאת ג'ואקיני רוסיני (1818)



לפני שניפרד מחייו האישיים של משה, נציין עוד נקודה משותפת לאגדת משה ולסיפורי המנהיגים האחרים. התגלותו של המנהיג יכולה להיות בזכות מעשי גבורה או בחסד אלוהי שמוענק לו בזכות סגולותיו המתגלות בתפקודו כאדם פשוט. המקבילה להצטיינותו של סרגון כגנן, שבזכותה זכה לחסדה של אישתר, היא הצטיינותו של משה כרועה, שבזכותה זכה לחסדו של אלוהים. על כל פנים, בין אם היה משה נסיך מצרי ובין אם נולד להורים יהודים, ובין אם לא היה ולא נברא כלל (ולפי ההלצה, את התורה נתן בן-דודו, שגם לו קראו משה...), ניתן לייחס לו את המונותאיזם היהודי, ולראותו - כמו שעושה גם פרויד, כממשיכו של אמנחוטפ ה-4, הוא אחינתון שניסה, ללא הצלחה בת קיימא, להשליט את המונותאיזם במצרים.

מחיקת אזכורו של משה בהגדה קשורה בוודאי למשמעות שרצו עורכי הנוסחים האחרונים שלה לתת לחג. וכאן אנחנו חוזרים לנושא שבו התחלנו: מה אנחנו רוצים לציין בפסח? כמובן שאין כל מניעה לראות גם היום את הפסח כחג האביב, חג החקלאים. היבט זה שלו, שהתאים מאוד להתיישבות הציונית ותפס את המקום המרכזי בטקס הפסח הקיבוצי, לא נס ליחו גם היום. למרות הפיחות שחל אצלנו במעמדם של החקלאות והחקלאים, עדיין אפשר לנסוע לכפר ולחזות בתהלוכת הטרקטורים הגוררים פלטפורמות עמוסות בעמרי שעורה או בטלאים פועים. בוודאי שאנחנו יכולים לתת לחג האביב גם את משמעותו הרומנטית - חג הטבע המתחדש ופורח וגם חג האהבה הפורחת, וזאת למרות שאת תור הבר - זה שאת קולו שמע משורר שיר השירים - החליפה אצלנו הצוצלת - תור העיר, ופריחת הבאוהיניות החליפה את פריחת חבצלת השרון ושושנת העמקים. אבל מה בדבר המשמעויות האחרות של חג הפסח?

כמו שציינתי קודם, בתחילתו שימש הפסח למטרה כפולה: הכהנים, אלה ש"גילו" את התורה, קבעו אותו כחג אמוני, כשסיפור יציאת מצרים מפגין את עצמתו הגדולה של אלוהי היהודים - 'יהוה' - ואת עליונותו על פני כל האלים האחרים, ומקבע מחויבות הדדית בינו לבין עם ישראל. בן בריתם, המלך יאשיהו, זה שאימץ את תורתם ואת החג, וראה בדת המחודשת את הדבק המלכד את שבטי יהודה וגם את שרידי ממלכת ישראל החרבה, והשתמש בו כדי לאשש את מעמדה של בירתו - ירושלים - כמרכז הלאומי והרוחני של העם, וכתוצאה מכך- את מלכותו. שתי הפונקציות הללו - הדתית והלאומית, המשיכו להתבטא בחג הפסח בתקופות המאוחרות יותר, וגם להתחרות ביניהן. ההתייחסות השונה למשה היא חלק מתחרות זאת.


משה
משה
פסל מאת מיכלאנג'לו, אמן איטלקי, 1564-1475



לכאורה משה הוא הדמות הנערצת ביותר בהיסטוריה היהודית, דמות המאחדת גם מנהיגות מדינית וצבאית וגם מנהיגות דתית ומוסרית, במסכת גיטין (נט) נאמר: "ממשה ועד רבי... ומרבי עד רב אשי, לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד". אך למעשה הממסד הדתי לא רווה נחת מהאדרת אישיותו ותפקידו של משה ביציאת מצרים ובמתן התורה. הכהנים, ובהמשך - הרבנים, רצו לתאר את יציאת מצרים כהופעת יחיד של האלהים - "אני ולא שליח", לתת לו את כל התהילה ולהציג את משה כמתווך בלבד, שאת מקומו ממלאים עכשיו הכהנים או הרבנים. לכן התואר החביב עליהם למשה הוא "עבד האלהים", והתכונות הטובות שהתורה מציינת בו הן נאמנות ("בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא") וענוה ("וְהָאִיש מֹשֶה עָנָו מְאֹד"), ובזאת הוא ממשיכו של אברהם אבינו, שהזכות הגדולה ביותר שלו במסורת היהודית היא הצייתנות העיוורת עד כדי הקרבת הבן האהוב. זו, כנראה, הסיבה העיקרית להשמטת זכרו של משה מההגדה.

למען ההגינות ראוי לציין, שהיהדות נלחמה נגד כל פולחן אישיות. אף אחד מגיבורי התנ"ך אינו מוצג בו כקדוש ללא פגם, ולגבי כמה מהם - כמו האבות והמלכים, ובמיוחד דוד המלך, מסכת ההשמצות אינה צריכה להתבייש בפני שום תחקיר טלוויזיוני של היום. ייתכן שזו גם הסיבה לכך, שהמסורת היהודית לא איפשרה לעלות על קברו העלום של משה, ושצאצאיו נעלמו מן ההיסטוריה היהודית. המלחמה נגד פולחן האישיות הייתה גם חלק מהמערכה נגד הנצרות והאיסלאם: אין שותף לאלוהים, והאדם בטל לעומתו "מָה אֱנוֹש כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ". כל תפקידו של האדם הוא לשרת את האל. היטיב לייצג עמדה זו הרמב"ם, ר' משה בן מיימון, שלגביו נאמר: "ממשה עד משה לא קם כמשה". כפי שהסביר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' (בהרצאותיו ובספרו "אמונתו של הרמב"ם"), השקפתו של הרמב"ם היא תיאוצנטרית מוחלטת ומנוגדת למה מה שמכונה 'הומניזם דתי' או 'מונותאיזם אתי': כל השקפה הומניסטית-מוסרית היא בהכרח אנתרופוצנטרית ולא תיאוצנטרית.

אבל במשך הדורות, במיוחד בדורות האחרונים, יש גם הסתכלות אחרת על חג הפסח ועל אישיותו ותפקידו של משה. כבר ב'משנה תורה' של הרמב"ם אנחנו מוצאים את נוסח קידוש ליל פסח שפותח את ההגדה, ובו אנו אומרים: "ותתן לנו ה' אלוהינו מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום חג המצות הזה, זמן חירותנו באהבה, זכר ליציאת מצריים." על סמך המילים "זמן חירותנו" הצמידו לשם, בדורות האחרונים, גם את השם "חג החירות". אבל יש הבדל גדול בין "חג החירות" לבין "זמן חירותנו". "זמן חירותנו" מציין את הפסח כחג לאומי שלנו, חג בו יצאנו אנו, עם ישראל, מעבדות לחירות, ורק טבעי הוא שסיפור יציאת מצרים סיפק ליהודים, במשך כל שנות גלויותיהם, את קרן האור בחשיכה - את התקווה לגאולה משעבוד ורדיפות. לגבי האחרים, הגויים, אין בחג הפסח שום חמלה - ההיפך הגמור הוא הנכון: משה הורג את המצרי הנוגש, אלהים הורג את כל בכורי מצרים, ואנו אומרים בתפילת סיום הסדר את פסוקי הנקמה הלקוחים מתהלים וממגילת איכה: "שפוך חמתך על הגויים...". זו העמדה האתנוצנטרית, המצדיקה גם את מצוות הג'נוסייד שבהמשך הסיפור: ההשמדה הטוטלית של עמלק ושל עמי כנען.


משה מכה את המצרי
משה מכה את המצרי - מאת צ'רלס פוסטר



איננו יכולים לגנות את הנרדפים והנרצחים שהנקמה עמדה בראש מעייניהם - לא את משורר התהילים שכתב את "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" וסיים אותו בפסוק הנקמה הנורא, ולא את "על השחיטה" של חיים נחמן ביאליק. אבל לא זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לבנינו. אנחנו מעדיפים לראות את הפסח כ"חג החירות", כמבשר רעיון החירות האוניברסאלי ושל קריאת המהפיכה הצרפתית: "חירות, שוויון ואחווה".

למרות שזה לא היה הקו המרכזי של הממסד הכהני והרבני היהודי, עדיין שמורות לעם היהודי ולתנ"ך זכויות היוצרים לרעיונות אלו. תורת משה הצעידה את התרבות האנושית צעד גדול קדימה בייחסה השלילי לעבדות, בעומדה על זכויות העובד השכיר ובביטול המעמדות. נביאי ישראל נלחמו למען הצדק וכנגד העוולות הסוציאליות מאות שנים לפני שהנצרות הניפה דגל זה. גולת הכותרת של החקיקה היהודית היה יום המנוחה השבועית, השבת. אינני יודע כמה מאלה האומרים את קידוש ליל השבת טורחים להדגיש גם את מצות המנוחה לפועל הזר, לעבד ולגר ואפילו לבהמת העבודה, ולהעביר לבניהם גם את תיאור השבת בקידוש כזכר ליציאת מצרים - ההסבר מופיע בספר דברים (פרק ה): "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיּוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. עַל כֵּן צִוְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּבָּת".

קשה לבקר את היהדות על כך שצמצמה את רוב דרישותיה הסוציליות וההומניסטיות לעם ישראל בלבד. גם כך זה היה קשה מאוד לביצוע. רעיונות מרחיקי לכת לקידום השוויון, כמו שנת השמיטה - נתקלו בקשיים הרבה יותר גדולים ולא זכו לביצוע, ההלכה נאלצה להתפשר איתם, ושנת היובל נשארה רעיון מופשט לגמרי שכנראה לא הגיע אף פעם לידי מימוש. למרות שהתורה התירה עבדות של בני ניכר, כמו כושים וכנענים (ואפילו ניתן בה תירוץ לעבדותם של כושים, כנענים ומצרים -"פשעו" של חם בן נוח), העבדות בישראל הייתה מצומצמת מאוד יחסית. לגבי שוויון האשה, יש ביהדות אפילו נסיגה לעומת מעמד האשה במצרים העתיקה. אבל כל זה צריך להיראות בפרופורציה לתמונה העולמית, ויש לנו בכך הרבה מה להתגאות.

לעומת אלו הרואים בפסח חג דתי בלבד, והרואים ברמב"ם את ממשיכו של משה רבנו, ואלו הרואים אותו כחג לאומי ורואים את ממשיכו של משה רבנו במשה דיין, אני מציע לתפקיד זה משה אחר, שלא זכה לאותם יחסי ציבור: זהו משה הס (1812-1875), סופר והוגה דעות מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות ואבי הסוציאליזם הציוני. הוא היה מראשוני הסוציאליסטים בגרמניה וממייסדי מפלגת ברית הקומוניסטים שם, אך סולק ממנה ב 1848 בגלל השקפתו האידיאלסטית שחלקה על מרקס.


משה הס
משה הס



הס התייחס אל הסוציאליזם כאל רעיון הומניסטי בעיקרו ולא קיבל את "הסוציאליזם המדעי". בגלל פעילותו הסוציאליסטית נדון למוות בגרמניה וחי רוב הזמן בגלות. במשך השנים הבין כי הלאום מהווה מוקד הזדהות מרכזי בתודעה האנושית, ובספרו 'רומי וירושלים' (1862) הציג את הסינתזה בין ההומניזם והסוציאליזם מחד, והלאומיות והציונות מאידך, והביע את שאיפתו להקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בארץ ישראל. עם כל השקפתו הסוציאליסטית החילונית, הכיר הס בתפקידה ההיסטורי של הדת בשמירת זהותו הלאומית של עם ישראל, אם כי לא הסכים לא עם התנועה הרפורמית ולא עם ההשקפה המאובנת של הרבנים. וכך כתב: "מהותה הלאומית של היהדות לא זו בלבד שאינה מתנגדת כלל להומניזם ולתרבות, אלא שהללו כל עצמן אינן אלא מסקנותיה ההכרחיות של היהדות... מתוך היהדות צמחה ועלתה כל השקפת החיים ההומניסטית של זמננו."

 


* הרצאה במפגש חברי ואוהדי 'מרצ', הרצליה 2.4.2014

 


מרץ 2015



חברים ב- עוצב על ידי