החילוניות בישראל - תמונת מצב

מאת אורי בן צבי

אורי בן צבי הוא עורך משנה של "יהדות חופשית"

המאמר התפרסם בביטאון "יהדות חופשית" מס' 18, דצמבר 1999

על "יהדות חופשית" אפשר לקרוא כאן

גירסת zip/word של המאמר אפשר להוריד מכאן

(המשך המאמר)

בשנים האחרונות משמשת השבת, יותר מכל תחום אחר, מוקד קבוע לחיכוך בין החילוניים לדתיים בישראל. זאת - משום שמדובר בלב ליבה של הוויית החיים הישראלית. מי שקובע כיצד תראה השבת קובע כיצד יראו פני החברה. במובנים רבים השבת היא סמל. היא אחת התרומות הסגוליות הכבירות שהעניקה היהדות לתרבות האנושית. היהודי הדתי רואה בשמירתה צווי עליון ("שמור את יום השבת לקדשו"), סממן מובהק לייחוד היהודי, שדורות של מאמינים נתנו את נפשם כדי לקדשו. חילוניים רבים יסכימו עם העיקרון אך יחלקו על דרך ביצועו. האיסורים שגוזר על עצמו המאמין הדתי משום החוק ההלכתי - ומבקש גם להחילם על כל הסובבים אותו - אינם מתקבלים על דעתו של היהודי החופשי. בשבילו השבת היא קודם כל יום של חופש. חופש מעבודה, חופש לנהוג כרצונו, פנאי שהוא אדון לנצלו כראות עיניו. המציאות מלמדת כי היהודי החילוני מוכן להתגמש ולהתפשר עם היהודי הדתי בתחומים רבים, אולם כאשר מנסים להכתיב לו כיצד ינהג או מה יעשה, או לא יעשה, בזמנו החופשי, הוא חושף את ציפורניו ויוצא למאבק.
בתקופה שקדמה להקמת המדינה ביקשה המנהיגות הציונית (החילונית), להדגיש את המשותף לאמונות ולדעות השונות בישוב, במטרה לאחד את כל פלגי העם במאבק למען הקמת מדינה. בהסכמי הסטטוס קוו שנוסחו באותה תקופה נקבע כי יום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת. מאוחר יותר, משעוצבו הכוחות הפוליטיים המשחקים בזירה, הפכה השבת לכלי, באמצעותו ניתן לקנות את נאמנותם ותמיכתם של החוגים הדתיים בהגמוניה של מפלגת השלטון, ע"י ויתורים שונים בתחום "שמירת השבת". כך נאסרה תחבורה ציבורית בכל הארץ, למעט בעיר חיפה. כך נאסר על פתיחת בתי עינוגים ועסקים, והוצאו תקנות האוסרות עבודת יהודים בשבתות ובמועדים. ראוי לציין, כי כל הניסיונות מצד חוגים דתיים לכפות חוקים ונוסחי שבת על פי השקפתם, לא היו עולים יפה אלמלא החליט הרוב החילוני, מסיבותיו שלו, לאמצם בחוקים ובתקנות. לאורך שנים רבות "הסתדר" רוב זה עם המגבלות הקיימות וחי עמן בשלום, אולם בשנים האחרונות חלו תהפוכות רבות במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית, שהביאו, בין השאר, לשינוי הסטטוס קוו גם במעמדה של השבת בארץ. העלייה ברמת החיים הביאה לשינויים מפליגים באורח החיים. שבוע העבודה התקצר. כמעט לכל משפחה יש היום כלי רכב. נוצרה תרבות ענפה ותוססת של נופש ושל ניצול פנאי, ואפשרויות הבילוי הם בלתי מוגבלות. במציאות בה ישנה העדפה של הסיפוק העצמי וצרכי היחיד על מסורת אבות וצרכי הכלל, נפרצות, באופן טבעי, גדרות רבות. השינוי בא לידי ביטוי כמעט בכל הגזרות. עשרות בתי קולנוע פועלים באורח חופשי ברחבי המדינה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גדל בעשר השנים האחרונות מספר בתי העסק הפתוחים בשבתות פי שמונה. די לראות את מגרשי החניה במרכזים בפאתי העיר - ביל"ו, שפיים, גן שמואל ואחרים, כדי להבין שלפקחי משרד העבודה אין שום סיכוי לעצור את עונג השבת בנוסחו החילוני. דוגמא אופיינית לסחף שחל בסטטוס-קוו לטובת החילוניים היא פרשת הקרנת הסרטים בסופי שבוע. בשנת 1991 ציוותה עירית נתניה על סגירת בית קולנוע בעיר בשבתות ובחגים. הבעלים עתרו לבג"צ בטענה שהצו אינו חוקי, משום שחוק עזר עירוני אוסר פתיחת "בתי עינוג" בימי מנוחה, אולם מתיר פתיחתם "לצרכי חינוך ותרבות". בית המשפט העליון קבע, בהחלטה תקדימית חשובה (בג"צ 5073 / 91), כי הקרנת סרטים היא "פעולת תרבות", ופתח את השער להקרנת סרטים ולפתיחת בתי קולנוע בכל הארץ. בנמקו את המניע לפסיקה זו, התייחס נשיא ביה"מ העליון, השופט מאיר שמגר, למעמדה של השבת בחקיקה בישראל, וכתב: "... זכותו של כל אדם היא למלא מנוחתו תוכן ותכלית כטעמו שלו. ההלכה הדתית הקובעת בפרטי פרטים ("תלי תלים של הלכות"), מה מותר ומה אסור לאדם לעשות ובמה להתעסק או שלא להתעסק בשבת וביום טוב, אינה חוק בישראל." וראוי לשוב ולהזכיר דברים נבונים אלה לא רק לרבנים, המטיפים מעל כל במה, "בשם היהדות", כי אם גם, ובעיקר, לפרנסי ציבור מן המחנה החילוני, המבטלים עצמם ודעתם בפניהם.

(לתוכן העניינים)

(לתחילת המאמר)

ירושלים היתה, ומן הסתם תהיה תמיד, זירה מתמדת לעימות בין ציבור דתי-חרדי לציבור החילוני. הראשון מבקש להקנות לה צביון דתי, כיאות לעיר המקודשת ליהדות מזה 3,000 שנים, בה עמד בית המקדש, בה חיו ופעלו מלכים ונביאים וכהנים, עיר ששימשה משאת נפש ומוקד של ערגה וכיסופים ליהודי המאמין. היהודי החופשי, לעומת זאת, רואה בה עיר בירה המשמשת כמרכז שלטוני, ומבקש להקנות לה אופי פתוח ומודרני, כיאה לערים דומות בעולם. מעמדה המיוחד, ההרכב ההטרוגני של האוכלוסיה, והחשיבות העליונה שמייחס כל צד לשליטה בעיר, הופכים את הסיכוי להתחשבות והבנה לאפסי.
כל מי שחי בירושלים לפני 30 שנה, או ביקר בה בסופי שבוע זוכר אותה כ"עיר מתה". למעט 3-2 מקומות, שהציעו משקאות חריפים מאחרי חלונות אטומים, לא היו בה בימי שישי ושבת ולו מסעדה או בית אוכל, שהציעו שרות לרעבים או לבליינים. אחרי מלחמת ששת הימים הפכה העיר העתיקה מוקד אטרקטיבי לכל מי שחיפש מפלט מ"קדושת השבת". אולם עברו 20 שנים נוספות עד שמאבק עיקש של ציבור חילוני אכפתי, שהצטלב בהפיכתה של העיר למוקד תיירות בינלאומי, הביא לפתיחתם של בתי קולנוע, בתי עינוגים, מסעדות ופאבים, בחלקים שונים של העיר. בעשרים השנים האחרונות התחוללו בעיר מאבקים רבים ששינו את פניה ללא הכר. הזירה הראשונה לעימות החילוני-חרדי, היתה בכביש רמות. ב-1984 החלו עימותים בין תושבי השכונה על השאלה האם יהיה הכביש הראשי פתוח בשבת. במשך 3 שנים נערכו הפגנות, חלקן סוערות ואלימות, בין הציבור החופשי הגר בשכונה לבין המחנה החרדי שהתגייס בהמוניו, במצוות רבותיו. המאבק הסתיים בניצחון החילוניים והכביש נותר פתוח. ההצלחה סימנה את הכיוון. אין להיכנע לאלימות החרדית ויש לעורר את הציבור החופשי לפעולה. אורנן יקותיאלי, הנמנה עם הבולטים מבין הלוחמים בהשפעה החרדית בירושלים, אומר, כי הניסיון מלמד שבכל מקום בו גילו החילוניים נחישות, נבלמה הכפייה הדתית. נקודת ציון חשובה אחרת ארעה בשנת 1987, כאשר החליטה העירייה לסגור בתי קולנוע בשבת, על פי דרישת החרדים, והעמידה את בעליהם לדין פלילי. השופטת אילה פרוקצ'יה דחתה את תביעת העירייה, בטיעון שבתי קולנוע הם בהגדרתם "פעולת תרבות", ומשום כך אין מניעה להפעילם בשבתות ובמועדים. לפסיקה זו היתה משמעות חשובה וארוכת טווח, בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. ירושלים: כרוניקה של מאבק חילוני-חרדי שנות ה-70 העירייה סוגרת למעלה ממאה רחובות בהם קיים רוב דתי. המיעוט החילוני נבעט החוצה. 1984 העימות על כביש רמות. התנגשות שבועית בין תושבים חילוניים לחרדים הגרים בשכונה. אחרי 3 שנים נגמר המאבק בניצחון חילוני. 1986 עימות ברחוב ים סוף. הרחוב נשאר פתוח עד שלהי שנות ה-90 ונסגר בשל השינוי הדמוגרפי שחל בו. 1987 עימות חדש סביב פתיחת מסעדת "מי ומי". הקמת "מטה חופש". הצטרפות אנשי ימין למאבק נגד הכפייה הדתית. הניצחון במאבק מביא לשבירת הפחד מהאיום החרדי, ולפתיחתם, תוך זמן קצר, של 40 מקומות נוספים בעיר. 1988 הזירה מועתקת למאבק על פתיחת הסינמטק ובית אגרון. מאות חילוניים שותפים להפגנות מול החרדים. פסק דין תקדימי של השופטת אילה פרוקצ'יה בבית המשפט העירוני מתיר הקרנת סרטים בערבי שבת. 1990 עד 1996 מאבק על סגירת ציר תנועה ראשי ברחוב בר-אילן. הפגנות המוניות של חרדים. התארגנות מחודשת של "מטה חופש". התגייסות חילוניים מכל הארץ. הקמת ועדה ציבורית. דיונים בכנסת וביה"מ העליון. החלטה על סגירת הכביש בשעות התפילה.

(לתחילת המאמר)

החברה הישראלית: תעודת זהות חינוך: שניים מתוך שלושה שבת: עונג שבת חילוני ירושלים: עימות נצחי נישואים: רק לא ברבנות קבורה: בדרך למנוחה נכונה ארכיאולוגיה: בחזרה לעבר חזרה בתשובה: אחד חוזר שלושה יוצאים החילוניות בישראל: פעם ועכשיו החרדים: כיצד הם רואים אותנו? סיכום: החילוניות כבר ניצחה