פרשת השבוע באתר חופש

לך לך
בראשית י"ב - י"ז

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

היחס לנשים על פי פרשת לך לך
מאת צופיה מלר

(ד"ר צופיה מלר היא חוקרת ומרצה בהוראת המדעים, מורה לשעבר במקצועות התנ"ך והספרות העברית, עורכת לשונית של הביטאון "יהדות חופשית", מחברת הספר "ציידי הנפשות".)

הסיפור המקראי יכול ללמד הרבה על הנורמות, על ההתנהגות ועל ערכי המוסר והצדק החברתי של אותם ימים בהם נכתבו הדברים. אולם לא רק על פי הפשט (הטקסט המקראי כמות שהוא), אלא גם על פי הדרש (פרשנות חז"ל) ניתן ללמוד מהי עמדתם של מפרשים ראשונים ואחרונים, ומהי עמדתם של נציגי התרבות היהודית הרבנית בסוגיות אנושיות או לגבי תופעות חברתיות שונות, כפי שהתגלו בסיפור המקראי.

היחס לאישה כפי שהוא עולה מפרשת 'לך לך' על הפשט ועל הדרש שלה, מצטייר כיחס שאין הדעת סובלתו על פי כל קנה מידה של צדק, של רחמים, של מוסר, שלא לומר - של שוויון ערך האישה כאדם, ולא הייתי נדרשת לעניין מעמד האישה בתקופת האבות בצורה שיפוטית-ביקורתית, לו היו הרבנים האורתודוקסים של ימינו ועדת מאמיניהם ועושי דברם מתייחסים לסיפורים אלה כאל מיתוסים שעבר זמנם, או כאל יצירות ספרותיות שפג תוקפן המוסרי והמעשי בימינו. אולם, מכיוון שהאורתודוקסיה היהודית בוחרת להתעלם מאלפי השנים המפרידות בין אותם סיפורים לבין ימינו אלה, ומנסה להחיל את הנורמות החברתיות של גיבוריהם על חוקיה ודיניה של ההלכה היהודית המחייבת גם אותנו כאן ועכשיו - חובה עלינו לחשוף את חוסר הרלוונטיות של נורמות התנהגות ארכאיות אלה במושגים בני זמננו, ובכך לקעקע את בסיסן של הלכות קפואות באמצעות קריטריונים של מוסר בן ימינו. להלן דוגמה אחת מני רבות:

א. נשים פסולות לעדות

פסילת נשים לעדות מקורה בספק שהטילה שרה אמנו בהבטחה שיוולד לה בן, כנאמר: "ותכחש שרה (פרשת וירא, בראשית י"ח/15) מכאן פסלו רבותינו את הנשים מן העדות, ואילולא שאמר הקב"ה לאברהם שהוא נותן לו בן משרה, לא הייתה יולדת, שלא האמינה" (ילקוט שמעוני, קונטרס אחרון, י"ד).

טיעון כזה מקומם משתי סיבות: א. משום ההכללה שבו; ב. משום חוסר הרלוונטיות שלו.

על ההכללה יש להקשות: גם אם צודק הטיעון שיש להעניש את שרה משום הספק שהטילה בדברי המלאכים, מדוע מחילים את העונש על כל בנות מינה, הנשים, לעולמי עולמים? מדוע לא חל בגין ניאוף עונש לעולמי עולמים על כל הגברים באשמת דוד המלך, שנאף עם אשת איש?

ועל חוסר הרלוונטיות יש להקשות: איזה קשר יש בין שלילת זכותן של נשים להעיד במשפט, לבין ספקנות נבונה ובריאה של שרה, לגבי ההבטחה שתלד בן, שהושמעה מפי שלושה אנשים (י"ח/2) כשהיא אפילו לא ידעה שהם, לכאורה, מלאכים? זאת, אחרי שכבר הובטחה בעבר לבעלה הבטחה כזאת שטרם התממשה? מדוע לא התחשבנו פוסקי ההלכה היהודים לדורותיהם עם אברהם על אותה עבירה עצמה של ספקנות - למרות שמדובר בהבטחה לא של סתם "אנשים" אלא של הקב"ה בכבודו ובעצמו? והרי גם אברהם הטיל ספק בהבטחה זו עצמה, כנאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו: הלבן מאה שנה יוולד? ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?" (י"ז/17). והרי גם לגבי ירושת הארץ מטיל אברהם ספק בהבטחה האלוהית, ומבקש הוכחה לקיומה: "ויאמר: אדוניי יהוה במה אדע כי אירשנה?" (ט"ו/8). מדוע, אפוא, מותר לאברהם להטיל ספק ואפילו לתבוע הוכחות להבטחה מפורשת מפי ה', ולא מענישים את בניו הגברים לדורותיהם בפסילתם לעדות, בשל אותו חטא של אבי האומה, כשם שנוהגים בשרה, אם האומה ובבנותיה?

אברהם משלח את הגר וישמעאל
תחריט נחושת משנת 1637
רמברנדט ואן ריין (1606-1669)

ב. על עקרותן של האימהות במקרא

שרה אימנו היא רק האישה הראשונה שמצוין לגביה - ויותר מפעם אחת - שהייתה עקרה (י"א/30, ט"ז/1-2). העקרות בחברה הקדומה - אם כי לא רק בה - כרוכה בסבל כבד מנשוא, בעיקר לאישה, הן בשל המבנה הכלכלי של החברה הנוודית והנוודית למחצה, והן משום הנורמה החברתית-תרבותית שקבעה כי ייעודה העיקרי של האישה, פרט לתפקידי שירות לבעלה ולכל בני המשפחה, הוא להביא ילדים לעולם. כל מעמדה החברתי של האישה נקבע על פי התפוקה של רחמה, וזהו שורש אומללותן של הנשים העקרות בסיפורי המקרא. מתעוררת השאלה, מדוע נשים צדיקות כשרה, כרבקה וכרחל, כאם שמשון וכחנה אמו של שמואל - "נענשו" בעקרות?

חז"ל, שנדרשו לסוגיה זו, מביאים לכך כמה וכמה "הסברים". להלן שניים מהם, שיש בהם כדי לקומם לא רק נשים חילוניות, אלא גם נשים דתיות ברוכות ילדים, לו אך הכירו את דברי החכמים ועמדו על משמעותם:

"אמר ר' חנינה בן פזי ... ולמה נתעקרו האמהות? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן ומתאווה לשיחתן" (שיר השירים רבה). בלשון בני אדם: אלוהים מוצג כאן כסדיסט וכאגואיסט גם יחד, שבגלל אהבתו האנוכית לתחנוניהן ולבכיין של נשים צדיקות, הוא מוכן לאמלל אותן בעקרות, ולגרום להן סבל בל יתואר בתחרות הכפויה עליהן עם צרותיהן (נשות בעלן האחרות) הוולדניות - תחרות מחויבת המציאות בחברה בה מקובל היה ריבוי נשים (פוליגמיה)!

"הסבר" ממין זה יש בו כדי להזכיר את התעללותו של אלוהים באיוב הצדיק, לא כעונש על חטא שלא חטא, אלא כדי שיזכה בהתערבות עם השטן, והוא איננו מוסרי לא רק משום שהוא סותר את תורת הגמול, ומציג את גורלו של האדם - גבר או אישה - כנתונים לשרירות לב ולגחמה (קפריזה) אלוהית, אלא משום שהוא מוסיף לשרת את האורתודוקסיה הרבנית גם בימינו, בבואה להצדיק את השואה! במו אוזניי שמעתי "חוזרים בתשובה" (מתחרדים, ליתר דיוק) מסבירים את ששמעו מפי רבותיהם, מדוע הומתו מיליון וחצי ילדים יהודים בשואה: הילדים היו, לדבריהם, כל כך צדיקים, טהורים וזכים, שנמצאו ראויים על ידי הקב"ה להימצא בקרבתו. לכן אספם אליו באהבתו אותם! העיוות המחשבתי והסירוס המוסרי בטיעון כזה הם כה גדולים, עד כי כל פירוש נוסף הוא מיותר.

הסבר מעוות שני לעקרותן של האימהות, מספק לנו ר' מאיר (שם): "... ר' מאיר אומר: כדי שייהנו מהן בעליהן, שכל זמן שאישה מקבלת עוברין (יולדת, צ.מ.) היא מתכערת ומתועבת מבעלה, שכל צ' (90, צ.מ.) שנה שלא ילדה שרה, הייתה ככלה בתוך חופתה..."

הקשיבו, הקשיבו, נשים חרדיות וולדניות! כל ילד נוסף שאתן מביאות לעולם, מכער אתכן יותר בעיני בעליכן, לדעתו של ר' מאיר, ואם אינכן עקרות - סימן שאינכן צדיקות, ושהקב"ה איננו מתאווה לשמוע את תפילתכן ואת שיחתכן, לדעתו של ר' חנינה בן פזי. קחו זאת לתשומת ליבכן!

עד כאן על הסיבות לעקרותן של נשים במקרא, או של התכלית לעקרותן. אך מה בדבר מהות התופעה? (ומי שלא למד פילוסופיה, גם לא ידע להבחין בין סיבה לתכלית ולמהות). "מומחי" מדעי הרפואה והביולוגיה מקרב חז"לינו מתארים מהות זאת, לפחות לגבי שרה: "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שרה אימנו אילונית הייתה, שנאמר, ותהי שרי עקרה, אין לה ולד, אפילו בית ולד (רחם, צ.מ.) אין לה" (מסכת יבמות, דף ס"ד עמ' ב').

הרב עדין שטיינזלץ בפירושו לאותו עניין (שם) מסביר: "איילונית היא אישה שאינה יולדת, ופעמים שהיא גם דומה לזכר" ("לשון"), ועוד מסביר הוא ("עולם"): "מן הדיונים המפורטים בתלמוד נראה, כי האיילונית היא אישה שיש בה פגם גנטי, שאינו מאפשר לה ללדת ילדים, להבדיל מן העקרה, שהתפתחותה המינית היא תקינה, האיילונית ניכרת בהתפתחות גופנית ומינית שונה (הניכרת גם בסימני מין משניים). בהלכה יש דיונים רבים המתייחסים למעמדה של האיילונית, בעיקר משום שאין סימני המין המשניים מצויים אצלה כלל וגו'". (ראה בעניין זה בהרחבה באתר "חופש": "דנה אינטרנשיונל ושרה אימנו - חד הן")

ג. שרה והגר - שתי צרות

נורמה חברתית הקובעת, כי תפקידה של האישה הוא להביא ילדים לעולם, ובהתאם לזאת חורצת גם את דינה ומעמדה המשפחתי והחברתי - לא זו בלבד שהיא מתעלמת מכך שאחוז ניכר מגורמי העקרות מקורם בגבר העקר ולא באישה (היכן בתנ"ך פגשת בגבר עקר?) ובזאת מעלימה עין מעובדות מדעיות מוכחות, אלא שהיא גם מאפשרת בחוק ניצולן של שפחות מבחינה מינית וכ"רחם להשכיר", כלומר, כמי שמזכה את אדוניה ביורש. נוהג זה היה קיים לא רק אצלנו, אלא הוא נזכר גם בתרבויות עמים אחרים. שרה, בנותנה את הגר לאברהם כדי שתלד לו יורש, נהגה בהתאם לכללים ולחוקים שרווחו בתקופת האבות במזרח הקדמון. בחוקי חמורבי כתוב: "אם אדם נושא כוהנת לאישה (על כוהנות נאסר ללדת) והיא נותנת לו שפחה שתלד לו ילדים, ואם השפחה תובעת לעצמה מעמד שווה למעמד גבירתה בזכות הילדים שילדה, אין גבירתה רשאית למכור אותה לאחרים, אולם מותר להחזירה לחיי עבדות בקרב יתר העבדים השייכים למשפחה (רוברט גרייבס ורפאל פטאי: מיתוסים עבריים, הוצאת מסדה, 1967, עמ' 150). חוק זה מסביר לנו, אומנם, פרטים בעלילה הדרמטית של המעשה המקראי, אבל אין בו כדי לשכנע אותנו בצדקתם של מעשים מסויימים הנעשים ע"י אברהם או שרה, ובוודאי לא לקבלם כמופת להתנהגות מוסרית. בין הפרטים המקוממים מבחינה מוסרית - ולפחות המעוררים תמיהה יש להתייחס לסוגיות הבאות:

• על אף הטרגיות במצבה של שרי - האישה העקרה - קשה לקבל את העינוי שעינתה את שפחתה ההרה, עד שזו נאלצה לברוח מפניה למדבר תוך סכנת חייה וחיי העובר שברחמה. זאת למרות שהגר מתוארת כמי שהקלה בכבודה של גבירתה - חטא חמור באותם ימים, כפי שאנו למדים לא רק מחוקת חמורבי, אלא גם ממשלי ל'/21-23.
• רשעותה של שרה בולטת יותר בסיפור השני של שילוח הגר עם בנה למות במדבר (כ"א/9-21) הן משום הנימוק לגירוש - כבר לא זלזול בכבוד הגבירה, אלא החשש שמא תהיינה לו תביעות כלשהן כיורש, והן משום שהפעם מגורשת לא רק האמה אלא גם בנה - וזאת רק משום חששה של שרה שגם ישמעאל יזכה בחלק בירושה. השאלה היא: מדוע לא מגיע גם לישמעאל איזה חלק בירושה? והרי לשם כך נמסרה אhמו לאברהם לאישה! וכי אין הוא בנו של אברהם? וכי אשם הוא בכך שנולד לו בינתיים אח - בן לאישה אחרת?
• גם דמותו של אברהם בפרשת הגר אינה נראית כדמות מוסרית, בלשון המעטה. שהרי אם לשרה היה, לפחות, איזה שהוא נימוק למעשה - הינה אברהם לא היה רשאי - כצופה פסיבי בגירוש הראשון, וכמבצע צו הגירוש באופן אקטיבי במקרה השני - להפקיר את אשתו ואת בנו למות במדבר, אך ורק כדי לזכות בשלום בית עם אשתו הגבירה. אין ספק שגם שרה, גם אברהם היו יכולים לחשוב על פתרונות ענישה - אם היה להם מקום בכלל - פחות קיצוניים מאשר הפקרת חיי אדם, חיי אם ובנה, למוות כמעט ודאי. המשפט "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו" (כ"א/11) איננו משחרר אותו מאחריות, וזאת למרות שנהג כך במצוות אלוהים. פקודה כזו קרויה בלשון ימינו "פקודה בלתי חוקית בעליל". וכך גם יש, לדעתי, להתייחס לפקודה להעלות לעולה את בנו השני, את יצחק. אב המשלח למות את שני בניו רק כדי לציית לפקודה ולהגשים בכך את אמונתו - אינו ראוי להיחשב אדם מוסרי והומני.

גוסטב דורה: הגר וישמעאל במדבר

מעמד האישה בחברה הפטריארכלית

גם לתיאור מעמד האישה בחברת האבות לא היינו נדרשים אלמלא האידיאליזציה של דמויות בראשית אלה, והפיכתן למופת ולסמל לדורות הבאים. אין לבוא חשבון, כמובן, עם מלכי קדם כמו פרעה או אבימלך המופיעים כדמויות משנה בספורי האבות, על שהרשו לעצמם לחמוד ולקחת לעצמם כל אשת איש יפת תואר, שהרי לא רק מעמדם לפני אלפי שנים התיר להם לעשות כן, אלא שגם בימינו נשים מוסיפות להיות קורבנות אונס לגברים אלימים וכוחניים לא רק בעיתות מלחמה, אלא גם בזמן שלום. אבל יש מקום לבוא חשבון עם אותם אבות ומנהיגי האומה שהיו אמורים להגן על נשותיהם ובנותיהם, ולפחות - לא להעלות על נס את הנורמות של חייהם, ולהציגן כמופת וכסמל לדורות הבאים. להלן דוגמאות מספר:

• אבות האומה - תחילה אברהם ולאחריו יצחק בנו - בוחרים להפקיר את נשותיהם בידי מלכים נוכרים, ובלבד שלא יבולע להם עצמם. אברהם עושה זאת פעמיים: בבראשית י"ב/11-13 וגם כ'/2, ויצחק עושה זאת אף הוא, בפרק כ"ו/7. בכל אחד מן המקרים הללו מורה הבעל לאשתו לשקר כי אחותו היא, ומפקיר אותה לחסדיו של העריץ. אברהם איננו בוש אפילו להודות, כי עשה זאת תמורת גמול: "למען ייטב לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך". חוסר הנכונות להגן על נשותיהם, ולו גם במחיר סיכון חייהם, מלווה את בניהם של אותם אבות האומה גם במאה העשרים. ביאליק, הסופר הלאומי, שהכיר היטב את חיי היהודים בגולה, זועם על כך ומלגלג עליהם בציניות בשירתו "בעיר ההריגה":

  "... וירדת משם ובאת אל תוך המרתפים האפלים,
  מקום בו נטמאו בנות עמך הכשרות בין הכלים,
  אישה אישה אחת תחת שבעה שבעה ערלים ...
  וראה גם ראה: באפלת אותה זווית ...
  שכבו בעלים, חתנים, אחים, הציצו מן
  החורים בפרפר גויות קדושות תחת בשר חמורים ...
  שכבו בבושתם ויראו - ולא נעו ולא זעו ...
  ואולי גם איש לנפשו אז התפלל בלבבו:
  ריבונו של עולם, עשה נס - ואלי הרעה לא תבוא ..."

  בל יתפלא איש על התנהגות בלתי אבירית זו של הגבר היהודי הגלותי בתקופתנו, אם אמות המידה המוסריות של אבות האומה, הן ששימשו לו מודל חיקוי.
• אברהם, בלכתו להקריב את בנו, לא מעלה כלל על דעתו לשאול את פיה של שרה אשתו, אימו של הקורבן המיועד, מה דעתה על נכונותו להקריב את בנה על מזבח אמונתו. ואין זה משנה אם הסיבה לכך היא ידיעתו שתסרב, או אם משום שלפי הנורמות של אותה חברה פטריארכלית אין לאישה זכות להתערב בהחלטותיו של אדוניה-בעליה, גם כשמדובר בחייו של בנה יחידה. שני ההסברים אין בהם כדי לשכנע, בעיקר לאור העובדה שאברהם מתגלה בפרשה הזו, כמו גם בבאה אחריה, כשרדן מופלא: הוא מתחשב בדעת אשתו כשזו נותנת לו את שפחתה כדי שתלד לו יורש, או כשהיא תובעת ממנו שישלח למות במדבר את הגר אשתו ההרה תחילה, ואת ישמעאל בנו ואימו בשלב מאוחר יותר, אך נמנע מלשתפה בצעד כל כך מכריע של נכונותו להקריב את בנה על מזבח אמונתו. והרי, לו האמין שאלוהים לא ימית בסופו של דבר את בנו, לא היה מהסס לשתפה ולהרגיעה. ומלבד זאת - הניסיון, אחד מעשרת הניסיונות שאברהם התנסה בהם, הרי לא היה אז בחזקת ניסיון!
• לוט איננו נמנה, אומנם, עם אבות האומה, אבל התנהגותו כמכניס אורחים, ממש כאברהם דודו, מוצגת כמופת וכסמל להתנהגות הראויה, בעיקר כאשר משווים אותה להתנהגותם של אנשי סדום הרעים והרשעים ביחס לאורחיהם. והרי בזכות תכונתו זו זכה להינצל מבין כל אנשי עירו! אלא שגם לוט מגלה את טוב ליבו ואת הכנסת האורחים שלו לא על חשבון עצמו, אלא על חשבון בנותיו!

רצונך להגן על אורחיך, מר לוט היקר, מפני אנשי סדום הרשעים המתאווים לאנסם? - יפה! אז צא נא אליהם בבקשה, והקרב את עצמך במקומם. מי זה ייפה את כוחך ומי נתן לך רשות להציע לאנסים את בנותיך?!

רק בחברה פטריארכלית חסרת מוסר וערכים במושגי ימינו, רשאי בעל להפקיר את אשתו האחת פעמיים בידי מלך או שר החושק בה, ואת אשתו האחרת מפקיר פעמיים למות במדבר. רק בחברה כזו מרשה לעצמו אב לשלוח למוות את שני בניו, השניים היחידים שיש לו: את בכורו הוא שולח למות במדבר הן בהיותו בבטן אימו, הן בהיותו נער רך, ואת בנו הצעיר מוכן הוא לטבוח במו ידיו. רק בחברה מפגרת כזו מבחינה מוסרית, מפקיר אב בשם הכנסת האורחים המזרחית את שתי בנותיו לאנסים רשעים, והדבר עוד נחשב לו לצדקה!

מי שמוסיף לחיות ולחנך את ילדיו לפי אותן נורמות ועל בסיס אותם ערכים גם על סף האלף השלישי, לא יוכל להימלט ממשפטו של המוסר וממשפט ההיסטוריה של התרבות האנושית, ועל אלה ראוי שייאמר, כפרפרזה על משפט ידוע של חז"ל: אם ראשונים כחמורים, הרי אנו כבני אדם.