אמור

ויקרא כ"א-כ"ד

הקללה
מאת דן מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת אחרי מות - קדושים - אמור שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

תחילתה של פרשת אמור היא באיסורים החלים על הכוהן בכלל, ועל הכוהן הגדול בפרט. המשכה בפולחנות הקרבת קורבנות ונדרים, וכלה בכללים הקובעים את מנהגי חג ומועד - יום הכיפורים, חג הפסח, חג הביכורים וחג הסוכות. הפרשה מסתיימת בעניין חריג, שונה לחלוטין, ותמוה מדוע וכיצד השתרבב לו לכאן, והוא - איסור הקללה ועונשו של המקלל, ודיני פגיעה באדם ובבהמה: "... ואיש כי יכה כל נפש אדם ... ומכה נפש בהמה ... ואיש כי יתן מום בעמיתו ... שבר תחת שבר, עין תחת עין ..." וסוגר את הקטע דינו של המקלל: "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן" (כ"ד 10-23).

הקללה היא דיבור או כיתוב המיועד להביא פורענות על המקולל, והיא שימשה את בני האדם בתקופות קדומות, כמו גם בימינו אלה את אלו המאמינים בכוחות מאגיים וחוץ-אנושיים. קללה כתובה מצויה למשל על קברים - כמו "ארור האדם אשר יפתח את זאת" בקבר בכפר השילוח, או קללות על קברים פיניקיים, ארמיים, נבטיים, יווניים ועוד [1]. הקדמונים בכל העמים ייחסו לקללה (ולברכה) ערך חשוב, שמקורו בתפיסה המאגית לפיה דבר היוצא מן הפה, בייחוד כשהוא נאמר בשם האל - מתגשם בפועל. המיתולוגיה היוונית והמחזאות הקלאסית שנבנתה לאורה מרבים להשתמש באלמנט זה כביטוי טראגי של סיטואציות אנושיות, משפחתיות וחברתיות.

קללת אלוהים
ג'יימס טיסו, צייר צרפתי, 1836-1902

הקללות המובאות בתורה (ראה להלן דוגמאות מויקרא ומדברים) אינן מקוריות ואינן ראשוניות. קללות וברכות היוו מנהג מוכר בעמי המזרח השמי הקדום, והן קיימות בכתובים במערכות של חוזים מדיניים ובחוקי עמים כבר מאות שנים קודם להופעתם בחוקים המקראיים [2], כמו חוזה אסרחדון מתקופת אלף לפני הספירה וחוקים אשוריים, וההשוואות ביניהם מפליאות. למשל: בדברים כ"ח 30 כתוב: "אישה תארש ואיש אחר ישכבנה בית תבנה ולא תשב בו". בחוזה אסרחדון [3], שורות 428-430 כתוב: "תשכיב האלה דלבת (=אשתר) ... את נשיכם בחיק אויביכם לעיניכם. בניכם לא ישבו בבתיכם ... אויב נוכרי יחלק את רכושכם" [2].

על היבטים אחרים של הברכה והקללה עמדנו בפרשת "כי תבוא" שפורסמה באתר.

הקללה איננה האיסור הראשון או היחיד שנאסר מטעמו של 'אלוהים' במקרא, ושהאל עצמו חוזר ומבצעו פעמים אין ספור, על אף ה'איסור' בשמו. העבירה הראשונה היא ההרג והרצח, כשאלוהים הרג בבני האדם, כולל בעמו ובבניו, במימדים חסרי גבול במבול שהביא על העולם, והמשכו בהרג ובהשמדת אלפים מ"ילדיו האהובים" בשל 'חטאיהם' החוזרים ונשנים.

הקללה היא מעשה שגרתי של אלוהים, והוא מקלל כל מי שלא יישמע לציוויו ולא ילך בדרך שהתווה לו:

• "ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חיית השדה. על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג' 14);
• "ועתה, ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה, לקחת את דמי אחיך מידך" (שם, ד' 11);
• "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (שם, ט' 25);
• "ארור פרי בטנך ופרי אדמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך" (דברים כ"ח 18);
• "ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" (דברים כ"ח 19);
• "ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת" (ירמיהו י"א 3);

ועוד.

קללת אלוהים את קין
פרננד קורמון, צייר צרפתי, 1845-1924
שמן על בד, מוזאון ד'אורסה, פריז

ההבדל בין חוק אזרחי ל"צו אלוהי" הוא לא בעצם החוק, אלא בדרך החלתו ובסמכות המצווה או מורה אותו. חוקים האוסרים רצח והרג, או פגיעה אחרת בגוף או ברכוש, דומים במהותם בחוק האזרחי ובחוק המקראי, אלא שהריבון במערכת האזרחית הוא האדם, והשופטים בני האדם, בעוד שבמערכת הצווים הדתיים הריבון הוא גורם חוץ אנושי, חוץ יקומי, דמות דמיונית בעיני האדם החופשי, ומהות אחראית לכול בעיני המאמין בה.

מי שבצורה עיוורת ואסורה בביקורת מאמין ב"אלוהים" כמהות יוצרת כול ואחראית לכול, מקבל בעסקת חבילה זו גם את המצב האבסורדי, בו מה שנאסר בידי ה"אל" על בני האדם, מותר ל"אל" עצמו. מבחינה מוסרית זהו מצב בלתי נסבל, אלא שגם המוסר מוערך בדרכים שונות בידי בני האדם: המאמין הדתי רואה את המוסר כערך "אלוהי", בעוד שהאדם החופשי רואה בו ערך אנושי. "לאורך התנ"ך מתגלים לפנינו צדדים שונים בהווייתו של אלוהים ותפישות שונות של הוויה זו," כותב צבי אדר [4], "אך הקורא המסורתי יודע כנראה בדיוק מהו אלוהים, והריהו קורא כדי להתאים את כל גילוייו בספר לתפישתו שלו, ולהצדיק אותו תמיד".

כמו לגבי תחום החוק כך גם לגבי ההפחדות, האיומים והקללות - "המסורת מתעלמת מכל התפתחות מחייה והיא עמלה לתרץ ולהשלים בין החוקים כדי שיהיו מקשה סטטית אחת - ומאובנת" [5]. "הגישה ההומניסטית אינה יכולה לצאת מראש מן ההנחה שבתנ"ך ניתנים לנו דברי אלוהים פשוטם כמשמעם," מוסיף אדר [6], "הגישה ההומניסטית ... עומדת תחילה על הבחנות איכותיות בתחומי מטרה אחת, ואחר כך על מקומן של המטרות השונות בסולם הערכים. היא אינה רואה שום דבר נאמר כדוֹגמה [ו' בחולם] מוחלטת וקבועה אלא כביטוי רוח, שתחילה יש להתרשם ממנה ולעמוד עליה ואח"כ לשפטה ולהעריכה כדי לראות את ערכה בשבילנו" [7].

כמו במצבים אחרים בהם יש ניגוד בין החיים החופשיים והחיים בצל הדת, כך גם בתחום האיומים, ההפחדות והקללות: לפנינו שתי מערכות ערכים נפרדות, שאין ביניהן שום נקודת השקה או חיבור. אין פלא אפוא ש"דו שיח" בין מאמין דתי לאדם חופשי מדת הוא דו שיח של חירשים, וכל ניסיון או הצגה של ניסיון ל"גישור", "פישור" או "הסכם הדדי" נדון לכישלון בטרם החל.

אין, מעולם לא הייתה ולעולם לא תהייה הבנה בין מאמין דתי לאדם חופשי מדת, ככל שמדובר בעצם התפיסה והאמונה בקיומו של "אל" ובמשמעות "מצוותיו" - קרי - הוראות, צווים או חוקים שניתנו לכאורה מטעמו, כביכול בשמו או "מפיו". גישור, פישור והדדיות אפשריים אך ורק בתחום החיים זה לצד זה של מאמין דתי ואדם חופשי מדת. על כך יש לדבר, ובנושא זה יש מקום להסכמה.

הטעות הבסיסית שרבים נוטים להיגרר אחריה, במרבית המקרים מכוח השפעות או לחצים דתיים, היא הסברה השגויה לפיה ניתן למצוא פשרה בין הדת לחילוניות, בין האמונה ב"אלוהים" לבין השקפת עולם אתאיסטית. תפיסה זו שגויה מעיקרה - משום שהמאמין הדתי שבוי בעסקת החבילה, ממנה איננו רשאי/מסוגל לסטות. כל סטייה מן המסגרת הנוקשה של הכללים הדתיים, שהומצאו ועוגנו בידי אנשים מאוד מתוחכמים במטרה לשלוט בציבור המאמינים, עם ולשם התועלת האישית, הכלכלית והמעמדית הנובעת מכך - "מסכנת" את המאמין במימוש ה"קללה" האלוהית "ארור האיש ...".

ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו
קללת כנען - תחריט נחושת מאת גוסטב דורה
צייר צרפתי, 1832-1883

הפחד הביא את האדם הקדמון לברוא אלוהים לעצמו, על מנת שיגן עליו ויספק את צרכיו. האירוניה הגדולה היא, שאותו "אל", שהאדם יצר במו ידיו, "ציווה" עליו מאות ציוויים, שבתנועה מעגלית מחזירים אליו את הפחד במקרה שיימנע מביצועם. אין לזלזל באותו פחד, שכן הקללות, האיומים וההפחדות שהוטלו על המאמינים באל בידי כוהניו ושמשיו מטעם עצמם - הם זוועתיים עד כדי אימה נוראה, והתורה מלאה אותם על כל צעד ושעל.

האם מקרה הוא זה, שבפרשה שלנו קובצו יחדיו נושאים "שמחים" כמו מנהגי חגים יפים ומרנינים, יחד עם קללות חמורות ומאיימות? סביר בהחלט שכוונת הסופר המקראי הייתה גם כאן לנקוט בשיטת המקל והגזר, לשמח ביד האחת ולהפחיד ביד השנייה, בדומה למצבים רבים אחרים במקרא: "ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו, אל מצוות יהוה אלוהיכם, אשר אנוכי מצווה אתכם היום. והקללה, אם לא תשמעו אל מצוות יהוה אלוהיכם, וסרתם מן הדרך אשר אנוכי מצווה אתכם היום: ללכת אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים י"א 26-28).

הגדיל להפחיד פרק כ"ו בויקרא, כשלאחר מנת גזרים מרעננת ומבטיחה: "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו, ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו" (פסוקים 3-4) - מטיל על הקורא את המקל בדמות צרור קללות והפחדות מסמרי שיער: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחוקותיי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותיי להפרכם את בריתי. אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עיניים ומדיבות נפש" (פסוקים 14-16), עד כדי זוועת הזוועות, שנפש אנושית לא הייתה מעלה כלל על דעתה לקלל או לאיים: "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עימי בקרי. והלכתי עימכם בחמת קרי וייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם. ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" (פסוקים 27-29).

גם כאן קיימת הקבלה מעניינת בין הקללה המקראית לבין קללה שקדמה לה בחוזה אסרחדון, בו בשורות 448-450 נכתב: "האם תנעל דלתה בפני בתה, בשר בנים תאכלו ברעבונכם, במצוקה יאכל איש בשר רעהו". דמיון רב קיים גם לגבי הכתוב בחוזה אשור-ניררי ה': "אדד יכלה ברעב במצוקה ובחוסר כל את ארץ מתעאל ואנשי ארצו. בשר בניהם ובנותיהם יאכלו" [8].

כוחה של הקללה הוא בפחד שהיא מטילה בלב המאמין בה. הפחד בלב המאמין הדתי, שהביאו להאמין באל, לא השתנה עם אימוץ מוחלט וחסר פשרות של קידוש אמונתו. לגבי האדם החופשי לקללת "אל" ולפחד ממנה אין כמובן שום משמעות, כשם שאין כל משמעות מעשית-ממשית ל"אלוהים" עצמו.

מקורות:

1. קללה - ערך - אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', עמודיות 185-186, הוצאת מוסד ביאליק, 1976.
2. שם, עמודיות 189-190.
3. אסרחדון היה בנו של סנחריב, והראשון מבין מלכי אשור שכבש את מצרים.
4. צבי אדר: הערכים החינוכיים של התנ"ך. הוצאת מ. ניומן, תשכ"ט, עמ' 31.
5. שם, עמ' 32.
6. שם, עמ' 36.
7. שם, עמ' 37.
8. אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', עמודיות 191-192.