חיי שרה

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת 'חיי שרה' שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

על אף העובדה ששם הפרשה הוא "חיי שרה", אין בה דבר וחצי דבר על חייה של שרה, אלא מעט על קבורתה, ויותר - על חיפוש שידוך מתאים לבנה יצחק, עליו עמדנו בהרחבה במחזור הקודם. הפעם יוקדש הדיון לסוגיית קבורתה של שרה.

אברהם מבכה את שרה
מארק שאגאל, צייר יהודי-צרפתי, 1985-1887
תחריט נחושת (אטשינג) משנת 1931

לא אחת מזדעזע הציבור הישראלי מהחלטות - מבישות במקרה הטוב, מרושעות במקרה הגרוע - של מימסדים דתיים למיניהם, המונעים קבורה של בני אדם מסיבה דתית. לא נזכיר כאן שמות ופרטים אישיים, על-מנת שלא לפגוע ברגשות בני המשפחה, אבל קבורות רבות מעוכבות ונדחות, ומבוצעות בסופו של דבר, תוך ביזיון המת וביזוי משפחתו וצלם-אדם ככלל.

טועה מי שסבור שמדובר בצו הכתוב בתורה. אלו הם מנהגים וכביכול 'חוקים דתיים', שהשתרשו בתקופות מאוחרות (1), לא שיש בכך כדי להסיר את חרפת העניין.

הסיפור המקראי על קבורתה של שרה מביא לנו פן שונה לחלוטין, המלמד שלא רק שאפשר אחרת, אלא גם שמי שנחשב "אבי האומה" קבר את אשתו שרה בקרב בני-עם זר, ואף נקבר עצמו, בבוא יומו, באותה אחוזת קבר בתחום נחלה חתית (בני-חת): ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור: גר ותושב אנוכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני.

גרים ותושבים היו שרה ואברהם במקום מגוריהם - ממרא, היא חברון. גם הם לא-יהודים נולדו אלא נתגיירו (בהפיכת י' ל-ה' [שרי-שרה] או בתוספת ה' בלבד [אברם-אברהם]) ומתו שם - בדיוק כשם שילנה וולדימיר, שנולדו לאב יהודי ולאם ממוצא אחר, חיו ומתו בישראל. אלא שבקשותיהם של הורי ולדימיר או ילנה לקבור את בניהם בקבר ישראל לא נענו במענה האנושי, הידידותי והתרבותי שנתנו בני-חת - ה"גויים" בלשון הדתיה הלא-מחמיאה - לאברהם, שמבחינתם היה נוכרי מוחלט. יתר-על-כן: הם אף כבדוהו, בפי הסופר המקראי בתואר 'נשיא אלוהים': ויענו בני חת את אברהם לאמר לו: שמענו אדוני, נשיא אלוהים אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבור את מתך, איש מאתנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך.

חברון ומערת המכפלה
תחריט פלדה מאת לופלר
בספרו של מוריץ בוש "תמונות מן המזרח" משנת 1863

תנו לי אחוזת קבר עמכם ביקש אברהם, במבחר קברינו קבור את מתך הייתה תשובתם של החתים. ללמד, שלא בסתם פיסת-קרקע מדובר אלא בחלקת קבר בתוך בית קברות חתי ביקש אברהם, וכזאת אף הציעו החתים.

מסביר אבן-עזרא (2): הוא הגר היושב בארץ אמר: הנה אני תושב עמכם והמות גזור עלינו ואין לי מקום שיהיה לי אחזה כמו נחלה או מקום שאוחז אותו בכסף להיות קבר למתי. לרמב"ן הסבר משלו (שם): גר ותושב אני עמכם. היה המנהג להיות להם בתי קברות איש לבית אבותיו ושדה קברה אחד יקברו בו כל הגרים. והנה אברהם אמר אל בני חת: אני גר מארץ אחרת ולא הנחלתי מאבותי בית הקברות בארץ הזאת, והנה עתה אני תושב עמכם כי חפצתי לשבת בארץ הזאת ולכן תנו קבר להיות לי לאחזת עולם כאחד מכם. ומפני שאמר תנו חשדו שבקש אותה מהן במתנה וענו אותו אינך נחשב בעינינו כגר, ותושב לכל דבר אתה...

לו התקיים תרחיש זה כיום, בהיפוך שחקניו-גיבוריו, היה המהלך שונה, מן הסתם, תכלית שינוי:

וימת עפרון בן צוחר החתי בקרית ארבע היא חברון בארץ ישראל ותבוא אשתו לספוד לעפרון ולבכותו. ותקום אשת עפרון החתי מעל פני מתה ותדבר אל בני ישראל לאמור: גרה ותושבת אנוכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני.

את תשובתה היחידה של החברה הישראלית, מפי דובריה המוסמכים ע"פ חוק לענייני קבורה כולנו יודעים, לבושתנו ולחרפתנו.

בהקמתה המופלאה מאפר השואה ומהריסות הגלות, חרתה מדינת ישראל במגילת עצמאותה את המשפט: ... מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצד והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

אלא שהצהרות נפלאות לחוד, ומעשים - לחוד.

המניעה והסירוב מצד מימסדים דתיים-אורתודוכסיים היו והינם תמיד עקרוניים, ונובעים מדעה קדומה דתית-בדלנית. ההדגשה כאן היא על הסירוב, משום שבבסיסה של האמונה היהודית הקבורה קשורה קשר הדוק לחסד, ומניעתה מלווה בעונש חמור. יחזקאל קויפמן, במחקרו המקיף "תולדות האמונה הישראלית" כותב (3): הקבורה היא חסד, שאדם עושה עם המת. עונש איום הוא למנוע את הקבורה מן המת: 'אם נא מצאתי חן בעיניך... ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים... ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם'(יעקב ליוסף, בראשית מז30); 'ברוכים אתם ליהוה אשר עשיתם החסד הזה עם אדוניכם שאול ותקברו אותו'(דוד לאנשי יבש גלעד, שמואל ב, ב5), ועוד.

כל מנהגי קבורה ואבל וטיפול במתים ממשיך קויפמן, היו מחוץ לתחומה של הכהונה והיו עניין לדת העממית. אבל השאלה היא, באיזה מובן יש לראות מנהגים אלה כמנהגים דתיים ממש. מנהגים דתיים הם מנהגים, שמתבטא בהם יחס אל האלוהי או אל הדמוני. המתבטא בנימוסי-המתים הישראליים יחס כזה? קויפמן סובר שלא (4).

קבורת ישו
דוצ'יו די-בונינסיינה, צייר איטלקי-ביזנטי, 1319-1255
טמפרה על עץ, מוזיאון האופרה דל-דואומו, סיינה, איטליה

ועוד כותב קויפמן: בשום מקום במקרא אין רמז לדבר, שהעם יחס למתים או לאבות איזה תפקיד של פעולה אלוהית (של מתן גשמים, הפראת האדמה וכו'). לא נרמזו ביקורים פולחניים בקברי האבות וגיבורי האומה - במערת המכפלה, בקבר רחל, יוסף, יהושע וכו' (5). מה שקורה במציאות ימינו הוא ההיפך הגמור מכך, כאשר קברים נוכריים נהפכים בידי גורמים דתיים "קברים קדושים", תוך ניצול תועלתני וכלכלי והטעייה מובהקת של פתאים.

קבר רחל
תחריט מאת לואיג'י מאייר משנת 1804

מעולם לא עלתה בישראל שאלת תשלום עבור קבורתו של מי שאינו יהודי בתחום בית קברות יהודי כ"פיצוי" קביל למימסד הדתי, שלצערנו הוא האחראי הרשמי היחיד במדינת ישראל. מה שאברהם קנה בכסף, תושב או אזרח שאינו יהודי או ספק יהודי, או יהודי למחצה, גם בכסף טוב לא יוכל לקנות. היה זה אברהם שהציע תשלום לעפרון בן צוחר החתי עבור קבורתה של אשתו שרה. הסיפור המקראי איננו משתף אותנו בסיבה לבקשתו. תהיה הסיבה אשר תהיה, עובדה היא שאברהם - "אבי האומה" - קבר את שרה (ומאוחר יותר נקבר אף הוא שם) בתוך בית קברות בשטח שאינו יהודי אלא כנעני- חתי, וגם אם בקנייה חוקית זו הפך את מערת המכפלה לשטח עברי, עדיין נותרה שכנות הדוקה בין אחוזת הקבר שלו לשטח הנוכרי, הכנעני-חתי.

הפרשנים הקדומים כמו גם המאוחרים דשו בפרשה זו בהיבט אמוני מובהק. ישעיהו ליבוביץ (6) מדגיש את התארכות הסיפור בדבר המקח ומימכר של רכישת מערת המכפלה, סיפור ששימש נושא חביב מאד על הדרשנים, ודברים רבים נאמרו על מה שניתן לכלול כרמזים בפרשה זו.

נחמה ליבוביץ (7) מעלה את השאלה ששאלו פרשנים רבים לפניה - לשם מה האריכה התורה בפרטי המכירה של מערת מכפלה. המלבי"ם (ר' מאיר לייבוש) שאל: למה תאריך בכל הסיפור הזה? מה יושיענו סיפור זה לתורה ולתעודה?התשובות שניתנו ע"י קדמונינו רבות: יש שרצו לראות חשיבותו של פרק זה בראשית התקשרותנו לארץ הקודש, רצו לראות בקניית מערת המכפלה סמל לראשית התנחלותנו בה על ידי קניין קרקע בתוכה. הראב"ע (ר' אברהם בן-עזרא) רוצה לראות בפרק זה שבח למעלות ארץ ישראל וכדי לפרסם מעלתה זו האריך הפרק במשא ומתן: "ונכתבה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים". אלא שבכך לא תירץ אבן-עזרא דבר, שכן מערת המכפלה שנקנתה בידי אברהם, וממרא היא קרית-ארבע, השייכת לעפרון החתי, שתיהן 'ארץ ישראל' הן, והמודיע את מעלתו של החלק העברי-יהודי שבה מודיע ממילא גם את מעלת חלקו הלא-יהודי, יהיו בעליו אשר יהיו.

הרמב"ן, מוסיפה ליבוביץ, מתנגד לטעם זה מתוך נימוק ענייני: ולא ידעתי טעם לדברי ר' אברהם (הראב"ע), שאמר להוגיע מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים, כי מה מעלה לארץ בזה? כי לא יוליכנה לארץ אחרת לקברה???

נחמה ליבוביץ מקשרת את הסיפור המתארך של המו"מ על קניית הקרקע להבטחה המפורטת בברית בין הבתרים וירש זרעך את שער אויבו (בראשית כב17), בהסתמכה על הרמב"ן, שהדגיש את מספר ההשתחוויות הרבות בפרק זה: ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ (ז) - אברהם היה צריך לכולן, שאפילו מכר לו עפרון את השדה, לא היה אברהם רשאי לעשותו בית קברות שלא ברשות כל בני העיר, ולכן הוצרך לקום, כדי השתחוות לכולם, אפילו לאותם שלאחוריו; אבל בהשתחוו לעפרון, שהיה יחידי, לא הוצרך לקום - אלא להשתחוות לפניו.

גם כאן ימצא המבקש לדקדק במקור המקראי סייג לדעה זו, שכן לא רק בנו האהוב של יצחק זכה בברכת האלוהים. בהימלטה מפני שרי גבירתה ברחה הגר בהריונה למדבר. שם, ליד עין-המים, התגלה אליה מלאך אלוהים ואמר לה: ויאמר לה מלאך יהוה הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב. ויאמר לה מלאך יהוה הנה את הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע יהוה אל ענייך (בראשית יח11-10). רק לאחר מכן שינה אלוהים את שמם של שרי ואברם לשרה ואברהם, ואת הצהרת הברית כרת עימו ועם זרעו - ללא הבחנה ואפלייה בין צאצאיו: אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים... והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורתם לברית עולם להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם... ואת בריתי אשר תשמורו ביני וביניכם ובין זרעיך אחריך תמול לכם כל זכר... (שם 11-4). בשום מקום בהצהרת ברית זו בין הבתרים לא הגביל אלוהים את זרעו של אברהם ליצחק לבדו, ולאור ההבטחה שקבל ישמעאל פרק אחד קודם לכן, כל זרעו של אברהם, קרי - כל בניו, כלולים בהצהרת הברית בין הבתרים. נוח מאד לפרשנים יהודיים-לאומניים לראות רק את יצחק ושושלתו זכאים על-פי אותה ברית, אולם פרשנות לחוד וטקסט כתוב לחוד, וכבר אמרו חז"ל: ניתי ספר ונחזה (ספר = ספר תורה). נטלנו וחזינו.

המלאך נגלה להגר וישמעאל
גוארצ'ינו, המוכר גם בשם ג'יובני פרנצ'סקו ברביירי גוארצ'ין, צייר איטלקי, 1666-1591
שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון, אנגליה

אלא שלא זו הסוגיה בה אני מבקש לדון כאן. חלקת הקבר שרכש אברהם, שעם רכישתה החוקית הפכה נחלתו, נותרה למעשה חלקת-קבר עברית בתוך בית-קברות שאיננו עברי, שאיננו יהודי, או לטעמם המעוות של הבדלנים - "גויי". עובדה זו לא מנעה לאחר מכן גם את קבורתו של אברהם באותה חלקה שבתוך החלקה הנוכרית: ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו. ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרן בן צחר החתי אשר על פני ממרא" (כה9-8).

קבורתם של יהודים בתוך בתי-קברות שאינם יהודיים מוכרת ונפוצה ברחבי העולם, ואין פרץ ואין צווחה, ועולם כמנהגו נוהג. רק בארצנו הקטנה מבודל היהודי מזה שאינו כמוהו גם במותו, לא רק בחייו, שלא לדבר על הפרדה בבתי הקברות שלנו בין 'ספרדים' ל'אשכנזים' - עוד צורה בזויה ומכוערת של בידול והפרדה גזענית, שהגיעה שעתה לחדול ולהתבטל.

קבר יהודי לצד קבר נוצרי בבית קברות בפאריס 1

קבר יהודי לצד קבר נוצרי בבית קברות בפאריס 2

במערת המכפלה אשר קנה אברהם העברי-יהודי בכספו נקברו הוא ואשתו שרה - בשדה עפרן החתי, שבממרא הכנענית-חתית, ושום אסון לא התרחש. לא בא צונאמי על משפחתו של אברהם, לא הוריקן או רעידת אדמה, גם לא הרס בתיו - כקישור המעוות והחולני ששמשי-קודש למיניהם קושרים כיום אסונות טבע או פגעי-אדם בעניינים שאינם קשורים אליהם, אך ורק על-מנת לטייח מוחם של צאן מרעיתם להאמין, שיש בכך 'עונש' משמים, מ'אלוהים', על 'עבירה' שביצעו, כביכול, על 'חוסר-ציות', לכאורה, לצו דתי שמקורו 'אלוהי' לכאורה. ראה למשל דבריו של עובדיה יוסף לאחרונה: ההוריקן - עונש לבוש על שתמך בהינתקות... בוש נתן ידו לשרון שייגרש - וגורש. הקדוש ברוך הוא נתן לו שכרו (Ynet מיום 7.9.2005).

ללמדך, שמנהגים בהם נוהג כיום המימסד הדתי אינם מתבססים אלא על גחמות מאוחרות, מאד פרטיות ובמרבית המקרים מתוך כוונות כוחניות, שתלטניות או תועלתניות, שנקבעו ועודן נקבעות בפסקי-הלכה דתיים שפסק אדם, או נורמות של חברה מסויימת בתקופות מסויימות. פסיקות אלו לא זו בלבד שאינן מחייבות את הכלל, אלא שבמדינת ישראל המודרנית, גם אם מבקשים לראות את יסודותיה בכתובים המקראיים, החובה היא לנהוג ברוח האדם ולא ברוח עבדיו של אל.

רוח האדם, חירותו וזכויותיו הבסיסיים נקבעו, בצדק וביושר, במגילת העצמאות שלנו, לפיה התחייבה המדינה לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, ולהבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות לכול - גם לילנה ולוולדימיר, בניהם של אלה שאינם בהכרח בעלי אמונה דתית-יהודית, אבל הם תושבי המדינה ואזרחיה. הם קודם כל בני-אדם, ויש להתייחס אליהם בדיוק כפי שהתייחסו החתים הכנעניים לשרה ולאברהם - כאל בני-אדם.

מקורות:

1. האנציקלופדיה העברית, ערך: קבורה. חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשל"ז, כרך 29, עמודיות 69-56.
   
   
2. מקראות גדולות, הוצאת פרדס, 1957.
   
   
3. יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית. הוצאת מוסד ביאליק, דביר, תשט"ו, כרך ה', פרק יז, עמ' 546.
   
   
4. יחזקאל קויפמן, (שם), עמ' 549.
   
   
5. יחזקאל קויפמן, (שם), עמ' 550.
   
   
6. ישעיהו ליבוביץ: על פרשת השבוע - שבע שנים של שיחות. הוצאת דר' גרטה ליבוביץ, תשס"א.
   
   
7. נחמה ליבוביץ: עיונים בספר בראשית. הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ"ז.
   
   

הערת המערכת - את המידע הבא קיבלנו מעלי שלכת:

המאמר מציין שבארץ אין קבורה של "גויים" עם יהודים באותו בית עלמין. אני יכול לבשר לכם שאנו קברנו בני זוג שאינם בני אותה דת (יהודי ונוצריה) באותו בית עלמין ובצמידות כמובן. יתרה מזאת ערכנו טקס למשפחה מעורבת בנוכחות הרב והכומר גם יחד. גם למען הדיוק ההיסטורי בבתי העלמין של חללי בנות הברית במלחמות העולם ניתן למצוא קברים של חיילים יהודיים (מסומלים במגן דוד) לצד חיילים נוצרים (מסומלים בצלב). רק בחברות קדישא מתנגדים לכך.