פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

חיי שרה - תולדות

בראשית כ"ג - כ"ה / 18
בראשית כ"ה / 19 - כ"ח / 9

מאת דן מלר

פרשת חיי שרה מספרת על מות שרה וקבורתה במערת המכפלה אשר בממרא, הלא היא חברון, ועל המסע צפונה של עבד אברהם, הלא הוא דמשק אליעזר (ט"ו / 2), לחפש אישה לבנו יצחק. פרשת תולדות ממשיכה ומספרת על מסעו של יעקב, נכדו של אברהם, היוצא גם הוא לחפש לו אישה, באותו מקום, ואצל אותה משפחה ממש. כן מתוארת בפרשה זו (תולדות) גם מערכת היחסים שבין יעקב ועשו, שני אחים שכל אחד מהם הפך ברבות השנים אב לאומה או לאומות.

מאמץ לא קטן ודרך לא קצרה עשו אבותינו, אליעזר שליחו של אברהם, ויעקב לאחר מכן, בחיפוש אחר אישה לעצמם, או לבניהם, מקרב בני משפחתם בחרן שבצפון. "ואשביעך ביהוה ... אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו" (בראשית כ"ד / 3) - אמר אברהם לעבדו, בשלחו אותו אל בתואל, בנו של נחור אחיו. רבקה, אימו של יעקב, בתו של בתואל ואחותו של לבן, שלחה מאוחר יותר את יעקב בנה אליו לבקש לו אישה בטענה: "קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" (שם, כ"ז / 46).

אליעזר ורבקה ליד הבאר
ג'ובאני פלגריני, צייר איטלקי, 1675-1741,
שמן על בד, המוזאון הלאומי, לונדון

"מדוע לוקחים אישה דווקא מארם נהריים?" שואל בנימין הלוי [1] ומשיב, שלא כהשערת פרשנים שונים, אין כאן עניין גזעני של שמירת "טוהר הגזע", גם לא תיעוב הכנענים והחתים, יושבי הארץ. כאן פועל העיקרון של שמירת קשרי הנישואין שבין העברים תושבי כנען לבין אחיהם-למוצא שבחרן. קיים כאן גם הגורם של שמירה על רכוש המשפחה, כפי שייעשה מאוחר יותר בחוקי הייבום.

הסיפור המקראי, המתאר את מסעו של אליעזר ואת המוצאות אותו בארם נהריים, ארץ מכורתו של אברהם, אזור מגוריהם של נחור, בתואל ולבן, מתואר בשפה ציורית מאד, ובדרך שהמספר העממי מספר את סיפורו לקהל מאזיניו: תיאור מפורט, שאיננו חוסך במילים, על הגמלים שנשאו אותו לשם בדרך הארוכה, הגעתו לבאר שלפתחה פגש את רבקה, וההסכם שעשה אליעזר עם אלוהים בדבר "מבחן הכלה" - סימן ההיכר, על מנת שיידע בביטחון מלא שהנערה שיבחר אכן היא זו האישה היעודה ליצחק: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה - אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ואכן, רבקה יפת התואר מגיעה למעיין, אליעזר פונה אליה בשאלה המוסכמת "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", רבקה משיבה לו בקוד הצפוי "שתה אדוני ... גם לגמליך אשאב", ואז נותן לה אליעזר שי נאה ומכובד של נזם וצמידי זהב - "עשרה זהב משקלם", ושואל אותה בתמימות מעושה על מקום אפשרי ללון בו, מגיע אל בית בתואל אביה, וגומר איתו את עיסקת השידוכין.

בסיפור המקראי על אליעזר קיימים מספר מרכיבים, שהם אופייניים לתקופתם ולעובדה שמשפחת נחור, על שלוחותיה בחרן ובכנען, היו מגדלי עדרים. הקוד שקובע לעצמו אליעזר בסימן שחייב להימצא בכלתו המיועדת של יצחק, הוא מעין "מבחן הכלה" [1]. רבקה מראה יחס חיובי לא רק לאליעזר, כאדם, אלא גם לגמליו, החשובים כל כך למגדלי העדרים. המקנה היה עיקר רכושו של הנווד, וערכו כאדם אמיד נמדד במספר הצאן, האתונות והגמלים שעימו. כשהסופר המקראי מבקש לתאר את עושרו של אברהם, הוא כותב "ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בראשית י"ג / 2), כשה"מקנה" קודם לכסף ולזהב בסדר הצבת הדברים. וכך גם לגבי לוט (שם, פסוק 5): "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים". שוב - הצאן והבקר קודמים למאהל, ל"בית". גם בפרשה שלנו, מתאר אליעזר בפני בתואל את אברהם אדונו כאדם עשיר, ומונה את רכושו כשהבקר קודם לכסף ולזהב: "ויהוה ברך את אדוני מאוד ויגדל וייתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות ..." (כ"ד / 35), אף כי את הגמלים מונה כאן הכתוב בסוף: "... וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים" (שם). ביחס שמפגינה רבקה לגמליו של אליעזר היא מוכיחה את היותה ראויה להיות אישה ואם במשפחת אימהות ואבות האומה העתידית.

לבד מיופייה וטוב ליבה אין בידי המספר תכונות חיוביות אחרות לתאר בפנינו בדמותה של האישה המיועדת ליצחק, ולפיכך הוא מדגיש פרטים שיש בהם משום הפתעה לקהל שומעיו, כמו, למשל, אותו "מבחן הכלה", או את קצב התרחשות האירועים: עוד אליעזר מציג בפנינו את תוכניתו, וכבר היא מתגשמת במציאות: "ויהי הוא טרם כילה לדבר והינה רבקה יוצאת". קצב זה בא לידי ביטוי גם בהתנהגותה של רבקה, הממהרת לגלות את תכונותיה, ובכך לתקף את הרושם החיובי שהמספר מבקש להרשים בו את קהלו: "ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב".

אליעזר ורבקה ליד הבאר
רמברנדט ואן ריין, מגדולי הציירים בעולם, 1606-1669
רישום

סיפור זה מתמשך על פני עשרות פסוקים (תחילת פרק כ"ד), ועם סיומו חוזר המספר ומעלה אותו סיפור בשנית בסוף הפרק, כשאליעזר יושב עם בתואל, שניהם סועדים ושותים להנאתם, ואליעזר מתאר באוזני בתואל את כל פרטי האירוע, כאילו לא שמענו אותם בתחילתו של הסיפור: האדרת שמו של אדונו אברהם, שוב ההסבר האפולוגטי בדבר החובה לקחת אישה מ"משפחתי", המסע אל המעיין בארם נהריים, הקוד החוזר "השקיני נא מעט מים מכדך" ובעקבותיו התשובה המצופה "שתה וגם לגמליך אשאב", מתנת תכשיטי הזהב היקרים, והפגישה עם בתואל, אביה.

"למספר התנ"כי אין קצב זמן הומוגני רציף ושווה," כותב פרופ' צבי אדר על תכונות הסיפור המקראי וערכו החינוכי [2], "בדרך כלל קצבו מהיר בהשוואה לכתיבה המודרנית ... אך המספר יכול להאריך ... לפי הצורך". לפי הצורך הוא לא בהכרח הצורך של המספר, אלא הצורך של עורך הסיפורים כולם, שמבקש, בצורת הסיפור, בהדגשתו, בחזרות מסוימות ובמיקום הסיפור, להחדיר ללב השומע את כוונתו המסוימת. בתקופה בה סופרו סיפורי המקרא לא היו נותנים הביתה מקראה לעיון, או חומר כתוב להכין שיעורי בית. הדגשות וחזרות נאמרו על מנת שייקלטו באוזן, בהיעדר דרך אחרת. "אותנו זה משעמם," אומר בנימין הלוי לגבי החזרה על הסיפור מייד עם סיומו [1], אבל באזני המאזינים הקדומים היה זה הרגע של הצטרפות והשתתפות פעילה, תוך אמירת יחדיו של הקטעים החוזרים, אשר כל אחד ידעם בעל פה. "ברגעים אלה נהפכו המאזינים הפסיביים למספרים אקטיביים" - תופעה המוכרת גם כיום בשבטים שונים ואצל ילדים בגיל הרך. השוני הקל שבין שני הסיפורים, והשינויים הלשוניים בין שתי הגרסאות, מגוונים את ההאזנה והקליטה והם המאפיינים את הסיפור העממי.

החזרה על סיפורו של אליעזר נועדה גם להדגיש בפני השומע שוב ושוב את תכונותיה הנעלות של רבקה: לא רק יפה, אלא גם טובת לב ונדיבה. שהרי דרך ארוכה עשה אליעזר עד שמצא אותה, וחובה שתהיה האישה שמצא ראויה למאמץ עצום כזה. ולא סתם רבקה כאישה הראויה ליצחק, אלא שזו היא אותה רבקה, שבהמשך תיאור תולדות הורי האומה משביעה את יצחק לשלוח את בנה, יעקב, לחפש לו אישה ראויה באותו מקום, אצל אותה משפחה, שאם לא כן - "למה לי חיים" (כ"ז / 46).

רבקה זו, המתוארת בפרשה הראשונה (חיי שרה) כאישה רכה ונעימה, מתבררת להיות, בפרשה העוקבת (תולדות), אשת תככים ערמומית, המוכנה למעשה רמייה על מנת להבטיח לבנה, יעקב, את ברכת אבי המשפחה לבכור שבבנים. הבכורה, עד ימינו אלה, מעניקה לבעליה עמדת כוח ושליטה בחיי המשפחה והשבט, ומקנה לו זכות יתרה על רכוש המשפחה, העובר בירושה מאב לבנו. הרדיפה אחר הבכורה, והתככים שנעשו במטרה לרוכשה שלא בדין, הייתה תופעה נפוצה בחברות של ימי קדם, כשהפוליגמיה, וריבוי הבנים שלא בהכרח הם מאם אחת, יצרו מצבים טבעיים של מאבקי כוח ושלטון, ולא אם אחת דאגה שבנה, שלא נולד כבכור לאביו, יזכה בבכורה ו"בכל הקופה", ואפשר להבין זאת. פחות אפשר לקבל התנהגותה של אם, המעדיפה אחד מבניה שלה בצורה גלויה, בוטה ולא הגונה. "רבקה חוטאת למוסר אנושי יסודי מתוך רצון לזכות את בנה האהוב," קובע פרופ' צבי אדר [3].

בגניבת הברכה עוברים רבקה ויעקב על שתי עבירות שהתורה אוסרתן: "לא תגנוב" (שמות כ' / 12) ו"ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא י"ט / 14). מבחינתו של יעקב - כשמו כן הוא - זהו המשך עקבי לשרשרת של מעשים לגניבת הבכורה, הנעשים על ידו, בזכות ובוודאי ביוזמת המספר המקראי: המעשה הראשון הוא המאבק הפיזי עם עשו, תאומו הבכור, בלידה עצמה: "יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב" (כ"ה / 26). השם "יעקב" ניתן לא על שם האבר "עקב" בו אחז, אלא על שם הפועל "ע-ק-ב", שכן יעקב עקב אחרי עשו לגנוב את הבכורה, כבכי אשר בוכה עשו בפני אביו, משנתברר לו מעשה הגניבה: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים: את בכורתי לקח, והינה עתה לקח ברכתי" (כ"ז / 36).

יעקב ועשו
מתיאס סטום, צייר הולנדי/פלמי, המאה ה-17
מוזאון ארמיטאז', סנט פטרבורג, רוסיה

הפעם השנייה היא "קניית" הבכורה בנזיד עדשים (כ"ה / 33-34): "... וימכור את בכורתו ליעקב. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך וייבז עשו את הבכורה". קשה להבין את עשו, שוויתר בגלל תאווה חולפת למאכל אהוב, ו/או בגלל עייפות, כפי שמסופר: "ויבוא עשו מן השדה והוא עייף" (שם, 29). פרופ' אדר רואה בו "איש שדה פרימיטיבי, הנכנע לתאוותיו החולפות, ומלגלג על כל עניין של קיימא, מעין זכויות ומעמד" [3], אבל מעשהו של יעקב, הגם שאיננו הגון, איננו בלתי חוקי. "יש גסות בניצול ההזדמנות ע"י יעקב לשם קניית הבכורה" (שם).

מעשהו השלישי של יעקב היא גניבת הברכה מיצחק, אבי המשפחה, עליה כבר עמדנו קודם. "סיפור גניבת הברכה מעלה לפנינו עולם והתנהגות גסים עוד יותר," כותב פרופ' צבי אדר (שם), "רבקה ממריצה את יעקב להונות את יצחק אביו ... כשרה בשעתה כן אף רבקה חוטאת למוסר אנושי יסודי ...". ועל חלקו של יעקב בפרשה זו כותב שי חולדאי [4]: "בפרשת תולדות יצחק מתואר יעקב כיושב אוהלים אנוכי ותחבלן, חורש מזימות, כמעט טפיל ובעיקר טיפוס לא מוסרי".

למעשה גניבת הברכה חוברות, אפוא, שתי דמויות יסוד של אבות האומה, שכה רבים ממשיכים לראות בהם סמל ומופת לדורות - יעקב ורבקה, אב אחד, ואם אחת. תרגיל הרמייה שעשו השניים בהונאתם את יצחק העיוור עשוי להישמע כסיפור מהנה, כש"הקוראים נהנים לראות כיצד רבקה ויעקב הצליחו בפקחותם "לסדר" את יצחק הזקן" והעיוור [3], אלא שבכך הונח נדבך של חוסר יושר, תככנות ורמייה בבניית דמותם של אב ואם מאבות האומה. כמו רצה הסופר המקראי לומר לדורות הבאים, עד לימינו, שלצד כל טוב יש גם רע, ואין אדם שהוא כליל שלימות ושיש לסגוד לו, גם אם אב או אם אומה נחשב.

יצחק מברך את יעקב
יאן סנדרס ואן המסן, צייר פלמי, 1500-1566,
שמן על עץ, מוזאון האומנויות היפות, בודפשט, הונגריה

גם אם דמות אגדית או היסטורית מתקבלת, לאחר שנים, כדמות המסמלת את האומה ומהווה לה אב או אם - אסור לחברה להתייחס אליה מתוך תחושת קדושה, המבטלת מעצם ההערצה את זכות הביקורת עליה, ובוודאי אין דמות כזו ראויה לחיקוי ללא בקרה. אברהם הוא סמל שלילי להורות ולאבהות, שכן משני בניו את האחד היה מוכן להקריב לאל, ואת השני הפקיר למוות במדבר. אברהם הוא גם סמל שלילי לזוגיות, שכן פעמיים הפקיר את אשתו בידי מלך נוכרי - מצרי (בראשית י"ב / 11-13) ופלישתי (שם, כ' / 2), כשטובת הישרדותו האישית לנגד עיניו. יצחק הוא דמות אפורה, מין "פרווה", ושום מעשה חיובי לא סופר אודותיו. כבעל הוא התכחש לחובתו להגן על אשתו בפני אבימלך מלך גרר מתוך עמדה אסרטיבית (שם, כ"ו / 7), ועיוורונו שימש עילה למספר המקראי להגן עליו מפני הרשעות שבהפקרת עשו למעלליה של רבקה אשתו. ויעקב, שזה עתה פירטנו את תכונותיו השליליות, גם אם אפשר ליהנות מן הפיקחות של תעלוליו, אין זה משנה מן העובדה שזו איננה בדיוק דמות לחיקוי. ובשורה התחתונה - יש בגישה זו שלנו כדי להצדיק את ראיית סיפורי האבות כפרקים בתרבותו של העם בשלבי היווצרותו, אך לא דווקא כמודלים לחיקוי, שיש להתייחס אליהם ביחס של קדושה גם בימינו.

מראי מקום:

1. הלוי, בנימין: סיפורים במקרא. ספריית פועלים, הקיבוץ הארצי, תל אביב, 1963, עמ' 71.
2. אדר, צבי: הערכים החינוכיים של התנ"ך. הוצאת ניומן, ירושלים, תשכ"ט, עמ' 55.
3. אדר, צבי: ספר בראשית - מבוא לעולם המקרא. הוצאת גומא, צ'ריקובר, תל אביב, 1976, עמ' 76.
4. חולדאי, שי: פרשת תולדות - "כי אחיך הוא", ב: "פותחים שבוע", בעריכת נפתלי רוטנברג. הוצאת ידיעות אחרונות, מכון ון ליר, ירושלים, 2001, עמ' 66.