פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

ויחי

בראשית מ"ז / 28 - נ' / 26
עיין ורשם - ד"ר משה גרנות

אחד המוטיבים המרכזיים של פרשת ויחי הוא הדגשת הקשר החזק של האבות אל הארץ, למרות ההכרח הזמני לצאת לגלות מצרים: יעקב משביע את יוסף כי לא יקבור אותו במצרים, אלא בקברות אבותיו בארץ כנען (מ"ז 29-31). הוא חוזר על בקשתו בסמוך למותו (מ"ט 29-33), וכך מבקש גם יוסף מאחיו לפני מותו (נ' 25). לפי הכתובים, משאלתם של שניהם התמלאה: של יעקב - בסמוך למותו (נ' 1-14), ושל יוסף - בעת יציאת מצרים והכניסה לכנען (שמות י"ג 19, יהושע כ"ד 32).

אין כל ספק בעיניי שמדובר כאן בקשר כן ואמיתי אל ארץ כנען, היא ארץ ישראל, וכי רגשות כאלו פיעמו בליבותיהם של בני ישראל בכל גלויותיהם, אך דא עקא, שאין במחווה מכמירת לב זו כדי להבטיח זכות על הארץ. זכות כזאת נרכשת רק בישיבה רצופה, למרות הפורענויות ולמרות הכובשים ששוטפים אותה בדם ואש ותימרות עשן. אי אפשר לשמור ארץ כפיקדון בטענה של הבטחה אלוהית (המוזכרת גם בפרשתנו - מ"ח 3-4), וזאת משום שאין כל דרך לחייב בן אמונה אחרת להבטחות של אל שהוא איננו מאמין בו. זה מופרך לחלוטין לדרוש ממי שחי על האדמה כל חייו, וירש אותה מאבותיו, כי יוותר עליה למען עם שאלוהיו הבטיח לו אותה. מי שבכלל איננו מאמין באלוהים, ולדעתו, כל הכתוב בתנ"ך בשם אלוהים בשקר יסודו - בוודאי שאיננו יכול לקבל את ההבטחה האלוהית כ"קושאן" על הארץ. ואם ישאל השואל: מה ההצדקה שלנו, היהודים היושבים היום בארץ ישראל? התשובה, לדעתי, היא כדלקמן: מתוך געגועים לעברנו בארץ הזאת, ולאחר מרורים שהאכילונו הגויים בארצות פיזורנו, חזרנו לארץ אבותינו. לא כבשנו, ולא הצגנו את תעודת ההבטחה למי שישב בארץ, אלא קנינו בכסף מלא (לעיתים פעמיים ושלוש פעמים קנינו את אותה הקרקע - מבעל הקרקע, מהיושבים על הקרקע ומהשודדים שטענו לבעלות על הקרקע). אומות העולם הכירו בנחיצות של בית לאומי ומדינה לעם ישראל (קודם בהצהרת בלפור, ואחר כך בהחלטת האו"ם מ-1947), ורק כאשר התנפלו עלינו כל מדינות ערב השכנות - רק אז כבשנו את הארץ בכוח הזרוע, ואנו דבקים בה ביזע ובדם, למרות העוינות וההתנכלות אלינו שאין להן סוף. זאת ההצדקה לקיומנו כאן, ולא ההבטחה האלוהית. מבחינה זאת, ללא ספק, הציונות היא הרבה יותר מוצדקת היסטורית מכיבוש כנען בסופה על ידי יהושע ובני דורו, כפי שכיבוש זה מתואר במקרא (אם כיבוש כזה התקיים במציאות, דבר שהוא כידוע בספק אצל חוקרי ההיסטוריה המקראית). הדבקות שלנו בקרקע היא גם "הדבק" שלנו לארץ הזאת.

נושא אחר שנדון בו בפרשה זאת הוא העדפת הכתוב את הצעיר בבנים על פני הבכור. בעניין הזה מביא ספר בראשית שרשרת של "ראיות", החל בסיפור יצחק וישמעאל, דרך סיפור יעקב ועשו ועד סיפורי יוסף, ובפרשה שלנו - בהעדפת יוסף ויהודה על פני ראובן (מ"ט 3‏, 8-12‏, 22-26‏), ובהעדפת אפרים על פני מנשה (מ"ח 8-20). יש להניח שהכתוב מבקש להעביר מסר לקוראים באשר לגישה הנוקשה של העדפת הבכור בירושה על פני שאר הבנים, כפי שהיא באה לידי ביטוי במסורת (דברים כ"א 15-17). במקום אחר (במדבר כ"ז 1-11) יש מחווה של רצון טוב אפילו כלפי נשים שעשויות לרשת את אביהן במקרים מיוחדים.

יעקב מברך את אפרים ומנשה
ציור שמן מאת רפאל, צייר איטלקי מתקופת הרנסאנס, 1483-1520

בעיני אדם בן תקופתנו המסר הזה הוא לגמרי אנכרוניסטי [מיושן ולא רלוונטי]: העולם הדמוקרטי מכיר בשוויון האדם בעיני החוק מלידה, ואין זה משנה מי נולד לפני מי, ומהו מינו של היילוד. יחד עם זאת, גם היום אם באים אחים בפני הרבנים כדי לקבל צו ירושה, עדיין ישאל אב בית הדין את הבכור אם הוא מוכן לוותר על זכותו הכפולה על הירושה למען אחיו, להודיעך עד כמה מאובנת יכולה להיות ההלכה משום ההנחה המופרכת שהתורה ניתנה על ידי אלוהים בסיני.

גולת הכותרת של הפרשה שלנו היא מה שנהוג לכנות בשם "ברכת יעקב" לבניו ולבני בניו (מ"ח 5-6‏, 20‏, מ"ט 28-1). ומדוע המירכאות? כי באמת אין שם רק ברכות - יש אמרות ופתגמים על השבטים השונים, ומשלושה שבטים יש אפילו הסתייגות בוטה (ראובן, שמעון ולוי). כתיבה מיוחדת כזאת, בה אמרה-פתגם על שבטים שונים חוזרת על עצמה במקומות שונים במקרא, כגון: דברים ל"ג (ברכת משה לשבטים) ושופטים ה' (שירת דבורה - בעיקר פס' 16-18). היומרה לנבא את העתיד, המופיעה כאן ("היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" - מ"ט 1) מצויה גם ב"ברכת משה" (ראו דברים ל"ג, ובעיקר פס' 1‏, 5‏, 28-29‏) וגם בדברי הנבואה של בלעם - במדבר כ"ד 14).

הגם שאין כל מניעה להניח שיעקב בירך את בניו לפני מותו, הרי שאין כלל אפשרות שהוא אומנם "בירך" את ה"ברכה" שבפרק מ"ט: ראשית, משום שלא היה יכול להעלות על הדעת לקלל (כמעט) שלושה מן הבנים באוזני אחיהם, כפי שצוין לעיל, ושנית, משום שההתייחסות ב"ברכה" אל כל אחד מהבנים היא כאל שבט היושב על אדמתו, ובסוף הברכה יש אפילו סיכום ברוח זאת: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו בירך אותם" (מ"ט 28). מי שמאמין כי מפיו של יעקב דיברה רוח הקודש - אין לו כלל בעיה, אך הוא חייב להסביר מדוע רוח זאת חדלה מן העולם ברגע שיש תיעוד היסטורי מסודר. מדוע נבואות כאלו קורות רק בימים המחותלים באדים של מיתוס, ולא בימים שהכול נרשם ומתועד. המסקנה המתבקשת היא שקל לנבא עתידות (כשבפועל מדובר בנבואה בדיעבד) כשאין ביקורת. הקורא הגורס שעולם כמנהגו נוהג, וכפי שהיום אין מנבאי עתידות, כך לא היו גם בימים הרחוקים ההם, ייאלץ לברר מתי פסוקים אלה, הבנויים מפתגמים ומאמרות שיריות, יכלו להתחבר.

יעקב מברך את אפרים ומנשה
ציור שמן מאת רמברנדט ואן ריין
גדול ציירי הולנד, 1606-1669
באדיבות אתר Olga's Gallery

ובכן, האמת היא שאין אפשרות להצביע במדויק על זמן מסוים בתולדות ישראל, אך ניתן להיאחז ברמזים: השבטים החזקים כאן הם יהודה ויוסף; שמעון ולוי קרובים לכיליון, שבטי יוסף, דן, גד ובנימין מצויים עדיין במאבק על האדמה, ואילו יששכר, אשר ונפתלי משרתים (עמים) אחרים. אם נעיין היטב בשופטים פרק א', נמצא שגם שם השבטים היוזמים והלוחמים הם יהודה ויוסף, ואילו שאר השבטים עדיין נתונים במאבק על המולדת החדשה. צריך לשים לב שב"ברכת יעקב" שבט לוי רחוק עדיין מלהיות שבט המיועד לכהונה (ראו לעומת זאת ב"ברכת משה" - דברים ל"ג 8-11), אדרבה, הוא שבט מקולל ("ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" - מ"ט 7), ובית יוסף טרם חולק לשני שבטים השווים מבחינת מעמדם לשאר שבטי ישראל - אפרים ומנשה (ראו בראשית מ"ח 5-6; דברים ל"ג 17). יהודה נחשב ב"ברכה" לשבט מצליח, אך אין עדיין רמז למלכות, ואין רמז לבית המקדש בירושלים (מוזכרת שילה בהקשר סתום - פס' 10 - שם היה מקדש עד סוף ימי עלי - ראו שמואל א', פרקים א'-ד'). כל הסימנים האלה מצביעים על כך שהאמרות שב"ברכת יעקב" היו שגורות בפי הבריות בימי השופטים, כאשר טרם הומלך מלך בישראל, טרם היה מקדש מרכזי, טרם זכו כל השבטים לעצמאות מלאה, וטרם היטשטש ההבדל בין השבטים הקטנים אשר נטמעו אט אט בשבטים הדומיננטיים בימי המלכים: יהודה בדרום ואפרים בצפון.

בפרק מ"ח אנחנו עדים לדיכוטומיה [חלוקה לשניים] המקראית בין כתיבה ריאליסטית ובין כתיבה הזויה המנבאת עתידות. הקו הריאליסטי מתאר את יעקב בערוב ימיו, כחולה הנזקק לכוחות גדולים כדי להתיישב על המיטה (1-2). עיני יעקב כבדו מזוקן והוא איננו רואה את ניניו המובאים על ידי יוסף כדי שאביו יברכם (8-10). הוא נזכר באשתו האהובה שמתה עליו בדרך לבית לחם (7) ומביע התפעלות ותודה על כך שזכה לראות את בנו האהוב ואת בני בנו (11). ליד פסוקים ריאליסטיים אלה אנו מוצאים פסוקים ששמים בפיו של יעקב הנוטה למות נבואה לגבי עתידם של שני בני יוסף. הוא "יודע" מראש שהם יהיו שבטים, כאילו היו בניו של יעקב עצמו, ולא נכדיו, והוא "יודע" מראש כי אפרים הקטן יגדל ממנשה (3-6‏, 12-20‏). ללא ספק, כותב הדברים שאף לגושפנקה עתיקה עבור מעמד השבטים האלה, ועבור הבעלות על מקומות וקרקעות (ראו רמז ברור על "בעלות" על שכם בפס' 22), להם הוא היה עד בימיו, ושם את הדברים בפיו של יעקב ההולך למות.

יעקב מברך את אפרים ומנשה
ציור שמן מאת יאן ויקטורס, צייר הולנדי, 1672, מאסכולת רמברנדט

לסיום אזכיר שני עניינים נוספים בפרשה זאת:

א. ב"ברכת יעקב" מוזכר חטאו של ראובן, אשר שכב עם בלהה, פילגש אביו (מ"ט 4, וראו ל"ה 22). אם נוסיף חטא זה לחטא מכירת יוסף בידי אחיו, כשכוונתם הראשונה הייתה להורגו נפש (ל"ז 18-20, וראו את כל הפרק שם), הרי שנצטרך להודות שלא נותרו הרבה חטאים קשים שבני יעקב לא חטאו. על כן, יתמה הקורא - מה טעם נבחרו הם ולא אחרים להיות אהובי האל, שמתוכם יקום ויהיה "עם הסגולה".

ב. האחים שנהגו באכזריות כה רבה ביוסף, חוששים כי אחרי מותו של אביהם יחוש יוסף חופשי להתנקם בהם. הם ממציאים צוואה, שכביכול ציווה יעקב כדי להקהות ביוסף את רגשי הנקמה. מסתבר, למזלם, כי יוסף הסתפק בייסורים שגרם להם בטרם התוודע אליהם, ולא היה עוד בליבו על אחיו. הוא מרגיע אותם ומנחמם ומבטל את חששם (נ' 15-21). כך מגיע אחד הסיפורים הארוכים והיפים שבמקרא לידי סיום, כשאווירה של פיוס ותקווה שוררת בין הגיבורים.