פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

פינחס

(במדבר כ"ה / 10 - ל' / 1)
דילוגיו של אלוהים: 3,000 ‏-‏ 24,000 ‏-‏ 70,000 ‏-‏ 6,000,000

מאת דן מלר

פרשת השבוע פותחת בפרס שמעניק אלוהים לפינחס בן אלעזר בן אהרן הכוהן, בשל מעשה שעשה, לכאורה למען האלוהים. הפרס הוא מענק עסקי-כלכלי לו ולבניו ולבני בניו לעולמי עולמים: "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כ"ה / 13). השאלה הנשאלת היא: בזכות מה ניתנה לפינחס ולכל משפחתו עד לסוף כל הדורות משרה רמה ומכובדת זו, המקנה לבעליה כוח חברתי ופוליטי, שאין לו אח ורע בשום מגזר אחר בעם ישראל?

ומעשה שהיה כך היה: בשלבי מסעותיהם של בני ישראל במדבר, בדרכם הארוכה ממצרים לכנען, עברו ארצות ופגשו עמים שונים. ארבעים שנה הם ארבעים שנה, וצרכיו הביולוגיים והנפשיים של האדם אינם יכולים להיעצר בשל ציווי אלוהי זה או אחר, ותשוקות מיניות טבעיות ומובנות מעולם חרגו מגבולות ומעמים. גם משה רבנו, זכר צדיק לברכה, נשא לאישה את ציפורה, בת יתרו כוהן מדיין, ולא עשו מזה עסק גדול. גם לא אלוהים. אבל במרוצת השנים שינה אלוהים את טעמו, וזיווגים של בניו היקרים עם נוכרים/יות הגבירו את כעסו, ובתור אב למופת הוא החליט לחסלם. למשל: ע"י מגפות - שהרי איש לא ניצל אז ממגפה - כעונש על מעשיהם הנלוזים. כהכנה לפרשת פינחס מסופר על מגפה שהטיל אלוהים בעם בשבתם בשיטים, כש"ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כ"ה / 2). לסופר המקראי קשה להודות שהמאצ'ו הגברי הוא שעשה מעשים מגונים בעיני אלוהים, וכדרכו הוא מעדיף לגלגל זאת על "העם" כולו, בבחינת "כולנו אשמים". העם כולו, כולל ילדים ונשים, נענש, אפוא, על חטאי הזכרים, אבל זה כבר סיפור אחר. "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף"...

בוקר אחד פקח פינחס, נכדו של אהרן הכוהן, אחיו של משה רבנו, את עיניו וראה זוג צעירים, יהודי ומדיינית, ליד פתח אוהל מועד: "והינה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד". "המקרא לא מפרש מה אירע במעמד הזה," כותב יוחנן כהן [1], "ועל כן באו אגדות חז"ל והמדרשים ומילאו את החלל בשפע אלתורים של פרשנות." - גם לנו מותר לפרשן. בטח באו לבקש מחילה ממשה ומאוהל המועד על אהבתם האסורה, וייתכן גם שביקשו לומר למשה שמה שמותר היה לו בשעתו, מותר גם להם כאן ועתה. אלא שהם לא הכירו את פינחס. "אהבתו" הנשגבה והנאצלת של איש ישר דרך זה לאלוהי ישראל החלה לבעור בקרבו, וחמתו עלתה להשחית. מתוך נאמנותו יוצאת הדופן לאלוהים נטל כידון ורצח את שני הנאהבים, היהודי והמדיינית, כנאמר בתורה: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קובתה...". רצח השניים מן הסתם הרגיע את אלוהים וסיפק את תשוקותיו, והוא עצר את המגפה. מי יודע כמה עוד מאות אלפי בני אדם היו מושמדים אז בידי אלוהים, אלמלא מעשהו האנושי והנאצל כל כך של פינחס.

כפי שכבר אמרנו קודם, אלוהים הודה לפינחס בן שבט לוי על מעשה הרצח, ונתן לו בתמורה מתנת עולם: את הכהונה. בטרם נדון במעשה שעשה פינחס משבט לוי, כדאי להרהר קצת במעשה שעשה אלוהים, ולא בפעם הראשונה בחייו: אלוהים, בקנאותו הרבה לשמירת הוראותיו ומצוותיו, חיסל עשרים וארבעה אלף בני אדם, ילדים, נשים, גברים וזקנים. תרגיל האימון שלו בהשמדה היה מעשה המבול, כמובן. במצרים הוא חיסל את כל הבנים הבכורים (של ה"רעים"). לאחר מעמד הר סיני, כשבני ישראל "לא נשמעו להוראות" ובנו להם עגל זהב - הוא חיסל שלושת אלפים בני אדם, שנשחטו בידי המוציאים לפועל מטעמו, בני שבט לוי (שמות ל"ב / 28). לאחר מכן גרם למותם של המונים במדבר בגלל ש"נדנדו ועלו לו על העצבים": "... וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימות עם רב מישראל" (במדבר כ"א / 5-6). בגלל כעסו על דוד המלך חיסל אלוהים במגפה עוד שבעים אלף יהודים: "ויתן אלוהים דבר בישראל ... וימת מן העם... שבעים אלף איש" (שמואל ב' כ"ד / 15), ולא חסרו המתות נוספות.

מלאך הנחושת - ציור שמן מאת ג'קופו רובוסטי טינטורטו
צייר איטלקי, 1518-1594 - הציור מראה את גופות המתים במכה שהנחית
אלוהים על העם ואת נחש הנחושת שיצר משה לעצור את המכה

רק לפני שישים שנה עמדנו המומים לנוכח שואה שניחתה על העם היהודי, וגם לאחריה נמצאו חכמים, כמו הרב שך [2], הריי"צ מלובביץ' [3] ורבים אחרים, שהטילו את האחריות לרצח ששת המיליונים על בני העם היהודי עצמם, בשל "חילול השם", ו"אי-שמירת מצוות האל". אכן, סיבות טובות, הגונות ומוסריות לרצוח ולהשמיד בני אדם בידי אלוהים האהוב והנפלא, אוהב עמו ישראל.

קטע מדבריו של הריי"צ מלובביץ, ה"מסביר" את הסיבה לשואה
יתד השבוע, ינואר 1991

המקרא משבח את פינחס, שבמעשהו הנתעב, כביכול לשיכוך זעמו של אלוהים על בני ישראל, "הזונים" אל בנות העמים השכנים, נטל את החוק לידיו, וללא משפט רצח שני בני אדם - ישראלי ומדיינית. פרופ' נחמה ליבוביץ בספרה [4] מתייחסת לרצח בני אדם בידי פינחס הכוהן, שנעשה בניגוד לכל הסייגים, החוקים והכללים שהתורה עצמה קבעה בנושא דיני נפשות - הליך משפטי, הבאת עדים, חקירה, שפיטה וכו' - כאל מעשה של קנאות דתית חסרת מעצורים. לדבריה, חכמי התורה הבינו אומנם שמעשהו של פינחס הכוהן חמור, וייתכן והיה גם בלתי חוקי. רבי יהודה בן פזי אומר שחכמי בית הדין של משה רבנו ביקשו לנדות את פינחס, אלא ש"קפצה רוח הקודש ואמרה: והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוהיו" (שם). ברוך אפשטיין, בעל "תורה תמימה" (שם) מסביר, שעושה מעשה כזה כפינחס, צריך להיות בעל קנאה אמיתית לכבוד אלוהים. ואכן, לגרסתו, רוח הקודש העידה (כנאמר קודם מפי בן פזי) כי פינחס היה קנאי של ממש, קנאי לשם שמים, ולכן פטרוהו חכמי בית הדין של משה, ולא זו בלבד שלא נענש, אלא שגם זכה בפרס גדול ומכובד על מעשהו.

ישעיהו ליבוביץ, שמיזג בכישוריו, בתכונותיו ובידע שלו את איש המדע עם המאמין באלוהים, הפריד הפרדה ברורה בין "קנאות לאלוהים" לבין רצח, לכאורה בגין אותה קנאות [5]. "קנאותו של אדם בשר ודם לה' אלוהי צבאות ... היא עניין בעייתי מבחינה מוסרית ודתית כאחת". הנביא אליהו, שגם הוא רצח 450 מבני עמו בטענה שהם היו נביאי הבעל, זכה לנזיפה מפי אלוהים, כותב ליבוביץ, בתרגמו את הכתוב במלכים א' י"ט / 9-14 לשפה אנושית: "מי נתן לך את הזכות לקנא? האם את מזבחותיך הרסו או את מזבחותיי? הנח לי לקנא לכבודי שחולל, ואל תיקח לעצמך את הסמכות לקנא לי," ומסכם את פרשנותו לגבי פינחס: "אם הוא מקנא קנאת ה' צבאות מבלי להיות ראוי לדבר הזה, הוא נעשה רוצח." - ועדיין רב הסתום על הנגלה בחשיבתו של ליבוביץ לגבי הסוגיה האם קיים, לדעתו, אדם בשר ודם הכשיר לבצע רצח "לגיטימי" בשם הקנאה לה' צבאות מבלי שייחשב רוצח.

אליהו הורג את נביאי הבעל
ציור מאת יוליוס שנור פון קרולספלד, 1794-1872

גישתם של חכמי ישראל בתקופות מאוחרות כלפי מעשה בלתי חוקי בעליל, והצדקה בדיעבד של רצח רק משום שכך נכתב בתורה, איננה קבילה לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם לוגית, עד כדי עיוות מוחלט של ההיגיון: הצדקת כל דבר הכתוב בתורה, גם אם הוא דבר פשע איום, רק משום הנחת היסוד שזהו, אומנם, רצונו של אלוהים, ולא של פרשניו בני התמותה. יסוד אמוני זה מהווה גם בסיס להגדרת "אמת" ו"שקר" לגירסתו של הרב אליהו דסלר, מראשי ישיבת פוניבז' [6]: "מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו הבנו, שאמת הוא מה שמספרים עובדות כמו שאירעו. ושקר, כשמשנים מזה. אך זה רק באופנים פשוטים, אבל יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כך (ההדגשה במקור) ... נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסטרא אחרא (השטן) ...". כך עוברים "אמת" ו"שקר" של האמונה הדתית דרך המסננת של שליחי-האלוהים-מטעם-עצמם, לדורותיהם.

לפנינו, אפוא, גישה החוזרת על עצמה, לפיה מתייחסת חברה, גם כיום (ברוך אפשטיין חי במאה ה-19, והרבנים שך, הריי"ץ ודסלר בימינו) למעשים שיוחסו לאלוהים או לעושי דברו - כאל אמת וצדק שיש לקבלם באהבה וללא הרהור או ערעור. גישה זו עומדת בסתירה לכל אמת מידה חוקית, נורמטיבית ומוסרית, ומעודדת אנשים לעשות מעשה כפינחס, בתקווה לזכות בפרס הגדול לו זכה הוא. זאת, כאשר שאלות אחרות לחלוטין חייבות להישאל, כגון: האומנם צודקת הגישה המקראית ביחסה לפרשת פינחס? האם, אכן, חשובה הקנאה לאלוהים מהצו האנושי הבסיסי, שלכאורה מידי אלוהים ניתן, "לא תרצח"? האם ראוי היה פינחס הרוצח לגמול שהעניקה החברה לו ולבניו עד סוף כל הדורות: את הסטטוס של העומדים בראש סולם החשיבות במעמד הדתי בעם? האם מותר לערב את "רוח הקודש" בפרשנות על מעשה כזה שעשה פינחס, עד כדי מתן לגיטימציה מוחלטת, לדורות, למעשה הפשע שעשה? האין חשש שבקנאותו הרוצחת ישמש פינחס מודל לחיקוי? שיעודד קנאות קיצונית עד כדי רצח ללא משפט? כלום אין לראות בסגידה ההמונית של חברה מסויימת, בתוכנו כיום, לרוצח הקנאי ברוך גולדשטיין, ולסגידה פחותה מזו לרוצח יגאל עמיר, משום חיקוי "מוצדק" לפשעו של פינחס?

הגדיל לסגוד למעשה הפשע ולתרצו בקדושה הפרשן רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', בספרו "ליקוטי שיחות" [7] בתשבחות שהוא מעטיר על ראש פינחס, ובהצגת מעשהו כ"מסירות נפש" וכ"הכנה לגאולה": "וכשהולכים בדרך מסירת נפש של פינחס הרי גם 'פינחס זה אליהו', שיבשר את הגאולה, כלומר: כל ה'עבודה' העכשווית היא הכנה למשיח, לעשות את העולם מקדש לו, יתברך."

היו גם אחרים. אברבנאל סובר, שהפרס ניתן לפינחס על מנת להגן עליו מפני גאולת הדם מצד קרוביו של הנרצח, זמרי, בן שבט שמעון [4]. ברוח מינהג נקמת הדם של אותם ימים, הסביר שבני שבט שמעון יפגעו בפינחס, בן שבט לוי, ויתנכלו להורגו. הרצון להביא שלום בין יריבים בשבטי ישראל התפרש, בידי הוגים מאוחרים - כמו הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, מחבר "בעל הדבר" - כמעשה שלום, שבא להגן על הקנאי מפני פגם שנפגמה נפשו ע"י הריגת אדם כמעשה של קנאות בלא היתר חוקי של בית דין [4]. השאלה הנשאלת כאן היא: האם ראוי לחברה להגן על שלום נפשו של רוצח, ולהתעלם לחלוטין מעובדת הירצחו של אדם אחר בידי זה, שאיבד את שלום נפשו בגין קנאות דתית? ושאלה שנייה היא: האם ראוי הרוצח הקנאי לפרס על מעשהו, הוא ובניו ובני בניו לדורותיהם?

ההיגיון החברתי, כמו גם המוסר בן ימינו, אינם מקבלים את הגישה המקראית והדתית, העונה אמן אחריה: לא את מעשהו הבלתי חוקי בעליל של פינחס, לא את ההתעלמות החברתית מן המעשה, לא את הסחת הדעת האלוהית מהרצח, בוודאי לא את מתן הפרס לרוצח. גם אם נבין את רוח אותם ימים, ונתבונן בהם מנקודת מבט היסטורית, כדי למנוע שסע, פירוד ואובדן הישות-הזהות הישראלית המתהווה, גם אז אי אפשר להסכים למתן הפרס הגדול, המכובד והחשוב, בו זכה הרוצח פינחס. אגב פרס לרוצחים מקרב בני שבט לוי - אסור לשכוח שבני שבט לוי היו אלה שרצחו גם את בני שכם בגלל פרשת דינה אחותם (בראשית ל"ד), והם היו רוצחיהם של שלושת אלפי האנשים בפרשת העגל, כלומר, רוצחים סדרתיים ממש!

אליהו הורג את נביאי הבעל
"ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם" (מלכים א' י"ח / 40)
תחריט מאת גוסטב דורה
צייר ותחריטן צרפתי, 1832-1883

"קנאות לאלוהים" היא סיבה טובה, לטעמו של הסופר המקראי, וכמוהו לטעמם של רבים ממפרשי התורה הדתיים, לשמש הסבר לרצח שביצע פינחס. הסיבה האמיתית, להבנתנו, היא סיבה פרוזאית לחלוטין, והיא התאווה לכוח ורדיפת השלטון והשררה. מבית אבא וסבא הכיר פינחס את כוחו של השלטון, כשמשה ואהרן, בני שבט לוי, אחזו בו מעשית. פינחס גם הכיר מקרוב את תכונותיהם ואת כוחם של בני מדיין - של השבט ממנו באה אשת משה ושל יתרו חותן משה, והוא דאג להמשך האחיזה במוסרות השלטון. לוי ושמעון אחים הם, בני יעקב, ותכונות מוסריות לא היו אלה שאפיינו אותם, כפי שכבר אמר עליהם יעקב אביהם בברכתו "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש ..." (ברכת יעקב, בראשית מ"ט / 5-7).

הנרצח, זמרי, לא היה "סתם יהודי". הוא היה נשיא, ראש משפחה (חמולה) בשבט שמעון: "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני" (במדבר כ"ה / 14-15), והנרצחת גם היא הייתה בת למשפחה מכובדת "כזבי בת צור, ראש אמות בית אב במדיין" (שם). סביר להניח שפינחס, נכדו של אהרן הכוהן בן שבט לוי, חשש למעמדו, שמא אנשי כוח משבט שמעון, ב"קומבינה" עם המדיינים המוכרים לו היטב, ייטלו את השלטון מאהרן ומאלעזר, בני שבט לוי, וינשלו אותו ואת משפחתו. ואכן, רצח זמרי וכזבי לווה בתפיסת השלטון הדתי: הכהונה "לדורות" לפינחס ולבניו בני שבט לוי לא מידי אלוהים ניתנה, אלא נלקחה בכוח הזרוע בידי פינחס, וכל הסיפור ו"הפרס" שעמו לא באו אלא כדי לשמש עלה תאנה לכיסוי הערווה.

בין שזו הייתה הסיבה, או אחרת - הרי ברבות הימים משתכחת הסיבה האמיתית, ונותרת הקנאות הדתית, המלווה התנשאות, גזענות ושנאת הזרים, ועימם - היתר להרג ולרצח. שום תירוץ "אלוהי" איננו מצדיק רצח, בוודאי לא רצח ללא משפט, על אחת כמה וכמה מתן פרס לרוצח על הרצח, ועולה על כולם פרס המתמשך לדורי דורות, עד לעצם היום הזה.

מובאות:

1. יוחנן כהן: מקרא חל: התנ"ך בראייה חילונית. הוצאת ירון גולן, 1993.
2. הרב שך: בלי שמירת התורה. דברים שנשא הרב שך בדרשה בישיבת פוניבז', 1991, ופורסמו ב"יתד נאמן", 1991.
3. הריי"צ מלובביץ': שואת יהדות אירופה - עונש על חילול התורה. יתד השבוע, ינואר 1991.
4. נחמה ליבוביץ: עיונים בפרשת השבוע. סדרה ראשונה. הוצאת המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית, תשי"ח.
5. ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע. הוצאת אקדמון, תשמ"ח.
6. אליהו דסלר: מכתבים מאליהו, כרך ג', עמוד 94.
7. מנחם מנדל שניאורסון: ליקוטי שיחות. הוצאת מכון לוי יצחק, כפר חב"ד, תשל"ט.