פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

קורח

במדבר ט"ז - י"ח
מאת צופיה מלר
ערך את הדף: אביגדור

פרשת קורח - ניסיון למרד נגד הממשל פרשת קורח מתארת את ההתנגדות למעמדם המיוחס של הלוויים מצד ישראלים שאינם מבני לוי, בראשותם של דתן ואבירם, שהכריזו על מרד בממשל הקיים. אליהם חברו קורח ולוויים נוספים, שביקשו את הכהונה לעצמם. אל שלושת ראשי המרד הללו הצטרפו גם מאתיים וחמישים נשיאי עדה ונשיאי שבטים נוספים. כל המורדים הללו מכונים בשם "קורח ועדתו". המרד נכשל בגין התערבות אלוהית, שקבעה מיהו הנבחר על פי רצון האל. התערבות אלוהית זו באה לידי ביטוי באמצעות אירועים המתוארים כשלושה ניסים: (א) האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח ואת כל עדתו (במדבר ט"ז / 30-34); (ב) אש יצאה מלפני אלוהים ואכלה את מקריבי הקטורת מקרב החולקים על כהונתו של אהרן (שם, 35); (ג) מטהו של אהרון הוא היחיד ממטות שאר השבטים שפורח (שם, י"ז / 16-24). דיכוי המרד בעודו באיבו בצורה אכזרית כל כך נועד מן הסתם לשמש אות אזהרה נגד כל שיעז גם בעתיד לקום נגד נבחריו של אלוהים.

קורח ועדתו נבלעים בבטן האדמה
"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם"
תחריט מאת הצייר הצרפתי גוסטב דורה, 1832-1883

הטקסט המקראי, בשמשו ראי נאמן לחברה, לתרבות ולתקופה בהן נוצר, מלא למלוא אורכו גם בתיאור מאבקי כוח על ירושה, על אדמה, על מעמד או על שלטון. מרבית המאבקים הללו מתנהלים בתוך המשפחה, בין אחים, בני דודים, או קרובים בדם בדרגה זו או אחרת. מה שמאפיין תיאורים אלה הוא ניסיונו של כל צד לגייס לעזרתו את הסמכות או ההתערבות האלוהית, ולעשות דה-לגיטימציה של היריב בין שעל בסיס מוסרי ובין שעל יסוד תורת הגמול, בין שבגלל קנאת אנוש או סתם בשל גחמה של אלוהים, שהעדיף מסיבות השמורות עימו צד אחד על פני זולתו. לעתים משמשות הנמקות אלה בערבוביה מופלאה, עד כי אין להבחין מה בהן עיקר ומה טפל, או מה קדם למה.

מעשה קין והבל, למשל, הוא סיפור ברור של מאבק בין שני אחים, שתורת הגמול תופסת בו מקום מרכזי. הסיבה לפשע: קנאה. הפשע: רצח. העונש: גירוש ונדודים. כל סוציולוג או אנתרופולוג בן תקופתנו יטען שאין זו אלא השתקפותה של תקופת המעבר מחיי נדודים (הנווד הרועה) להתיישבות קבע (האיכר החקלאי), כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהתפתחותן של חברות אנוש בכלל. לתערובת זו של גורמים בסיפור הרצח הראשון יש המוסיפים גם את הגחמה האלוהית, וזאת, באמצעות הטענה, כי הסיפור אינו מתחיל בקנאתו של קין, אלא במה שקדם לקנאה ושימש לה סיבה: בהעדפתו הלא מוסברת של אלוהים את מנחתו של הבל, ובדחיית מנחתו של קין. ההסברים שסיפקו חז"ל כדי להצדיק את ההחלטה האלוהית אינה מתחייבת, בהכרח, מן הטקסט.

מאבק על מעמד ניתן למצוא בין שלושת בני נוח, האחים שם, חם ויפת, שתוצאותיו: שעבודם לעבדות עולם של בני חם לבני שני הגזעים האחרים. מאבק על חבל ארץ יש גם בין אברהם לבין לוט אחיינו, בין יצחק לבין ישמעאל אחיו, כאשר צאצאיו של כל אחד מהם קושר להעדפתו את הבחירה האלוהית, וכן - בין שני התאומים יעקב ועשיו, בני יצחק.

לחלקם של מאבקים אלה יש הד והמשך עד עצם היום הזה, הלא הוא המאבק בין בני יעקב לבין בני ישמעאל על חבלי ארץ ישראל, וכדאי שאלה הטוענים לזכותם על הארץ יאזינו גם לטיעוניהם של קרוביהם, המספרים את סיפור הבחירה האלוהית ממש באותו אופן - אבל להפך!

הפרשנות למאורעות היסטוריים אינה יכולה, אפוא, להיות אובייקטיבית. היא לעולם סובייקטיבית, בין שמשום שמלכתחילה נכתבה "מטעם", ובין שמשום שהפרשנות המאוחרת לעובדות או לנתונים נוצרה ע"י בני עם זה או אחר, בני שבט זה או אחר, או משפחה זו או אחרת שיש להם נגיעה כלשהי לעניין.

שבט לוי

שבט לוי התאפיין בכך שבניו כולם היו משמשים בקודש. כולם היו בני חורין עובדי מקדשים: כוהנים, לוויים, משוררים ושוערים. קויפמן [1] טוען, ששבט לוי היה מלכתחילה שבט, ולא שהמקצוע המשותף לבניו עשה אותם לשבט בדיעבד: "אחדות משלח היד לא הייתה יכולה לעולם לברוא את ההכרה השבטית ... את האחדות הראשונית של השבט לא יכלו לפרד לא שינויי דרגה ולא פירוד ארצי ומדיני ואף לא הבדלים דתיים. אבל הללו היה כוחם יפה למנוע את התהוותו של שבט חדש".

עם זאת, גם קויפמן אינו יכול להתכחש לעובדה שהמילה "לוי" שימשה בעבר שם תואר וציינה משלח יד ולא יחס שבטי. העדות לכך היא בשופטים י"ז / 7: "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם", וכן בהמשך, פסוקים 9-12: "לוי אנוכי מבית לחם יהודה ... ויהי לו הנער לכוהן". מה שידוע לנו אפוא בוודאות הוא ששבט לוי בראשיתו היה שבט מלחמה חילוני, ורק בתקופה מאוחרת יותר הפך להיות לשבט כוהנים. כן ידוע לנו בוודאות, שלמרות שלא הוקצתה לשבט לוי נחלה, בכל זאת היו למשפחות בני לוי קרקעות ורכוש. רכושו הרב של קורח, בן שבט לוי, הוא רק אחת ההוכחות לכך. לא ברור מתי חלו השינויים בתיפקודם של בני השבט ומעמדם, והמידע שניתן ללקט בעניין זה רווי סתירות. דבר אחד, על כל פנים, משותף לכל הידיעות הללו, והוא: קיומו של ניגוד יסודי, ועימו פירוד, בין הכוהנים שהם בני אהרן, לבין בני שבט לוי.

הטקסט המקראי מהתקופה הטרום מדברית מספר לנו על בני שמעון ולוי כשבט לוחם, נוקם ונוטר, במעשה דינה אחותם, בת לאה ויעקב (בראשית ל"ד). אביהם זועם על אכזריותם ואומר: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ", ומביע גם את חששו משכניו על הפרת ההסכם. אבל שני האחים מעזים פניהם באביהם ומצדיקים את מעשיהם כמעשה נקמה על חילול כבוד המשפחה. יעקב אינו מקבל הסבר זה, ובדבריו אל בניו קודם לפטירתו הוא מביע שוב את זעמו עליהם: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט / 5-7).

תכונה זו של קנאות חסרת פשרות, היא שמזכה את בני שבט לוי בתפקידי הכהונה לעולמי עולמים. בעקבות מעשה העגל הם עורכים טבח נורא בעם, ובתוך זה גם אחיהם וקרוביהם, ללא משפט: "ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש ... כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליהם היום ברכה" (שמות / ל"ב 28-29). בברכתו משמיע משה ללוי את הדברים הבאים: "האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע כי שמרו אימרתך ובריתך ינצרו" (דברים / ל"ג 9).

כלומר, השלטון הדתי בדמות משה ואהרן חוברים לאנשי הצבא בני שבט לוי, כדי להנציח בעזרתם את שלטונם על המוני העם. ברית לא קדושה זו מלווה את ההיסטוריה האנושית למלוא אורכה, אצל כל העמים ובני כל הדתות, והיא משמשת עד עצם היום הזה, בעיקר במדינות חשוכות, אמצעי לדיכוי ההמונים ולשליטה עליהם.

קורח

קורח היה בן שבט לוי, בן דודם של משה ואהרן. הוא היה בנו של יצהר, אחיו של עמרם:

עמרם, אבי משה ואהרון, היה אומנם האח הבכור ויצהר היה שני לו, אבל מסורת הטקסט המקראי אינה נוטה חסד לבנים הבכורים דווקא, לא בירושה ולא במעמד. להפך, במרבית המקרים היא אפילו מזכה את הצעיר בזכויות יתר - אולי כדי להדגיש שלא המקריות הביולוגית היא הקובעת את ההעדפה או הבחירה, אלא נסיבות אחרות, כגון פרס על התנהגות ראויה, או שרירות אלוהית. כך, למשל, הועדף יצחק הצעיר על ישמעאל המבוגר, וזאת בנימוק של פער המעמדות בין בן הגבירה לבן השפחה; כך הועדף יעקב הצעיר, יושב האוהלים, על עשיו הבכור, הצייד, בזכות מעשה עורמה ומרמה; ראובן בכור בניו של יעקב נאלץ לוותר על מקומו במלכות ליהודה, ועל מקומו בכהונה ללוי, בשל פרשה הנרמזת בברכת יעקב, והמתכוונת, כנראה, לכך, ששכב עם בלהה פילגשו של אביו (בראשית ל"ה / 22); וכן הועדף אפרים בן יוסף הצעיר על מנשה, אחיו המבוגר ממנו, בלא סיבה ברורה (בראשית מ"ח / 13-20).

מכאן ניתן ללמוד שקורח בן יצהר היה זכאי לדרוש מעמד של כהונה לעצמו ולבניו לא פחות מן הזכות שעמדה לאהרן, הבכור בבני עמרם, לו היו הדברים נקבעים על סמך כללים, זכויות או נורמות מקובלות.

אוסטרקון "בני קורח" מערד, המאה ה-6 לפני הספירה
(אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', עמוד 257)
אוסטרקון הוא חרס או שבר של חרס עתיק, בו חרוטות מילים או אותיות
אוסטרקון קורח הוא בסיס של קערת חרס, בו חרוטות בין השאר המילים "בני קורח"

מעמד הכוהנים ומעמד הלוויים

מקורות מקראיים שונים מתייחסים להבדלים בין הכוהנים ללוויים הן על פני רצף כרונולוגי - כמו ההבחנה בין בני לוי כשבט חילוני לוחם, לבינם כמשרתים בקודש - הן על פי השתייכותם למקורות השונים, אם נקבל את "שיטת התעודות" [2]. בבסיס ההבחנה בין מעמד הכוהנים למעמד הלוויים על פי שיטת ספר במדבר, מצויה ההנחה שהלוויים הם מעין נתינים. ליכט [3] מדגיש שהלוויים נמסרו לכוהנים (על פי במדבר א' / 50) והם נחשבים קניינו של אלוהים, כלומר, של המקדש. בבמדבר מתוארת במפורש גם החלפת הלוויים בבכורים (ג' / 40-51) ומסירתם לידי הכוהנים (ג' / 11-13; ח' / 19).

תפקידם העיקרי של הלוויים היה לשאת את אוהל מועד ואת כליו (במדבר א' / 50), אבל הם היו כפופים לכוהנים לצורך עבודתם (שם, ג' / 32; ז' / 8), וקיים פירוט התפקידים של בני כל אחת משלוש המשפחות של השבט: גרשון, מררי וקהת (ראה טבלה לעיל), אבל רק בני קהת נשאו את משאם על הכתף, בגלל קדושתו של הארון. שלוש משפחות אלה הן גם שחנו משלושת עברי המשכן, ואילו בצד הרביעי - ממזרח - חנו בני אהרן הכוהנים. לפי שמות כ"ח-כ"ט הוקדשו אהרן ובניו לכהונה לא מתוקף מוצאם כבני שבט לוי, ופרשת קורח, שבאה מאוחר יותר, מאששת תיאור של מצב קיים. התאגדות של 6 או 12 שבטים סביב מקדש משותף, מקובלת הייתה, על כל פנים לא רק אצלנו, אלא גם ביוון. לברית כזו קראו "אמפיקטיוניה", או ברית אמפיקטיונית.

מעורבותו האישית של משה בפרשת המרד ודיכויו - מחזקת את הסברה שלא רק מעמד הכהונה הוא שהיה נתון כאן במחלוקת, אלא שחברו להם גם ניסיונות לערער את מעמדו האישי של משה כמנהיג העם. הבחנה זו בין המאבק על הכהונה לבין המאבק על המנהיגות מעלה אצל חלק מהחוקרים את הטענה, שמדובר ביותר מפרשת מרד אחת: סיפור דתן ןאבירם שמרדו במשה ונבלעו באדמה, היה, לפי השקפה זו, סיפור בפני עצמו. ליוור [4] וליונשטאם [5] מחזקים במחקריהם טיעון זה, ולפיהם סיפור קורח מאוחר מסיפור הנשיאים ומסיפור דתן ואבירם. לעומת זאת, סיפור קורח הלוי יסודו בטקסט של ספר במדבר, המדגיש את האבחנה בין מעמדם של הכוהנים לזה של הלוויים.

על מה נענש קורח?

חז"ל תלו את אשמתו של קורח בעושרו האגדי [6]. המושג "עשיר כקורח" הוא ביטוי המשמש גם בימינו אלו כדימוי לבעל נכסים עתיר ממון. הסבר אחר בתורה שבע"פ הוא שאשתו של קורח היא שעודדה אותו במחלוקת (שם), וקורח בטח בהצלחתו בעקבותיה. האשמה זו היא צפויה לאור האשמות הקבע שחז"ל מטיחים באישה, כמסיתה הקבועה למעשה שלילי שעושה הגבר. זאת, גם כאשר אין לכך כל אחיזה בכתוב המקראי (בפשט), ונדרשים מדרשים ואגדות שנכתבו מאוחר הרבה יותר, כדי לספק את העילה להאשמה כזו. הסבר מדרשי שלישי הוא, שכדי להסית את העם נגד משה ואהרן, היה קורח דורש בגנות חוקי התורה בדרך של ליצנות. גם לכך אין אחיזה בטקסט המקראי, והטיעון כולו מסתמך על מדרשים, הקובעים את דמותו השלילית של קורח כאב טיפוס למלגלגים על התורה ועל חכמיה בכל הדורות.

ההסבר היחיד שיש לו אחיזה בטקסט המקראי כפשוטו הוא קנאתו של קורח בבני דודו משה ואהרן, והאשמתם בהתנשאות: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר ט"ז / 3). לכך הוסיפו המדרשים המאוחרים: "קטן של אחי אבא (עוזיאל) יהא גדול עליי? הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו" (במדבר רבא א', ב'). על אגדות נוספות הבאות לתרץ עניין זה ניתן לקרוא אצל הלוי [7].

שאלות והסתייגויות

פרשת קורח, כשהיא נצפית בראי ימינו, מעוררת כמה שאלות והסתייגויות:

1. עצם רעיון הבחירה לדורות, כמוהו כרעיון המלוכה או כל שיטה של שלטון העובר בירושה, גם אם הבחירה נעשית בידי אלוהים - הוא רעיון גזעני ביסודו. הוא מתעלם מזכות הבחירה של הפרט, ומשבץ אותו עוד קודם לידתו ובטרם עשה מעשה חיובי או שלילי, כפרט בתוך כלל הנושא עליו זכויות או חובות, שאינם מותנים בהתנהגותו המוסרית או בכישוריו.
2. שיבוץ אוטומטי כזה של הפרט לתוך מסגרות שאינן נובעות מהתנהגותו או מעשיו, מבחירתו או רצונותיו, יוצר בהכרח מצבים בהם דווקא מי שאינו ראוי זוכה בתפקיד או במשרה או במעמד בעלי השפעה על החברה או הקהילה בה הוא חי. כמו כן הוא מונע אפשרות מאנשים ראויים, מצד התנהגותם או כישוריהם, לתרום לחברה ולתרבות אם לא נולדו לגזע או למין או לשבט "הנבחר".
3. עונש המוות הקולקטיבי, שנגזר על המורדים בפרשת קורח הוא עונש אכזרי מאין כמותו. עונש זה אינו עומד בשום פרופורציה לחטא. גם קורח כבן שבט הלוויים וכבן משפחה קרוב של מנהיגי העם - היה זכאי, לפי הנורמות של עם נוודי בהתהוותו באותם ימים, להאמין שהוא ראוי לקחת חלק בשלטון. מאתיים וחמישים נשיאים שעימו היו זכאים אף הם לתבוע ייצוג הולם לשבטיהם. הכתוב אינו מספר על מרד צבאי, אלא על תביעה שאפשר להתווכח עליה. ואולם, לחולקים לא ניתן כל סיכוי, כי ההכרעה לא נפלה במישור הרציונלי, או במישור אנושי כלשהו, אלא ברמה האלוהית. הקנאות שאינה חסה על חייהם של בני אדם המנסים לתבוע זכויות - בין שבצדק ובין שלאו, בין שנעשתה בידי המנהיגים ובין שע"י אלוהים - היא מודל רע מאוד של חיקוי, בפרט שהעונש נגזר ללא הליך משפטי כלשהו.
4. המעשה שזיכה את בני שבט לוי בכהונה - טבח המוני של שלושת אלפי איש ביום אחד בשם קנאות דתית - אינו ראוי אף הוא לפרס כלשהו. נהפוך הוא. הוא ראוי לכל גינוי והעמדה לדין. ולמי שטוען כי אלו היו הנורמות ששלטו לפני אלפי שנים, יש להשיב באופן נחרץ וחד משמעי: טיעון כזה היה קביל, לו תוצאות המעשה היו אף הן מסתיימות לפני אלפי שנים. ואולם, מכיוון שתפקידי הכהונה וה"לווייה" תקפים בעם ישראל לזכות ולחובה גם בימינו אלה, אין לטיעון זה כל משמעות מעשית או מוסרית.
5. הזכויות והמגבלות המוטלות על כוהנים בימינו, כגון איסור נישואין של כוהן עם גרושה, כניסה לבית קברות או קרבה פיזית למת, הנכפות גם על אלה שאינם מאמינים בהן ואינם מקבלים אותן - אין להן מקום בחיינו. אחרי אלפי שנים שהם הוכיחו את חוסר המשמעות שלהם, יש לבטלן ולהעבירן מן העולם.

הערות:

1. קויפמן יחזקאל: תולדות האמונה הישראלית, הוצאת מוסד ביאליק-דביר, תשט"ו, כרך 1, עמ' 5-174.
2. "שיטת התעודות" מסבירה כפילויות, סתירות, הבדלי סגנון ושינויים אחרים בין סיפורים או קבצי חוקים במקרא, בכך שהם נכתבו כמקורות שונים, עצמאיים, בזמנים שונים: מקור יהוויסטי = J; מקור אלוהיסטי = E; ספר כוהנים = P; מקור דברימי = D. מקורות אלה נערכו מאוחר יותר בשלבי הקנוניזציה (הכנסת ספרי המקרא למתכונתם הסופית) על ידי עורך (R) או עורכים מאוחרים. שיטה זו היא המקובלת היום בחקר המקרא.
3. ליכט יעקב שלום: כותב הערך "לוי, לוויים", האנציקלופדיה המקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1962, כרך ד', עמ' 460-478.
4. ליוור יעקב: חקרי מקרא ומגילות מדבר יהודה. תשל"ב, עמ' 9-30.
5. ליונשטאם שמואל אפרים: כותב הערך "קורח, דותן ואבירם", אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1976, כרך ז', עמ' 259-263.
6. קורח (ערך), האנציקלופדיה העברית, הוצאת החברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים תשל"ח, כרך ל', עמ' 120.
7. הלוי, א.א.: פרשיות באגדה. הוצאת א. ערמוני, אוניברסיטת חיפה, תשל"ג.