פרשת השבוע באתר "חופש"
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

פרשת השבוע: "צו"
ויקרא ו' - ח'

מאת צופיה מלר

ד"ר צופיה מלר היא חוקרת ומרצה בהוראת המדעים, מורה ומרצה לשעבר
במקצועות התנ"ך והספרות העברית, עורכת לשונית של הביטאון "יהדות חופשית",
מחברת הספרים ציידי הנפשות - תשובה ל"תשובה"‏ (1998)
ו- שדים מגיחים מאפלה - סיפורי התחרדות‏ (2000), בהוצאת זמורה-ביתן.

פרשת צו שבספר ויקרא מוקדשת כולה לנושא הקרבת הקורבנות - תחילה באוהל מועד ולאחר מכן - בבית המקדש. הקורבנות בהם מדובר הם עולות, מנחות, חטאת, אשם ושלמים. הנסיבות של העלאת סוגי הקורבנות הן שונות, וגם סדר הצגתם שונה במקומות השונים במקרא (השווה עם פרשת ויקרא שקדמה לזו). אבל דבר אחד משותף להם: בכל המקרים הללו מקריב (לשון אחר: טובח) האדם בעלי חיים כאקט פולחני, בין שכדי להודות לאלוהים על משהו, בין שלרצותו כדי שיכפר על חטא כלשהו שחטא, ובין שכדי "להיטהר" מ"טומאה" שדבקה בו, לאחר שנגע בנבלת חיה "טמאה" או שרץ "טמא" או ב"טומאת" אדם וכו'. בכל המקרים האלה את המחיר משלם בעל חיים חף מפשע וחסר נגיעה לעניין האמור. זה יכול להיות שור, איל או כבש, עז, תורים או יונים. לעתים זכר ולעתים נקבה; לעיתים הם נשרפים כליל על המזבח (עולה) ולעיתים מוקרבים רק חלקים, כמו החלב (שומן), והכוהן מקבל במתנה לצרכיו את כל הנתחים האחרים, המשובחים בדרך כלל, כדי שיכפר, בתור מתווך בין האדם לאלוהיו, על מה שמצריך כפרה לפי הדת, או תודה, או טיהור.

הרמב"ם רבי משה בן מימון רופא ופילוסוף יהודי, מגדולי הפוסקים ביהדות בכל הדורות ספרד, 1138-1204

כתב ידו של הרמב"ם

כבר מפרשינו בדורות קודמים הבחינו בכך שקיימת איזו סתירה לתדמיתו של אלוהים כדמות מופשטת, אבסטרקטית, ולכן אין להקריב לו קורבנות למאכל או לעבדו כדרך שעובדים לאלילים בדרך חומרית. מסיבה זו הם מפרשים את הצורך בהקרבת קורבנות כצורך אנושי, לא אלוהי, או כביטוי לחולשה של בני אדם, שאינם יכולים לעבור בבת אחת מעבודת אלילים לעבודה לאלוהות מופשטת. ולכן, בינתיים, עד שיתרגלו להוויה הדתית החדשה, הם ממשיכים לעבוד לה כפי שהיו רגילים לעבוד לאליליהם. כך מסביר הרמב"ם את הדברים הללו בספרו מורה נבוכים, חלק ג', ל"ב: "שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום; ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבנו ע"ה (עליו השלום) לתיתנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש... והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם..." (2).

נחמה ליבוביץ, בספרה עיונים בפרשת השבוע, מסבירה את הדברים: "הרמב"ם מרגיש בעצמו עד כמה מהפכנית היא דעתו זו, המשאירה לכל עבודת הקורבנות, התופסת מקום לא קטן בתורה, "רק" את התפקיד של הגבלת הרע והעמדתו על מיעוטו עם הפנייתו לכיוון רצוי..." (3). במילים אחרות: הקרבת הקורבנות היא מעשה שיש להתנצל עליו, או, לפחות, לתת לו הסבר משכנע, ועל כל פנים הוא נועד לשמש רק כשלב מעבר לעבודת אלוהים רוחנית באמת. אבל לא היינו צריכים להגיע עד לתקופתו של הרמב"ם ולהגיונו כדי להבין, שהקרבת קורבנות איננה מעשה שראוי לעשותו.

ירמיהו
ציור שמן מאת רמברנדט ואן ריין
צייר הולנדי, מגדולי הציירים בעולם, 1606-1669

כבר הנביאים, במקרא עצמו, מביעים את דעתם הנחרצת נגד הקרבת הקורבנות. ירמיהו אומר (ז' / 21-22): "עולותיכם ספו (הוסיפו) על זבחיכם, ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". באותו פרק עצמו מסביר ירמיהו מהו המעשה הראוי לעשותו (5-7): "כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם, אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו, גר, יתום ואלמנה לא תעשוקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה...". ולא במקרה הוצמדה ההפטרה של ירמיהו לפרשת "צו" שלפנינו, כפי שמסביר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' בספרו "הערות לפרשיות השבוע" (4). הקשר בין השניים מצביע על כך שכבר נביאי ישראל העדיפו את המוסר על הפולחן באופן חד משמעי. נביאים נוספים המביעים דעתם על היחס בין מוסר לפולחן ברוח זו הם עמוס, ישעיהו, הושע ומלאכי. גם בתהילים (כ"ד / 3-4) מודגש: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? - נקי כפיים ובר לבב...".

הרמן כהן, בספרו דת התבונה ממקורות היהדות (1) סוקר את רעיון הקורבן בתולדות האנושות כתהליך שראשיתו במיתוס, דרך קורבן הבהמה שבא להמיר את קורבנות האדם, הקורבן כחגיגה המלווה בסעודה ועד לעידונו בסוף התהליך והמרתו בערכים רוחניים באמת - מוסר, אידאולוגיה ומשפט (ראה בעיקר עמודים 207-214).

הרמן (יחזקאל) כהן
פילוסוף, תאולוג והוגה דעות יהודי
גרמניה 1842-1918

והינה, מה עשו ועושים אורתודוקסים יהודים בעצם ימינו אלה, אלפי שנים אחרי נביאי ישראל? מאות שנים אחרי הרמב"ם? מנסים להחזיר את הגלגל אחורנית, שבים ומשתדלים להחיות מחדש ולהקים בפועל את בית המקדש, ומשננים ולומדים כיצד יעלו בו קורבנות. "מעריב" מיום 28/9/1999, בכתבה ששמה "חבלי משיח" מתאר ארגון דתי המחלק עבודה ותפקידים בבית המקדש המיועד לקום. ב"הארץ" מיום 1/3/2000 מסופר על התארגנות "אוצר המקדש", גוף המאגד שישה ארגוני משנה, ומשמש קרן לאיסוף תרומות "להקמת המקדש השלישי לרבות כל פעולה מכינה לקראתו". ב"הארץ" מיום 12/3/2000, בכתבה "הינה ימים באים נאום ה'" מתוארת הכוונה להקים את בית המקדש, שדגם שלו כבר הוכן, והוא מוצג ביישוב שילה.

לשם מה זקוקים אנחנו לבית השלישי? האם כדי לגמול בו חסד וצדקה, כפי שהורונו נביאי ישראל? האם כדי לתת במבנה זה ביטוי לעשיית משפט צדק בין איש לרעהו, למניעת עושק גר, יתום ואלמנה? האם לצרכים אלו מחוייבים אנו בשיחזור בית המקדש? האם אי אפשר לעשות משפט וצדק בבתי המשפט הקיימים שלנו? האם אי אפשר להתפלל לאלוהים בבתי הכנסת הקיימים?

לא! בית המקדש דרוש לאלה המוסיפים לחלום על מוסד דמוי בית מטבחיים, להעלות שם קורבנות של בעלי חיים חסרי ישע, להקיז את דמם ולשרפם על המזבח.

ביבליוגרפיה:

1. הרמן כהן: דת התבונה ממקורות היהדות. הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1971.
2. הרמב"ם: מורה נבוכים.
3. נחמה ליבוביץ: עיונים בפרשת השבוע, תשי"ז.
   מצוטט ב"עלוני עיון - פרשת השבוע", בעריכת שמעון אורן, המכון להפצת ידע ממקורות היהדות בישראל ובתפוצות, ירושלים, תש"מ.
4. ישעיהו ליבוביץ': הערות לפרשיות השבוע. הוצאת אקדמון, ירושלים תשמ"ח.