פרשת השבוע באתר "חופש"
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

פרשת משפטים

שמות כ"א-כ"ד

עיין ורשם ד"ר משה גרנות

ראינו בפרשת יתרו כי העם חשש לעמוד מול המראה הנורא של הופעת האלוהים בהר סיני, והוא ביקש ממשה שיהיה המליץ בין מעלה ומטה. פרשת משפטים שמופיעה בתורה מייד אחרי פרשת יתרו, אמורה להינתן לבני ישראל בדרך שבני ישראל ביקשוה: "ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים" (שמות כ' 17), ושם במשך ארבעים יום יקבל מה' את לוחות האבן והתורה והמצווה, ובתוכו ספר הברית, בו החוקים שבפרשת משפטים (שם, כ"ד 12-18). כלומר, בניגוד לחוקים הקדמונים שמצאו ארכאולוגים - כגון חוקי חמורבי, בהם המחוקק מתמלא חוכמה אלוהית, אבל את החוקים הוא מנסח בעצמו - הרי שחוקי התורה, ובהם אלה שבפרשה שלנו, מתויגים כחוקים אלוהיים, שהאל עצמו ניסח והכתיב למשה, ומשום כך הם אינם בני המרה ושינוי.

משה ולוחות הברית
תחריט
גוסטב דורה,
צייר צרפתי, 1832-1883

והרי מבט של אדם חילוני על "החוקים האלוהיים" המופיעים בפרשת משפטים:

חוקי העבדות - מסתבר שהתורה לא רק שאיננה רואה פגם בעצם קיום מוסד העבדות, אלא שאיננה צופה שום אופק היסטורי בו החרפה הזאת, שבה אדם קונה אדם ("כי תקנה עבד עברי..." - שמות כ"א 2; אדם עלול גם להימכר בגניבתו - שם, כ"ב 2) - תבוא לידי קץ. אדם נמכר לעבדות בשל חובו, והוא רשאי למכור את ילדיו כדי לכסות חוב ("כי ימכור איש את בתו לאמה..." - שם, כ"א 7). עבד עברי זוכה ליחס מועדף לאין ערוך על פני עבד כנעני (ראו ויקרא כ"ה 44-46, ירמיהו ל"ד 9-17, נחמיה ה' 8, דברי הימים ב' כ"ח 10-11), אך מכירת אדם את עצמו או את ילדיו בשל חוב הייתה נורמה בכל התקופה המתוארת במקרא (ראו מלכים ב' ד' 1, נחמיה ה'), ורק במקום אחד בכל המקרא, בספר איוב, יש הכרה בשוויון הבסיסי שבין עבד לאדוניו: "...הלא בבטן עשני עשהו (את העבד) ויכוננו ברחם אחד" (איוב ל"א 15).

ובאשר לאמה (על הרוב, קטינה במושגים של זמננו!) - לא רק עבודתה נמכרת לאדון אלא גם גופה, והיא משמשת לו כאישה כל עוד יחפוץ בה (שמות כ"א 7-11). העבד נחשב לרכושו של אדוניו, ואם זה יכה אותו באכזריות, ולא ימות תחת ידו באותו מעמד, אלא יום יומיים אחר כך - אדוניו לא ייענש כלל - "כי כספו הוא" (שם, 21); ואם "רק" את עינו של עבדו או את שיניו ישחית במכות - עונשו של האדון יהיה אובדן "כספו", שכן העבד ייצא בשל כך לחופשי (שם, 26-27). וכל החוקים האכזריים האלה אמורים להיות דברי אלוהים חיים חסרי תמורה עולמית, ואנו אמורים לקיימם לנצח, בפרשנות זאת או אחרת של חכמי ההלכה! ייתכן שיש בחוקים האלה מידה של "קדמה" ביחס לידוע לנו על מצב העבדות בעמים הקדומים האחרים, אך החוקים ההם עברו מן העולם בשל היותם חוקים "אנושיים", ואילו חוקים דרקוניים אלה הכתובים בפרשת משפטים, שמשה קיבל אותם, כביכול, ישירות מן האל, אמורים ללוות את עם ישראל לנצח נצחים, וגם כאשר הם מגובים בנופך המוסרי שהוסיפו חז"ל, הם עדיין נשארים חוקי עבדות קשים, שכל אדם בעל אוריינטציה הומניסטית יסלוד מהם.

משה ולוחות הברית
שמן על בד
יוסטוס ון גנט,
צייר הולנדי, המאה ה-15

דרכי הענישה - פרשת משפטים, כמו התורה בכלל, מציעה מערכת ענישה אכזרית ביותר, לפיה אורב עונש המוות לאדם על כל צעד ושעל. עונש בלתי הפיך זה מוטל על רוצח במזיד (שמות כ"א 12,14,23), ואף על הורג נפש ברשלנות (שם, 29), על מכה אביו ואימו (שם, 15), על גונב נפש למכירה (שם, 16), על מכשפה (שם, כ"ב 17), על שוכב עם בהמה (שם, 18), על זובח לאלוהים אחרים (שם, 19). במקומות אחרים בתורה נכפה עונש זה גם על נביא לעבודה זרה, על נביא שקר, על מדיח לעבודה זרה, על מחלל שבת, על מי שאינו נשמע לכוהן או לשופט, על בעל אוב, על מקלל הורים, על בן סורר ומורה, על נואפים, על שוכב עם נערה מאורסה ועל הנערה המאורסה עצמה, על אונס נערה מאורסה, על כלה שלא נמצאו לה בתולים, על בת כוהן כי תחל לזנות, על אלמנה שהרה לזנונים, על משכב זכר, על גילוי עריות (אשת אב, כלה אישה ואימה, אחות), על משכב עם אישה דווה (ראו פירוט המקומות בספרי "התנ"ך - כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986, ע' 137-139). לכך יש להוסיף את אכזריות דרכי ההמתה, כגון סקילה ושריפה, אשר פורטו בצורה מבהילה במקרא ובמשנה (ראו לדוגמה: ויקרא כ"ד 13-23, במדבר ט"ו 32-36, יהושע ז' 25-26, וכן ראו פירוט דרכי ההמתה - סקילה, שריפה, הרג וחנק - במשנה סנהדרין, פרקים ד'-ט').

ברור שמערכת עונשין כזאת היא לא רק רחוקה מההווי המשפטי המודרני, אלא שהיא לא התקבלה אפילו על דעתם של חז"ל. חז"ל הסתייגו כל כך מהוצאה להורג, עד שקראו לסנהדרין שהרגה אחת לשבע שנים, ואפילו לשבעים שנה - בשם "חבלנית" (משנה מכות, א' י').

מכל הפשעים המנויים לעיל, רק על הרצח יש עדיין ויכוח במדינות בעלות משטר דמוקרטי - אם ראוי להטיל בגינו עונש מוות, אם לאו. מדינות מתקדמות רבות בעולם, ביניהן מדינת ישראל, ביטלו למעשה את עונש המוות אפילו על רצח (להוציא רצח עם, כגון פשעי הנאצים), והמירוהו בתקופת מאסר ארוכה. הנימוקים לכך הם מוסריים בעיקרם. מכל מקום, הנימוק המקראי לחובה להרוג את הרוצח הוא מופרך מעיקרו: "...כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט' 6); והרי אם נקבל את גישת המקרא, "בצלם אלוהים" נבראו הכול, גם הרוצח! איזו רבותא תהיה אם יירצח עוד "צלם אלוהים"? במקום אחר כתוב: "...כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ולא תטמא את הארץ..." (במדבר ל"ה 33-34). אם הדם מחניף את הארץ ומטמאה, מה הטעם להוסיף עליו דם? רוצח צריך להיענש כמידת החומרה של מעשהו, אך את החיים הוא לא קיבל מהמערכת השיפוטית, ולא מהמערכת השלטונית המבצעת את העונש, על כן אין אלו רשאיות לגזול את החיים שלו. מערכות אלו חייבות להגן על החברה מפני פושעים, להרחיקם ממנה ולהענישם, אך אין היא רשאית לרדת לרמה המוסרית של הרוצח עצמו ולבצע רצח כפי שהוא עצמו ביצע.

משה
רישום
אפרים משה ליליין,
צייר יהודי, יליד פולין, 1874-1925

בפרשה שלנו מוצעת נוסחה עתיקת יומין לענישה, ושמה בפי חז"ל "מידה כנגד מידה" (נדרים ל"ב ע"א, סנהדרין צ' ע"א). דרך זו של ענישה מוכרת לנו מקובצי חוקים קדמונים אחרים כגון חוקי חמורבי (סעיפים 196 ואילך) או חוקי שנים עשר הלוחות הרומיים (Talio). והרי לשון החוקים האלה בפרשת משפטים: "...ונתתה נפש תחת נפש. עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל. כווייה תחת כווייה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה" (שמות כ"א 23-26).

הדברים מנוסחים בצורה יותר ברורה במקומות אחרים בתורה: "...נפש תחת נפש. ואיש כי ייתן מום בעמיתו, כאשר עשה - כן ייעשה לו" (ויקרא כ"ד 18-19) וכן "ולא תחוס עינך - נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל" (דברים י"ט 21). לגישה העונשית הזאת, המקובלת כאמור במשפט הקדום בפינות השונות של העולם, יש רק יתרון ברור אחד: היא מקהה, ואף משתיקה, את תשוקת הנקמה של הקורבן, או של קרוביו, אלא שהיא מאלצת את המערכת המשפטית לרדת לדרגתו של הפושע. זה מחייב אותה למנות "בעלי תפקיד ממלכתי", אשר יבצעו זוועות בשם החוק, שלמותר לומר שהן בלתי הפיכות (במקרה של טעות), ושהן אינן בנויות לדקויות המשפטיות במצבים של היעדר אחריות, כגון במקרים של מוגבלות שכלית של מבצע הפשע, במקרים של מצב נוירוטי או פסיכוטי, במקרים של הגנה עצמית, הגנת הצורך וכד'. אף אם היינו מסכימים כי המערכת המשפטית תזדהם בכזאת מערכת עונשית, הרי שמעצם מהותה היא נזקקת ל"ראיות אלוהיות" המתיימרות לדעת את הנסתר.

כבר חז"ל, שהיו מחויבים לכל אות שבתורה, לא ראו אפשרות לקיים מערכת עונשין מבהילה כל כך, כזו המתוארת בצורה כל כך ברורה וחד משמעית בתורה, והם קבעו כי "עין תחת עין" - ממון, תשלומים, זאת אומרת, שהמזיק משלם את נזקו של הניזוק לפי אומדן מסוים ומפורט (בבא קמא פ"ג ע"ב); אבל אין ספק שבתקופה המתוארת במקרא היו עונשי הגוף, וביניהם מכות וקיצוץ אברים, חלק עיקרי במערכת העונשין, והרי מבחר דוגמאות:

"והיה אם בן הכות הרשע, והפילו השופט והיכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו ולא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה, ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כ"ה 2-3); "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. וקצותה את כפה, לא תחוס עינך" (שם, 11-12); "וינוס אדוני בזק וירדפו אחריו ויאחזו אותו ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו" (שופטים א' 6); "ויצו דוד את הנערים ויהרגום (את רוצחי איש בושת), ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם ויתלו על הבריכה בחברון..." (שמואל ב' ד' 12).

צריך להיות הוגנים ולומר כי כל הזוועות האלו, המתוארות במקרא כפועל יוצא של "הצדק", ואף הרבה מעבר לאלו שבמקרא, היו מקובלות בכל העולם הקדום, ולמעשה, גם בעולם החדש עד ממש תום המאה העשרים. לשם דוגמה אציין כי בשנת 1780 נמנו באנגליה, ערש הדמוקרטיה המערבית, 350 (!) עבירות (לעומת 36 במקרא), שעליהן נענשו מבוגרים, ואף ילדים (!) בעונש מוות. בין העבירות גניבות פעוטות ערך וכייסות. באותה שנה נתלו באנגליה עד 40 איש ביום אחד, ועד 1816 נהגו לתלות בה עד 3,000 איש בשנה. יש מדינות שגם היום, בשם הצדק ובשם הצו האלוהי, מקצצות אברים ומלקות ענושים בציבור. כלומר, אכזריות ואטביזם משפטי אינם רק נחלתו של המקרא, וזוועות בשם החוק בוצעו מאז ומעולם, אלא שההבדל הגדול הוא בכך שבן דורנו מביט בשאט נפש אל מעלליהן של מערכות המשפט מן העבר, ורואה בהן משגים קשים שהזמן גרמם, ואילו המאמין מביט אל מערכת המשפט המקראית כאל אידיאל נצחי. כאן טמונה תקלה קשה, תקלה המובילה מדינות כמו סעודיה, אפגניסטן ואיראן, בימינו אלה, לאמץ נורמות משפטיות ברבריות לחלוטין, וכל זאת בשם האמונה ובשם צווים אלוהיים.

משה
שמן
רפאל סאנציו,
מגדולי הציירים האיטלקיים במאה ה-15‏, 1483-1520

הקנאות הדתית - אמונה אלילית מעצם טבעה היא סובלנית כלפי אמונות אחרות. תבניות המחשבה האלילית מכירות בכך שלכל עם יש אל משלו, או אלים משלהם, ובדרך כלל אין כל מניעה אמונית לקלוט אלילים נוספים. הסיכוי להידרדר למלחמת אמונה בעולם האלילי הוא פחות לאין ערוך מהסיכוי לכך באמונה המונותאיסטית. שתי דתות מונותאיסטיות אינן מסוגלות לדור בכפיפה אחת: יש רק אלוהים אחד, ורק אמת אמונית אחת, ומי שטוען לאמת בלעדית אחרת הוא בהכרח שוגה שגיאה חמורה שהעונש עליה חייב להיות גירוש והשמדה.

הבסיס למלחמות הדת בעולם המערבי מצוי לדאבון לב במקרא, וחלק לא מבוטל ממנו - בפרשה שלנו: "לא תשתחווה לאלוהיהם (של עמי כנען) ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם, כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם. ועבדתם את ה' אלוהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כ"ג 24-25); "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגירשתמו מפניך. לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית. לא יישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש" (שם, 31-33).

שוב, צריך להיות הוגנים ולציין כי כל עם היושב עתה על אדמתו, וזוכה להכרה מלאה משכניו על אותה כברת ארץ, חייב את כל הטובה הזאת לאבותיו, אשר בתקופה קדומה, לעתים מחותלת באדי מיתוס, גירשו והשמידו את העם, או העמים שאכלסו את המקום לפניהם. אין בעולם עם שיכול להתפאר ולטעון כי הארץ נקנתה בדרכים אחרות. כל זה נכון ושריר ויציב, אלא שבתורת ישראל מובא לראשונה הצידוק למעשי הזוועה ממקור שמעבר לפרגוד: האל בכבודו ובעצמו רוצה בהשמדת מעשי ידיו ובגירושם מהאדמה הקדושה שהוקצתה לעמו, ורק לעמו, וכל סטייה מן הקו המבהיל הזה הוא חטא כלפי האל, חטא שבגללו, הוא עלול למנוע מבני ישראל לחם ומים, ואף גרוע מכך - להגלותם ולהשמידם.

הצו הזה מדרדר את המאמין למדרגה הנמוכה ביותר אליה יכול אדם לרדת. המאמין נדרש לשבר את מקדשיהם של מאמינים אחרים, לגרשם ממולדתם, ואף להשמיד את חלקם ללא רחמים - גברים, נשים וטף - "לא תחיה כל נשמה!" (דברים כ' 16). ולא רק את עממי כנען מצטווה המאמין להשמיד, אלא גם את אחיו, בני עמו, ושוב, השמדה טוטלית, שלא יישאר מהם זכר (שם, י"ג 7-19).

מסתבר שהצווים הנוראים האלה קוימו הלכה למעשה. אני מניח שאליהו, יהוא, ואפילו יאשיהו לא הכירו את התורה כפי שהיא היום בידינו, אך אין ספק שהם קיימו את הצו לגבי עובדי הבעל ככתבו וכלשונו, ומעשי הטבח בשם הצו הזה מתוארים בפרוטרוט, וזוכים לשבחים מפי מחברי התעודות, היודעים, כביכול, מה האל דורש מן האדם (ראו מעשי הזוועה הנ"ל במלכים א' י"ח 39-40, מלכים ב' י' 18-30, שם, כ"ג).

חז"ל, שרמתם המוסרית הייתה נעלה ללא ספק, התקשו להסכין עם הצו הברברי הזה, אך הם היו מחויבים למצוות התורה, ולכן הלכו באותה הדרך, שהזכרתי בעניין הקודם - הם פשוט צמצמו עד לכדי איון את המקרים שניתן לתייגם כעבודה זרה: "נוכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן, אלא מנהג אבותיהם בידיהן" (חולין י"ג ע"ב); ובאשר לעיר הנידחת, זאת שכל גריה, מזקן ועד טף, חייבי מיתה, עליה הם אמרו: "עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות..." (סנהדרין ע"א ע"א).

עם כל ההערכה שצריך להעריך את חז"ל על האקרובטיקה ההלכתית שהפגינו בנושאים אלה ואחרים, הרי לא ניתן להעלים עין מכך שבספר התורה, המחייב את המאמין לדורי דורות, מופיעים היגדים מפלצתיים כאלה, שעד היום יש מטורפים הלוקחים אותם ברצינות הכי גמורה. לא ניתן גם להתעלם מן העובדה ששתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, הנצרות והאסלאם, קיבלו בירושה את הקנאות הדתית, שלידתה והורתה בתורה, והביאו אסונות נוראים על העולם.

לדעתי, מוטל עלינו היום להתייחס אל כתובים אלה כאל מה שהם באמת - יצירה אנושית, ובמקרים רבים מן הזיבורית [הגרועה] שבה, ועל כן, האפולוגטיקה מיותרת לחלוטין במקרים אלה: אמנם את הכתובים קיבלנו מאבותינו, אך רוחנו החופשית מצווה עלינו לקרוא אותם בביקורת, ובוודאי לא לראותם כמחייבים את אורח חיינו היום.

ד"ר משה גרנות‏ - PhD מטעם אוניברסיטת בר אילן. איש חינוך, מרצה במכללה, מפקח כולל על בתי ספר על יסודיים במשרד החינוך. פרסם כארבעים ספרים וחוברות בתחומי העיון, החינוך, הספרות היפה וספרות ילדים. מהחשובים בהם:

• "התנ"ך - כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986
• "אמונה משלו - היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993
• "אדיפוס ואבשלום", הוצאת ידיעות אחרונות 1996
• "שיחות עם חוזר בתשובה", הוצאת עם חופשי 1999
• "עגנון ללא מסווה", ירון גולן 1991
• "האב קובלסקי", עקד 1991 (רומן)
• "המאהב השני של הרבנית", תמוז 1997 (רומן)
• "להיות כמו כולם", כתר 1986
• "הנדר", תמוז 1986
• "הדמעות הטובות של ערגה", מסדה 1992
• "מיקינרו", דני ספרים 1996
• "הזבוב הירוק והמעיל הכתום", דני ספרים 1997

לראש הדף