להתווכח עם דתיים

קל מאד לשחק עם המילה 'ערכים', ויעיד על כך הארגון להחזרה בתשובה שנטל לעצמו שם זה. הדתי בדרך כלל ינגח את הקורא בחוסר הערכים, כביכול, של "החילוניים" ושל עולמם. הנקודה היא שמוסר, ערכים וכו' אינם נמצאים "בחילוניות" - אלה קיימים במצפון האנושי ("בהומניות", אם תרצו). אצל אנשים דתיים למיניהם נעשה נסיון לכפות ולשנות ערכים אלה, מבלי להיכנס כלל לויכוח האם "לטובה" או "לרעה" - כל ערך לגופו. עצם אי-החופש בבחירת הערכים אינו אנושי, ומהווה הפרה של "ערך" חשוב.

נתקלתי בכותרת דבריו של רב כלשהו: 'זכות הכפירה בערכי היהדות'. יש תמיד לשים לב למה שנאמר בדברים, כמו גם למה שנאמר ביניהם. כותרת זאת מבליעה בתוכה בהיחבא, מבלי לציין זאת במפורש, שני מסרים מקורבים. המסר האחד, שלאמונה היהודית קיימים 'ערכים' (שזו מילה בעלת הקשר חיובי) ולמי שאינו שותף לה חסרים כביכול 'ערכים' (למרות שזה לא נאמר במפורש). המסר האחר נמצא במילה בעלת ההקשר השלילי 'כפירה', שלפי דעתי כיוונה הפוך מהנרמז, וזוהי בדיוק הפעולה שדתיים רבים נוקטים בה כלפי שיטות לוגיות ומדעיות מודרניות (מבלי להאשים מישהו ספציפית).

"חיים בעלי תוכן יהודי" זה ביטוי שנשמע נפלא, וכבר הוטח בפני ידיד שלי שהשתתף אף הוא באחד הפורומים. אינני בטוח ששינון תורה, משנה וגמרא, לימוד ילדי שאיש בשם נח באמת הציל את כל החיות על-פני האדמה כהיסטוריה צרופה במקום כסיפור יפה, זה 'הערכים' שאני רוצה שהמדינה שלי תשמור עבורם.

הקשר שלנו להיסטוריה היהודית שהדתיים מצדדים בו בגלוי, הוא חשוב וטוב. גם יגאל אלון טען שעם שאינו מכיר את עברו, עתידו לוט בערפל. הבעייה היא שגם כאן חוטא הציבור הדתי, לדעתי, חטא גדול וכפול. האחד הוא בתוכן ההיסטורי שהוא מייחס לעם היהודי, שאינו תמיד חופף את ההיסטוריה האמיתית כפי שמכירים אותה חוקרים אובייקטיביים ברחבי העולם, והאחר באופן הלימוד שאינו בדיוק "לימוד" אלא יותר שינון ושיעבוד מתוך ציווי אלוהי.

מה שהדתי מכנה 'יהדות' הוא דבר חשוב ומענין שחובה עלינו ללמוד עליו ולהכירו, אבל לא לנהל חלילה חיים לפי חוקיו. מי שהקים את המדינה הזאת, "יעדו" לא היה מדינת הלכה דמוית אירן, אלא מדינה חופשית שאזרחיה מכירים את עברם ויודעים לספר עליו לבניהם. העובדה שעם זה עבר, לפי דברים שנאמרו לי 'את כל הגולה בחרוף נפש של שמירת מצוות' אין בה ולא כלום עם הצורך שלי כבן אותו עם לקיים אותם ציוויים עתיקים. נהפוך הוא, הגיע הזמן להפסיק "לקפוא על השמרים" ולהבין שגם אם משהו נחשב לנכון על-ידי קבוצת אנשים במשך זמן רב, הם יצאו רק נשכרים מכך שיפשפשו קצת במציאות שסביבם תוך כדי ביקורת עצמית חפשית.

אין בזאת לומר שרשת החינוך הממלכתי (המכונה "חילונית" בידי אנשים מסוימים) פועלת רבות ונצורות בכיוון זה, וביקורת רבה לי על דרך פעולתה. בחטא החינוכי חוטאים כולם, גם החינוך "החילוני" ובוודאי "החינוך" הדתי. לוקחים ילדים רכים, שמוחם מתוכנת לקלוט ולהטמיע כמעט כל דבר הנאמר להם "כתורה מסיני", ומלמדים אותם סיפורי פולקלור כאילו היו עובדות היסטוריות צרופות. בעולם הדתי נעשה הדבר פשוט כהעברת עובדות שקריות. בעולם הלא-דתי זה נעשה בדרך כלל כרמיזה או כאי-הסבר במה מדובר בדיוק. ללמד ילדים את הכתוב בספרי התורה, כאילו זאת ההיסטוריה המדוייקת, להתעלם בו בזמן ממימצאים, היסטוריה כפי שמכירים אותה החוקרים והמדענים, ואז לבוא ולטעון על הקשר הנדרש בין העם להיסטוריה שלו, יש בכך - לדעתי - משום עוול והטעיה. האם חלק מההיסטוריה של המדינה שלי זה שכדור הארץ נוצר לפני כחמשת אלפים שבע מאות ששים ומשהו שנים? האם חלק מההיסטוריה של העם שלי זה שששה מאות אלפים מבניו (וזה רק הזכרים הבוגרים, אם אינני טועה) הלכו במדבר ארבעים שנה? התשובות לכל אלה (ולשאלות רבות אחרות) לפי החוקרים הם 'לא' גדול. אין זה אומר שיש להפסיק, חלילה, וללמוד את סיפורי התנ"ך. נהפוך הוא - יש ללמוד את הסיפורים, ועל הסיפורים, וגם את ההיסטוריה של הסיפורים עצמם.

קובלנה שעולה פעמים רבות בויכוח היא לגבי הכרתם של תלמידי "החינוך החילוני" את סיפורי המקרא. הרשו לי לקבוע: ראשית, כמות הילדים בחינוך הממלכתי שמכירים את סיפורי בראשית היא גדולה, ושנית, היא אינה רלוונטית לגבי נכונותם. אחוז גבוה יותר מבין ילדי החינוך הממלכתי יודעים לפחות שמדובר בסיפורים שאינם בהכרח אמת היסטורית מוחלטת, וגם אחוז זה הוא קטן מדי לצערנו.

אין לי דבר וחצי דבר נגד לימוד מסורת בכלל ולימוד תנ"ך בפרט. יש לי הרבה נגד לימוד תנ"ך בדרך בה נעשה הדבר כיום, כאשר במקרים רבים "מוחבא" בתוך הלימוד רמז גלוי - פחות או יותר - כי מדובר בטקסט היסטורי בלתי ניתן לערעור. התוצאות הן בדיוק מה שאנו רואים בדיונים מעין אלה המצוטטים כאן. אין לי גם ויכוח על עומקה ורוחבה של הגמרא, ואני מעיד על עצמי שאני בקושי מכיר פרקים בודדים בה. אין בכך ולא כלום עם נכונות טענותי. ידיעת או אי-ידיעת התלמוד אינה מהווה קריטריון לנכונות דבריו של מישהו. הסתמכות על מחקרים ומימצאים כן.

לימוד אמיתי נובע בין היתר מסקרנות. 'אין הביישן למד' - מעניין איך הפכו בימינו היהודים הדתיים, במיוחד החרדים, את משמעות האימרה הזאת במאה ושמונים מעלות!

לא מעט השמצות אנו שומעים על מערכת החינוך "החילונית". הטוען הדתי יעלה נושאים כאלימות, חוסר בלימוד המורשת, ועוד. האמת היא, כאמור, שעל תכנית הלימודים הממלכתית יש לי ביקורת קשה, ועם כל הביקורת הזאת, היא לעין ערוך טובה ועדיפה על האלטרנטיבות האחרות, שביניהן ובין "חינוך" אין כמעט ולא מאום.

'כיצד אדם חילוני מחנך את ילדיו?' - שאלה מעניינת בה נתקלתי. וחלקה של התשובה נמצא בשאלה. עצם היכולת לשאול שאלה תמוהה שכזאת הינו תוצר של החינוך הדתי, ומראה לדעתי על אי הבנה בסיסית של המונח 'חינוך'. זה כמעט כמו לשאול האם אנשים לא דתיים מסתובבים בביתם עירומים כיוון שאין עומדים אל מול עיניהם הציוויים הדתיים העוסקים בצניעות.

ההבדל המרכזי בין "החינוך" הדתי לזה הלא-דתי נעוץ בחינוך לחשיבה ולבחירה חופשית מתוך עקרונות מצפוניים, לעומת החינוך לחשיבה ולבחירה על פי הכתבה מגבוה, ללא יכולת ויכוח. אין "צודק" ו-"לא צודק" אבסולוטי, ולא כל דבר חייב להיות מסווג תחת אחת הקטגוריות המדוייקות "טוב" או "רע". מעצם כך, רצופים החיים הלא-דתיים תהליכי בחירה והתמודדויות קשים יותר. יש מי שאינו עומד בכך, במיוחד בשכבות גיל מסויימות, והרצון לברוח חזרה לילדות, לזרועות החמים של קהיליה "אבהית", גובר על הרצון וההכרה בחופש שמעניק לו העולם האמיתי.

היטלר וגרמניה הנאצית (אשר צצים מדי פעם בדוגמאות שונות בפורומים), כמו גם כתות מיסטיות שונות למאות ולאלפים, כמו גם תופעות רבות אחרות, מדגימים עד כמה חזקה ההשפעה של אישיות כריזמטית, בשילוב עם סביבה אוהדת ורקע מתאים, על דיעותיו של אדם. משפטים כמו 'אתם בשלכם, לא מוכנים להתקרב' נאמרו לי לרוב. אין זה סוד שעל כל יהודי שאומר משפט שכזה, קיימים לפחות עשרה נוצרים ועשרה מוסלמים שאומרים אותו המשפט ומתכוונים לאותו הדבר. גם הם חונכו כפי שחונכו, עודדו על-ידי סביבתם הקרובה, ועברו את האירועים שעברו על-מנת שיגיעו לאמירת משפט זה בכוונה יתירה כפי שנאמר לי.

'איך יכול האדם הישר וההגון שהאמת בוערת בעצמותיו לקבל מסורת שקרית?' (נשאלתי, באמת). זו שאלה ששואל באותו נוסח כל מוסלמי או נוצרי אדוק. חינוך מגיל צעיר, יחד עם ידע מועט לגבי העולם, יכולים לעשות פלאות לשכל האנושי. הם יכולים לגרום לאנשים באופן מופלא ובלתי מוסבר להאמין בדיוק בהיסטוריה שהאמינו הוריהם, שכמובן שונה במקרים רבים מההיסטוריה בה האמינו הוריו של בן דת אחרת. הם יכולים לגרום לאנשים לפוצץ עצמם בקרב קהל, ולהאמין שפעולה זאת תקרב אותם לאיזשהו "גן עדן".

חשוב אולי לענות על עוד משהו. דתיים רבים "מנגחים" את "החינוך החילוני" על פירות "באושים" כביכול שהוא יוצר לפעמים - דברים בדמות אלימות בבתי-ספר ואנשים ריקים ופוחזים אחרים. מאחרי טענות שכאלה מסתתרת צביעות כפולה. ראשית, לא מעטים "הפירות הבאושים" שיוצר "החינוך" הדתי, אלא שטבעו של מחנה זה, במיוחד חלקו החרדי, להסתיר תופעות אלה מהציבור ולהוסיף בכך חטא על פשע. שנית, ואולי חושב יותר, ההתמודדות עם תופעות כאלה צריכה להתבטא בפעילות עניינית אמיתית, ולא בבריחה מהן לעולם שכולו מלאכותי. אלימות בבתי ספר? נכון. אני מסכים. בגלל זה צריך להפסיק לאכול פיצה פפרוני? לא ללמוד כימיה? להשתמט משירות צבאי? החליים של החברה ידועים לכולנו, והשיטה להתמודד איתם היא לא להתחיל לקיים ציוויים עתיקים שנכתבו לפני אלפי שנים, ללא ביקורת ובאופן עיוור.

הכללה היא ענין מסוכן. כמו שניתן להכליל את כל חובשי הכיפה מול כל השאר, ניתן גם להעביר את הקו המפריד בין הקבוצות באופן אחר. 'אופנה ביזארית בתצוגות אופנה?' גם את זה שמעתי, בהקשרים "חילוניים". לגבי אופנות מסוימות ייתכן וגם דעתי כזאת. גם הכיפה משעשעת אותי, וגם אופנות ביזאריות אחרות. אחטא לאמת אם אומר שלא. דבר מוזר אחד אינו מצדיק דבר מוזר אחר, ומבחינתי ניתן להכליל את חובשי הכיפות והאופנות הביזאריות האחרות ביחד.

אכן מוחו של האדם מכתיב לו עולם "ריק" יחסית, ודורש דמות אלוהית או אבהית כלשהי. השילוב של צורך עתיק זה, יחד עם האינטרסים של גופים דתיים למיניהם, שירשה עם הדורות באופן חזק את האמונות הדתיות השונות (ושונות זו מזו) שקיימות בעולמנו. הרי ויכוחים כאלה ניתן למצוא גם בפורומים נוצריים, והיכן לא.

גם אני בחרתי באמונה, וגם לי יש "אלוהים", אם תרצו. למעשה אין ביני לבין המכנה עצמו 'דתי' הבדל גדול במובן זה. סביר שהאלוהים של שנינו ניגלה אלינו בכמות זהה ועשה לנו אותם ניסים. אלא שהאלוהים שלי שוכן בתוכי ולא מחוצה לי. אין לו ציוויים אבסולוטיים והוא מרשה לי - ואפילו מעודד אותי - לערער מדי פעם על ציווייו הקודמים. יתירה מזאת, אין הוא מדבר מפיותיהם של אחרים ורוחו אינה שורה עליהם. הוא שלי ואני בחרתי בו בחירה חופשית לחלוטין, בדיוק כמו שהדתי (לפעמים) טוען. יש לו עקרונות די ברורים. הוא מאמין בחופש, בשיוויון, בלימוד ומחקר, בהתעדכנות ובשכל הישר, בסיוע לזולת ובאהבת המשפחה, העם והאנושות (בסדר הזה). לא איכפת לו מה ומתי אני אוכל, כל עוד איני מזיק לעצמי או במישרין למישהו אחר, ולא איכפת לו מתי אני נוסע, מדליק את האור, קורע את נייר הטואלט, מקיים מגעים מיניים או כותב והוגה צירופי אותיות מסוימים. האלוהים שלי אינו מתייצב אל מול הידע האנושי וזורק לאשפה כל מחקר מדעי שמקובל על הכלל. הוא לא טוען שהאשה נבראה מצלע הגבר ומשמשת כקניינו ואינו דורש שאמלמל מילים בשפות שמעולם לא היכרתי כדי לרצות אותו.

והיכן "הערכים" ו-"המוסר" שמכתיבים לי אלוהי ואמונתי הנ"ל? האם יש לי ערכי מוסר אבסולוטיים "ונצחיים" כמו אלה של האדם הדתי? חשוב להבין שישנו גבול לא כל כך ברור בין עקרונות "אבסולוטיים" של מוסר לבין עקרונות "משתנים". השבטים הקניבלים באפריקה לא מצאו כל פגם מוסרי באכילת בשר אדם. בתאילנד, ששנות ההיסטוריה שלה אינן נופלות משנות ההיסטוריה היהודית, אין כל פגם בהפקת שיהוקים רמים בעת הארוחה בפומבי. ביפן למשל, שמספר אזרחיה גדול בהרבה ממספר אזרחי מדינת ישראל, ג'ינג'ים דווקא נחשבים נחותים משהו, ולהירדם בעת פגישה עסקית הוא דבר של מה בכך. חבר טיפוסי באגודת "תנו לחיות לחיות" יזדעק כאשר יהרגו חתול, אבל יכסח בקלות את הצורה של תיקן גדול. הומוסקסואליות בהסכמה נחשבת לגיטימית, אבל מין עם ילדים אפילו בהסכמת כל הצדדים לא. גילוי פני האשה ברבים באפגניסטן הוא לא מוסרי בערך כמו גילוי שדיה ברבים בישראל. המכנסיים הקצרים והמיני של ימינו שקולים כמעט להליכה בעירום בעיירה היהודית הפולנית של המאה השמונה-עשרה. ועוד ועוד.

הנסיון לאכוף מוסר אבסולוטי נדון לכשלון, כיוון שמוסר אמור לנבוע מבפנים, כתוצר של הסביבה בה אנו חיים. 'שמע בני מוסר אביך' הינו רק אחד ממקורות הקלט לפיהם אמור אדם לגבש את ערכיו, ולא במקרה נאמר בהקשר ל- 'אל תיטוש תורת אמך'. החברה הדמוקרטית מגינה על עצמה באמצעות מערכת חוקים שגם היא, וטוב שכך, משתנה לפי הצורך ובאמצעות החברה עצמה. הפרט אמור לקבוע את דרכיו על פי מזיגה מתאימה של מערכת החוקים הדמוקרטית עם מערכת המוסר האישית. לפעמים הם מתנגשים, ואז ישנה דילמה. מכיוון שהפרט הוא זה שאמור לקבוע, ולא ישות אלוהית וירטואלית כלשהי, אזי הדילמה בעינה עומדת וע"י פתרונה אנו מתבגרים ומכוונים את דרכנו.

הדתי יטען בתוקף כי עולמו הרוחני "שלם" וכי על החילוני החי בעולם של "בילבול" רק לקנא בו. די מדהים לשמוע איך האדם הדתי מגן בלהט על מה שלימדו אותו. אני אפילו מהמר שהוא מאמין באמת ובתמים שחלקים גדולים מזה הם אמת. שבאמת יושב לו איזה ריבון עולם שבודק בעל כל גנים יהודים האם הוא אוכל צ'יזבורגר.

אם טוב לו באמונתו זאת, אכן אשריו ויש רק לקנא בו. בדומה אני מקנא בכל ילד שטוב לו בעולם שמסביבו ואינו מוטרד מבעיות העולם האמיתי, או בחיית מחמד שחיה חיים נטולי דאגות בקרב משפחה מאמצת אוהבת. המציאות היא הרבה יותר קשה מאגדות היהדות או האיסלאם או הנצרות וכו'. הדתיים מכנים זאת בשם 'בילבול', ואת הבריחה מההתמודדות עם המציאות בשם 'שלימות', שהיא בדרך כלל דרכם של מאמינים.

מוסר אמור לנבוע מבפנים ולא מהוראה מגבוה. את הניסוח הטוב ביותר אולי לדברים אלה שמעתי מפי "יוצא בשאלה" המכיר היטב את העולם החרדי: לאמונה החרדית הקפדנית אין כבוד לרוח. יש רק טקסט שמדבר על רוח ועל כבוד אליה. החרדי יגיד את מה שהוא צריך לומר, לא מה שיש לו לומר.

שאלה שנשאלתי פעמים לא מעטות: מה רע בעובדה שהדתי ממשיך להאמין במה שהוא מאמין? מבחינתי שני דברים. העיקרי ביניהם הוא שאמונתו זאת, יחד עם לחצים פוליטיים (של נציגיו בכנסת) בגלל עירוב דת ומדינה, כופים עלי אורח חיים שנוגד את רצוני והחופש שלי. מרחיקים ממני מאכלים שאני אוהב. מונעים תחבורה ציבורית בזמנים שונים מקרובי הזקנים. אוסרים על מכרים מסוימים שלי להתחתן במדינה זאת, ועוד ועוד. הדבר השני הוא שזה "מפריע" לי - מה לעשות - שאנשים מסביבי, בני עמי ומדינתי, מאמינים בדברים הסותרים את הידע המדעי האנושי. כאשר מדובר בפולקלור של בני עמים אחרים ומרוחקים, זה נראה לי מתאים כתוכן לפרקי 'נשיונל גיאוגרפיק' בטלויזיה, אבל בני העם שלי?! הרי ילדי שלי גרים כאן וקולטים גם הם את המסרים הללו של מערכת החינוך ושל המימסד! לצערי, חלק אינטגרלי מהדת היהודית הינו 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא'. וכפי שכבר נוכחתי, גם הדובר הדתי וגם אני עצמי מנסים "לתקן" איש את רעהו, אם כי אני עושה זאת לא מפאת ציווי אלוהי אלא בגלל הסיבות שפירטתי לעיל.

'החלטת לנטוש מסורת בת אלפי שנים' - כבר שמעתי, ולא אחת. גם אתה, אדוני המאמין, החלטת לנטוש מסורת בת אלפי שנים של אי-כתיבה באינטרנט ואי-שימוש באלקטרוניקה ובמחשבים. רוב בני האדם בעולם נטשו מסורות בנות אלפי שנים אשר לימדו אותם לחשוב שכדור הארץ שלנו נמצא במרכז היקום. במקרה זה האדם הדתי בסך הכל משתמש במושג 'נטישה' במקום 'לימוד והתקדמות'. אילולא 'נטישות' כאלה, היינו עוד גרים במערות.

אחת התפיסות המקובלות, במיוחד אצל דתיים חובשי כיפה סרוגה, הינה לגבי הקשר האמיץ שבין הדת היהודית לציונות ולארץ ישראל. חשוב להבין גם את הצד האחר של המטבע: מלחמות תרבות - אם תרצו - בין הציונות ליהדות החרדית היו קיימות מתחילת דרכה של הציונות. למעשה הציונות נולדה ככפירה בתפיסה היהדות האורתודוקסית שציפתה (ועדיין מצפה) לבוא ישות משיחית כלשהי כדי להחזיר את העם היהודי לארצו. לא מעט חרמות ונידויים היו מנת חלקם של החלוצים הראשונים בהקשר זה. עד היום מתייחסת מרבית היהדות החרדית בארצנו לישות הציונית כאל "מלכות" שקיימת "השלמה" עם קיומה, ולא יותר מזה. לטעם רבים, גם זיקתם של דתיי הכיפה סרוגה שונים לארץ ולמדינה - מקורה לא במעט בציוויים ההילכתיים לכך (לפי אמונתם).

הקדמה על תופעת כפל המשמעות מעבר לתפיסה או לא מעבר לתפיסה? על הניסים ועל הנפלאות ועל התירוצים מה בין אלוהים ליהדות? על "חילוניות", חינוך ו-"ערכים" המדע והאמת המוחלטת 'מצוות' או 'ציוויים'? זה כתוב בתורה למה אתה כאן? מי שמר על מי? מילים אחרונות לסיכום