שלוש נקודות למחשבה למתקרבים ל"יהדות הסימפטית"

הסתובבת בקניון ברמת אביב וקיבלת עלון יפהפה שמציע לך לבוא פעם בשבוע, חינם, לסדנאות יהדות שיעזרו להגיע לשלווה פנימית, לאושר, לחיים מלאים ואמיתיים יותר. החלטת ללכת. הכל טוב, נכון? לא חוטפים אותך למדרשה, מלבישים אותך בחצאיות ובמטפחות ראש ומכריחים אותך להתפלל מבוקר עד לילה. לא מאיימים עליך בעונשים מופרכים בגיהינום (את בלאו הכי לא מאמינה בכל הקשקוש המיסטי הזה), ולא מבטיחים לך הוכחות בגימטריות ובאותות ומופתים שיש עולם הבא ושיש ניסים שלא מהעולם הזה. למה שלא תלכי? תתרחקי קצת מהחומרניות של היומיום, ותתחברי קצת לתרבות האמיתית שלך, לערכים, לשלווה פנימית אמיתית, למודעות עצמית, לאהבה לא אגואיסטית. נכון?

או לחילופין, אתה: הציעו לך לבוא פעם בשבוע להרצאה בנושאים של מחשבה יהודית, או ללימוד בחברותא - להכיר קצת את המקורות של העם שלך, להתחבר לצד הרוחני שלך. מה רע? אף אחד לא כופה כלום. רק תבוא, תקשיב. לא תתווכח, כי לא יהיה מה להתווכח: אף אחד לא יכריח אותך להאמין בכלום, ואף אחד לא יתחיל עם הצהרות בומבסטיות שירתיחו אותך. להפך: אתה תתחיל ליהנות מהרעננות המחשבתית הזאת, מהאתגר, מהמורכבות. תגלה דרך חיים שלמה מלאה בערכים ובמשמעות, וחבר'ה מצוינים, עם ראש טוב, מלאים בנתינה ואהבה, שיודעים מה הם רוצים מהחיים שלהם, ושמדי יום באמת מגשימים את עצמם. נכון?

לא נכון.

לא הכל טוב, ולא הכל תמים. אם לא נשארים עם ראש על הכתפיים, ולא לוקחים צעד אחורה ומתבוננים בדברים בביקורתיות, עלולים להגיע למצב שבו מפסידים הרבה, הרבה מאד, בלי שבכלל שמים לב שזה קרה. דבר אחד בטוח: יש מה להפסיד. ואם את או אתה מחליטים ללכת הלאה, מוטב שתדעו גם מה יתפספס בין האצבעות.

זה לא שאין ביהדות דברים טובים, יפים ומלהיבים. זה לא שלא תזכי לחוויה של שלווה או של הנאה או של חום אנושי שאינך רגילה להם. בוודאי שזה קורה; אין כאן כוונה להתכחש לכך. אך כן יש כוונה להראות שני דברים:

האחד הוא שלשלווה הזו, להנאה הזו, ולהתפתחות הרוחנית הזו יש מחיר. והמחיר סמוי, אך כבד. יש מי שיבחר לעצום אליו עיניים ולהתמכר לחוויה; אך יש מי שלא יהיה מוכן לוותר על העצמיות והמודעות שלו תמורתה. השני הוא שמעולם לא היה לאיש מונופול על החוויה הזו - ולכן ניתן להגיע לאותה התפתחות רוחנית ולאותם רגשות של שלווה, שלמות פנימית ומודעות עצמית באפיקים אחרים, שאינך מודע אליהם כרגע, אפיקים שלא ידרשו עצימת עיניים וויתור על חופש.

את שני הדברים האלה מנסים להסתיר ממך. הדרך להסתיר, כמובן, קלה מאד: שני הדברים האלה פשוט לא קיימים במציאות עבור אנשי הסדנאות, ההרצאות, והחוגים. במציאות שהם חיים בה לא קיימת רוחניות אמיתית מלבד זו שהם מציעים, ולרוחניות שהם מציעים אין שום חסרונות בכלל. אני רוצה להדגיש: זה לא שהם טוענים ככה. הם פשוט חיים ככה: זו תמונת המציאות שלהם. מי שיתווכח על זה - יחשבו שהוא מדבר שטויות.

בסופו של דבר הבחירה היא שלך. אלה החיים שלך, ואת (או אתה) היא זו שתחליט לאן ללכת. אך אם את באמת רוצה ללכת בעיניים פקוחות, כדאי לזכור כמה דברים. אני לא הולך לכתוב מהי האמת או מה לעשות; אבל אני כן מתכוון להציע שלוש נקודות למחשבה, דרכי חשיבה ורעיונות, שדרכם ניתן להסתכל על המציאות בצורה ביקורתית ומפוכחת יותר.

נקודה ראשונה: להבדיל בין אפקט פסיכולוגי לבין אמת מציאותית.

יש דתיים שישכנעו אותך כך: אם את חווה שלווה והתעלות בשבת, אם לימוד של ערכים ורעיונות יהודיים מרומם את נפשך, אם את מרגישה שבשיעורים ובהרצאות את מוצאת משמעות לחיים - סימן שיש בזה משהו. לא, יותר מזה! סימן שזו "הדרך האמיתית", ש"יש בנפש שלך ניצוץ אלוקי", שהנפש היהודית, האלוקית שבקרבך, שואפת להתחבר לבורא עולם.

וזו טעות. צריך להבדיל בין האפקט הפסיכולוגי של החוויה (המסעירה והמיוחדת מאד, אין ספק!) לבין המציאות החיצונית, שלכאורה גורמת לה לקרות. גם תחושות מסעירות, חזקות ו"אמיתיות" מאד, לא מעידות על כל מה שהם מנסים לטעון על המציאות החיצונית. ניתן למצוא אלפי הסברים אחרים לאותן חוויות ממש. הן אינן מסוגלות להעיד חד משמעית על אותה מציאות שמנסים להלביש עליהן, משום שהמציאות הזו היא הסבר דוגמטי שהוכן מראש. צריך להיות חד עין וביקורתי במעבר מהוכחות למסקנה - לאורך כל הדורות בני אדם נפלו בפח הזה. היוונים האמינו שעל הכוהנות באורקל של דלפי שרתה רוח נבואה, כי הן ראו מראות וחוו טראנס אקסטטי. אנו יודעים כי הן שאפו אדי אתילן שבקעו מהאדמה.

זו לכאורה נקודה פשוטה. אך יש לה השלכות רבות:

1. ניתן גם ניתן לחוות התרוממות רוח ועונג רב בערבי לימוד, הרצאות וטקסים דתיים. ניתן לחוש שיש כאן דבר נפלא ו"רוחני". אך כל זה לא מעיד על אמיתות המציאות החיצונית שמנסים להדביק לחוויה הזו. וזה לא מעיד שהדרך של היהדות האורתודוכסית היא היחידה שמאפשרת לחוות זאת.
   
   
2. גם אם מישהו חווה את "הנוכחות של האל" - אין זה מעיד על קיום של אלוהים במציאות. אנו נשארים בתחום החוויה הפסיכולוגית ותו לא. ממש כמו כל אותם אנשים שמתו מוות קליני, ומספקים עדויות מרשימות כל כך ל"חיים שאחרי המוות": אין כאן כלום חוץ מהזיה פנימית שלהם. ומיותר לציין שבאין-ספור דתות אחרות חוו אנשים הארות כאלה בדיוק.
   
   
3. גם אם את חווה התעלות נפש אדירה, עדיין כלל לא בטוח שאת הולכת בכיוון הנכון. כולנו רוצים להיות מאושרים, אין ספק. אך לא כל מה שגורם הנאה מיידית (ואפילו הנאה רוחנית) בהכרח עושה לנו טוב גם הלאה. לפעמים אנשים נתפסים להתלהבות אדירה דווקא מתוך עיוורון והתכחשות עצמית. ניתן ליהנות גם משקר.
   
   

נקודה שנייה: לא לבלוע מיתוסים אבסולוטיים על מה שהוא בעצם היסטורי ואנושי.

נשמע בומבסטי, נכון? אבל זה גם חשוב - ולא רק לגבי הדת, אלא לגבי כל חברה אנושית בכלל. זו נקודה שיש לשנן היטב, כי היא מדברת על איך עובד הראש של בני אדם תמיד, בכל חברה ובכל מקום.

מציאות החיים של בני אדם - איך הם מתנהגים, מה הם חושבים, במה הם מאמינים - היא אנושית, היסטורית, לא-הכרחית. המצב כיום הוא כפי שהוא רק בגלל ההיסטוריה הארוכה של בני אדם עד הרגע הזה. בני אדם הם אלה שיצרו את התנאים החברתיים האלה - על ידי רעיונות והמצאות, על ידי מאבקים בין קבוצות, על ידי צרכים אנושיים וגחמות אנושיות. שום דבר במציאות החיים הזו הוא לא מוכרח הקיום, לא מחויב המציאות. הכל יכול היה להיות אחרת.

אבל מה? רוב בני האדם לא מסוגלים להאמין שהדברים הם היסטוריים ולא הכרחיים. זה הופך את החיים, לכאורה, לחסרי משמעות. הרבה יותר נוח להאמין שהמציאות היא הכרחית, שלא ניתן היה להיות אחרת: שסדר הדברים הוא טבעי ומוחלט, ואסור לו להשתנות. יש מי שמייחס זאת ל"טבע". יש מי שמייחס זאת ל"אלוהים". וזה תמיד משרת את מי שנוח לו - את מי ששולט.

דוגמאות? בבקשה. עד לא מזמן נשים לא יכלו להצביע בבחירות. זה כמובן השתנה, אבל רק אחרי מאבק קשה מאד. והמאבק היה כל כך קשה, משום שאז פשוט האמינו ש"זה לא טבעי" לנשים להצביע, שנשים "לא מסוגלות לקבל החלטות כאלה" - ועוד כהנה וכהנה רעיונות שהפכו את הדיכוי הלא-שוויוני של נשים (תופעה היסטורית ואנושית!) למשהו מובן מאליו, טבעי, הכרחי. ולחילופין, דוגמה בוטה: הנאצים ימ"ש ניסו לייצר בעם הגרמני תודעה כזו, שהגזע הארי "באופן טבעי" העליון ביותר, ואילו היהודי ממלא "באופן הכרחי ומהותי בהיסטוריה" את תפקיד הרע הטפילי, ולכן נובע ש"מוכרחים להכחידו, וזו שליחות עליונה": כל אלה מיתוסים אבסולוטיים, טבעיים, הכרחיים, שבאים לשרת תופעה אנושית מחרידה. ודוגמה אחרונה: כיצד מלכים לאורך כל הדורות גרמו לנתינים לציית להם ולא להתמרד נגד שליטתם העריצה והאכזרית? האם על ידי עונשים וכוח? כלל לא. הדרך הייתה פשוטה יותר: לגרום לנתינים להאמין שהמלך מולך מכוח "חסד אלוהי", שזהו "רצון האל" ו"המצב הטבעי וההכרחי" שאדם אחד ירמוס את רכושם וחייהם של כל היתר.

התהליך הזה - של הפיכת מה שהוא היסטורי, אנושי, ופעמים רבות כוחני, למצב שנראה בתודעה טבעי, הכרחי ומובן-מאליו - זכה (בין השאר) לכינוי "מיתולוגיזציה", ואותן אמונות אבסולוטיות זכו לכינוי מיתולוגיות, או מיתוסים. המיתוס הופך את מה שמורכב ואנושי למוחלט, הכרחי ופסקני. הוא מקל על החיים. הוא לא מצריך חשיבה - והוא מונע שינוי.

אם רוצים להיות באמת מודעים למשמעות של מה שאנו עושים, חייבים לזכור את כל זה. דווקא בגלל שהמיתוס מוחלט ומובן-מאליו כל כך, מאד נעים לנו להאמין בו. הוא מספק תחושה של אמת פנימית. הוא מתחזה למוסר ולצדק. ודווקא לכן הוא כל כך מסוכן.

מה ההשלכות של הנקודה הזו עבורנו?

1. דתיים רבים נוטים להציג (במודע ושלא במודע) את העולם במושגים מיתולוגיים. זה מאד ערב לחיך, וזה מאד מסוכן ומוטעה. יש אינספור טענות כאלה: "העם היהודי הוא העם הנבחר," או "בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ אלוקי," וגם, "השפע האלוקי יורד מהשמיים," ו"השליחות האלוקית שלך בחיים." בחברה הדתית (האנושית וההיסטורית!) המוחלטות של אלוהים משמשת כיסוי להרבה-הרבה פוליטיקה, יחסי כוח - ולפעמים ניצול ציני ממש. ראי למשל את מצבן של הנשים החרדיות, ואת המערך התודעתי העצום שנועד להציג אותו כטבעי.
   
   
2. למרבה הצער, הרבה מתפיסת העולם של ה"כיפות הסרוגות", הדתיים הלאומיים, מלאה במיתולוגיזיציה של ההיסטוריה: למשל, הרעיון המשיחי (שלפני כמה דורות לא יכול היה לעלות על הדעת!) של איתחלתא דגאולה, של המגע האלוהי בהתנהלות ההיסטוריה המתוכננת מראש, "הטבעית וההכרחית". וכן, זהו אותו אלוהים שלא מנע את השואה, וכן, זוהי בהחלט נקודת עיוורון של המיתוס.
   
   
3. הרעיון שאתה, בתור יהודי, יכול למצוא משמעות ורוחניות רק ביהדות - הוא בפירוש מיתוס. המיתוס תמיד משטח את החיים, מעלים את מה שלא נעים ולא מסתדר איתו. וכי ממתי "יהדות" היא היהדות האורתודוכסית של הזרם הדתי-לאומי או החב"דניקי? עבורם, פשוט מובן מאליו שזה כך! ולאן נעלמה היהדות הרפורמית, הקונסרבטיבית, וכל שאר הזרמים והדתות שנוח כל כך להרחיק מהתודעה?
   
   
4. המיתוס מעניק להוגי דעות יהודיים-אורתודוכסיים ולרבנים הילה של קדושה, אמת, צדק: דבריהם ומחשבתם לעולם לא מוצגים בתור מה שהם - אנושיים, מוטעים לעיתים, תלויים בהיסטוריה, נשענים על אינטרסים ומעמד - אלא מוצגים כדברי אלוהים חיים, כמה שלא ניתן לערער עליו, כמצליחים לגעת באמת (באופן שתמיד נותר לא מוסבר...). ההנחות המטאפיזיות שלהם (על הנשמה, אלוהים, העולם) לא צריכות הוכחה. ואם אינך מסכים איתם - כנראה לא הבנת אותם.
   
   

נקודה שלישית: לא לתת שישחקו לך במילים.

מיתוס אוהב להתלבש במילים. וישנן מילים יפות, טובות, כאלה שכל אחד יכול להתחבר אליהן - בלי להבין, בעצם, מה מסתתר מאחור. בואי נבדוק את שתי הפסקאות הראשונות של המאמר הזה. באילו מילים תיארתי את ההתנסות הדתית המרנינה כל כך? לאילו מילים כל אדם רוצה להתחבר? העולם הרגיל, החילוני, הוא הרי חומרני, לא אמיתי. את צריכה להתחבר לתרבות שהיא שלך, ולא סתם, אלא לתרבות שהיא אמיתית. בכלל, המושג "אמיתי" חוזר הרבה אצל דתיים, ולכן קל לעשות עליו פארודיה. החיים יהיו מלאים ואמיתיים יותר, השלווה היא לא רק פנימית אלא גם אמיתית, אנו רוצים נתינה אמיתית וקירוב לבבות אמיתי, ועוד כהנה וכהנה. מה עוד? אהבה (בניגוד לאגואיזם, החבר של חומרנות), דרך חיים, ערכים, משמעות, מקורות, נשמה, רוחניות.

קל לתקוף ולומר: אלה מילים ללא כיסוי, מילים ריקות, שלא מצביעות על כלום בשטח. הן מצביעות בעיקר על רגש שאותו השומע אמור להרגיש: אותה תחושה חמימה, מענגת, אותה כמיהה למשמעות טוטאלית ולטעם בחיים. אבל זה לא הכל. מי שמשתמש במילים האלה, מנסה לנכס לעצמו תחומים שלמים של מציאות ולהפוך לנציגם הבלעדי. יש מספר מילים שכבר מזמן נעשו חלולות מהתוכן המקורי שלהן, והפכו למכלים של משמעות מיתולוגית סמויה, כוחנית.

"אמת"

צחקתי עליה קודם. וברצינות: אמת היא מזמן לא מה שהייתה - "תיאור הולם של המציאות". משתמשים ב"אמת" כדי לבטא אותנטיות: רגשות אותנטיים, חוויה אותנטית - כאילו היהדות האורתודוכסית הדתית-לאומית היא הדרך היחידה להיחלץ מה"מזויפות והניכור" היומיומיים (ולא להפך, כמו שיוצאים בשאלה רבים יעידו). "אמת" גם מבטאת מה שהוא נכון, צודק, הכרחי ומוחלט - מה שמעל ההיסטוריה - ובמילים אחרות, מיתוס; ואנו כבר יודעים שמיתוס יכול להיות ערב לחך אבל רעיל למדי. האם כל אותה "אמת" באמת שם? האם לא ייתכן אחרת?

למעלה מכך. המילה "אמת" מציגה שיא של יומרנות: אם אנחנו מחזיקים באמת - כל השאר מחזיקים בשקר. זהו המסר האמיתי והסמוי של כל "האמיתות". לומר על מה שאנו מציעים שהוא "אמיתי" - משמע שכל היתר שקרי ומזויף. האמת היא רק אחת (ואני מתפתה לכתוב "רק היום, רק אצלנו, רק שני שקל קילו"), ואם היא רק אחת, היא לא סובלת כל דבר אחר.

"רוחניות"

"רוחניות", כמו "אהבה" וכמו "ערכים", רומזת כי כל מה ששווה בחיי אדם לא יכול להיות מצוי בעולם החילוני, אלא רק בדתי. דווקא יחד עם המילים האלה לא תמצא את הצירוף של "אמת", (אין "רוחניות אמיתית", "ערכים אמיתיים") משום שהמילים הללו מיוחסות מלכתחילה לעולם הדתי. "רוחניות לא דתית" זה אוקסימורון - צירוף שסותר את עצמו, פרדוקס, סתירה. אמרת "רוחניות" - באותה נשימה אמרת "דתית". המילה "רוחניות" מייצגת הרבה מאד ולכן למעשה כלום: כל חוויה פסיכולוגית מענגת שכרוכה בעשייה דתית מקבלת את התואר "רוחנית". זה כל כך מגוחך, שאין כלל צורך להזכיר כאן את אינספור הדתות האחרות,שלא לדבר על התנועות החילוניות בהן מצאו בני אדם "רוחניות".

יש אנשים שלא יכולים לשאת את הסתמיות והשגרה של החיים. זו "חומריות", ועל ידי מיני טקסים, מלמולים, ופעולות כפייתיות, הם מצליחים להכניס ל"חומר" את ה"רוחניות". כך הם עושים בדיוק את מה שעשו בעבר, רק תוך אקסטזה (ואמונה מאד עמוקה שפתאום זה משנה).

"אהבה"

כל אחד רוצה אהבה לא מותנית, חום אנושי, מגע. קל להידבק כעלוקה לרגשות האנושיים הללו (בעולם שהוא באמת מנוכר לפעמים) ולייחס אותם לדרך שאתה מציע. המילה "אהבה" מייצגת לעיתים נדירות בלבד את הרגשות האלו. באיטליה של לא מזמן, אהבה משמעה למות בקרבות מטופשים של מצביא הוזה. בישראל של היום, אהבה משמעה חומוס שחייבים לקנות. באמריקה, אהבה היא מה שישו מרגיש כלפיך גם אם אתה לא רוצה. על סטיקרים של מכוניות, אהבה היא מה שעם קצת ממנו הכל מסתדר וכל מה שצריך בחיים.

אז זו אהבה: והקב"ה אוהב את כולם, וכולם אוהבים את כולם. ומה על גויים, הומוסקסואלים, אתיאיסטים, שמאלנים? נאהב את הערבי (אם הוא יתגייר), את ההומו (אם הוא "יתרפא"), את האתיאיסט (אם יחזור מרשעותו), ואת פושע אוסלו (אחרי שנעמיד אותו לדין). זו מעולם לא הייתה אהבה; וכיצד הדבר ייתכן? יחס בין-אישי בין בני זוג, בין חברי קהילה, בין מורה לתלמיד - זה מילא; וזה לא ייחודי לדת היהודית. כל מה שמעבר לזה - מחויבות ציבורית - זה כבר פוליטיקה, זהות מיגזרית, ולאומיות: חד וחלק. נחמד לשחק במילים ולהפוך בהן. אך אהבה הפכה מזמן לפוליטית הרבה יותר מידי. אהבה היא מה שמגייסים איתו חיילים, מתיישבים איתו ביש"ע, וחותמים איתו הסכמי שלום מופרים. אהבה היא מה שמכפיף גברים ונשים לפוסק ההלכה הזה ולא לאחר. אהבה היא הפיתיון שמשתלשל מקצה החכה של כל הדייגים: מלכים ואנסים באינטרנט, יצרני חומוס ולאומנים קיצונים.

"ערכים", "משמעות"

מושג אובייקטיבי - שכאן מקבל פרשנות סובייקטיבית ומגזרית למהדרין. "ערכים" ו"משמעות" גם הם רומזים שהם בלעדיים, ולמעשה מכסים על משהו חלקי ויחסי מאד. שוב: מה על היהדות הלא אורתודוכסית? מה על הומניזם ומוסר חילוני?

הם טוענים שבלעדי היהדות שלהם אין משמעות וערכים? אם אנחנו כל כך ניהיליסטים, אולי כבר נאמר שגם איתה וגם בלעדיה אין? ואם לא נהיה ניהיליסטים - מי אמר שרק אצלה יש, ואין בשום מקום אחר שלא הצלחנו לדמיין עדיין?

"הגשמה עצמית", "שלווה פנימית", "מודעות עצמית"

עוד פיתיון, עוד יומרה לאבסולוטיות ובלעדיות, עוד כזב. חשוב היטב: האם כל זה באמת שם, אצל המרצים הדתיים? האם זה רק שם? ועל מה זה בעצם מסתיר? אינני מתכחש שניתן להרגיש את התחושות הללו במסגרת הדת (מה שהן לא אומרות; בוודאי שמת לב שהן מעורפלות). אך אולי דווקא אותו אדם שמצליח להעלות בפניך את כל השאלות ולתת את כל התשובות המסקרנות, מסתיר על תשובות עמוקות יותר, מחפה על שאלות נוקבות יותר? המערכת של היהדות האורתודוכסית התמחתה מאות שנים בנתינת תשובות "מספקות" מבחינה פסיכולוגית. אחרת היא לא הייתה שורדת עד היום. האם זה מעיד על אמיתותה? אולי זהו דווקא כלי שמסתיר מורת רוח וכעס שהיית מרגיש לנוכח יחסים של כוח וניצול?

באתר "חופש" ניתן למצוא מאמרים רבים של בני אדם שחשו שהדת מספקת רק אשליה של הגשמה עצמית, ותו לא; את ההגשמה העצמית והמודעות הם מצאו דווקא מחוצה לה.

וזהו לא המשחק היחיד במילים. טקטיקה אחרת היא לקחת מושגים חיוביים, חילוניים במהותם, (למשל "דמוקרטיה", או "הומניזם"), ותוך ריקון משמעותם המקורית להראות שהם "בעצם שייכים ליהדות", וכך לספח לה את הילת הכבוד ששייכת להם. אבל על כך אכתוב בפעם אחרת.

ולסיכום

במילה אחת: חישבו. אלו הם רק כלים ורעיונות; בפועל, הכל תלוי בכם. הבחירה, בסופו של דבר, היא שלכם. יש הרבה להפסיד: את כל הדתות, הרעיונות, והתנועות שלא שייכים לאותו זרם מצומצם מאד ביהדות שמציג את עצמו כאילו הוא הכל. יש הרבה להפסיד: חיים של מחשבה חופשית, שבהם את (או אתה) בוחרים במה להאמין ולמי לשמוע. הסדנאות וההרצאות נראים תמימים, אך מתחת לפני השטח, מתחת לחוויות החדשות ולעניין האינטלקטואלי, חבויים אמונות כוזבות, רעיונות חלקיים ושטחיים, מיתוסים, מילים מתעתעות. לא תמיד או בהכרח - אך עדיין יש לעמוד על המשמר. חשיבה וביקורתיות - אלו הם המפתחות לחופש.