ניצולה של האישה בחברה החרדית
(המאמר בא להרחיב ולהחליף מאמר ישן שהיה קיים באתר)
צופיה מלר
נושא הדרת הנשים המעסיק באחרונה את התקשורת בישראל איננו חדש. חדשה היא רק סערת הרוחות שהתעוררה בגינו משהוגדשה הסאה, והחוצפה של קיצונים
חרדים החלה לכרסם גם בפרהסיה של החברה החופשית בישראל: ברחובות הערים והמדרכות עליהן נאסר על נשים לצעוד, ולא רק ליד בית הכנסת. בתחבורה
הציבורית, ולא רק בקווים מצומצמים המשרתים את האוכלוסייה האולטרה-אורתודוקסית, כפי שנקראים החרדים בניו-יורק, אלא בקווים רבים נוספים, המשרתים
גם את הציבור כולו, ולא רק את האוכלוסייה החרדית בשכונותיה, ואת רכבת ישראל, שקרון מקרונותיה, שנועד לציבור הרחב, הפך נכס חרדי: בית כנסת המשמש
מקום תפילה, ממנו מסולקות הנשים. באירועים שאמורים להיות ממלכתיים - כמו חלוקת פרס מטעם משרד הבריאות למצטיינים בתחום הרפואה, טקס בו נאסר
על שתי הנשים הזוכות - רופאה ואחות - לעלות על הבמה לצד הגברים זוכי הפרס, ולקבלו לידיהן, מפני "כבוד הרבנים" שישבו על הבמה, וכך במחנות צה"ל, בהם
נאסרה בהוראת עסקני הדת המקומיים שירת נשים באירועים ובטקסים, ולא רק ביחידות בהן משרתים חרדים "למהדרין", אלא בכל יחידה שהיא, לפי גחמתו
של "הרב" המקומי.
מכל התגובות של אנשים במגזר החרדי - אלה המסכימים עם תופעות אלה במפורש או בשתיקה, ואלה המצהירים שהן נוגדות את ההלכה היהודית - מטרידה במיוחד
התגובה של נשים, או של מתחזים לנשים, חרדיות, המצדיקות את ההדרה, והמכריזות בכל דרך - בטוקבקים, במיילים המועברים מיד ליד, ובמאמרים
למיניהם, כמה טוב להן עימה! הן שביקשו, כביכול, את ההפרדה באוטובוסים. הן שמבקשות לשבת מאחור דווקא, מפאת כבודם של הגברים, והן
שמבקשות, לכאורה, שהציבור החופשי, קרי: החילוני, יניח להן לחיות את חייהן כרצונן, מתוך בחירה שלהן, וכהרגלן מימים ימימה. יש גם עיתונאים בכלי התקשורת
הכללית שאימצו לעצמם גישה זו, ובשם הפלורליזם והליברליזם ועוד כמה "איזמים" יוצאים - מי בשצף-קצף ומי בשפה רפה - נגד התערבות של "החילונים" ושל
התקשורת החילונית באורחות חייהם של בני ובנות המגזר החרדי, ובהכללות שמכליל, כביכול, הציבור החילוני את כלל הציבור החרדי בהאשמה ובהיטפלות
הזו, כאילו לא הוכללו כל "החילונים" בהאשמה חסרת שחר זו, וכאילו כל המהומה לא קמה אלא בשל כמה עשבים שוטים שיש בכל חברה (האין זה מזכיר משהו
מהתקופה של רצח רבין?), וכאילו "רק" פגיעה נקודתית" של יריקה על ילדה קטנה בבית שמש הנידחת, היא שהקימה את כל הבוקה והמבולקה הזו!
טיעונים חסרי-שחר אלה מתעלמים - ביודעין או שלא ביודעין - מהאפקט המצטבר של ניסיונות ההשתלטות החרדית על שכונות בהן חיים אנשים חילונים. הם
מתעלמים מהתרבות התחומים בהם מודרות הנשים חדשות לבקרים ברבות השנים; מן הפגיעות החוזרות ונשנות בנשים המהלכות בשכונות חרדיות
בלבוש "לא צנוע", קרי: במכנסיים ארוכים, או במדי צה"ל; ומן הקריאות והאזהרות של אנשים בעלי מודעות אזרחית גבוהה במשך השנים על סכנותיה של
התופעה לחינוך דור חדש של פרזיטים - ברשות הפוליטיקה; או של ההשתמטות מן השירות הצבאי והשלכותיה על המורל בציבור
החילוני; ומן "הנדיבות" הכספית - קרי: השוחד הפוליטי - לבחורי הישיבות והכוללים, תוך התעלמות מצרכיהם של סטודנטים "חילונים", או יוצאי-צבא, או נצרכים
אחרים של שיכון ורווחה, כראוי למדינה המתיימרת להיקרא: מדינת רווחה.
אך יותר מכל אלה התעלמו פוליטיקאים רבים ואנשי תקשורת ואזרחים חילונים רבים מן הנעשה לא ברשות הציבור, אלא בחדרי החרדים פנימה. בקיפוחה
ובהדרתה של האישה החרדית בתוך תחומי המשפחה שלה, והחוקים והדינים ההלכתיים לפיהם היא חיה, והבסיס הכלכלי והפוליטי והחברתי ממנו היא הודרה
כבר לפני אלפי שנים, וטרם זכתה אפילו להכיר בהדרה זו גם בימינו. וכי לא הגיעה העת לקום סוף סוף ולזעוק: "קול דמי אחותי זועקים אלי" מן הנחיתות, ומן
ההדרה, ומן ההשפלה בהן היא נתונה מזה אלפי שנים?
כבודה בת-מלך פנימה?
כבודה, בת-מלך - פנימה לאחורי האוטובוס
פרופיל של האישה החרדית המנוצלת
האם עלה אי-פעם על דעתכם, שהאוכלוסייה המנוצלת ביותר בעולם היא אוכלוסיית הנשים בחברה החרדית בישראל? גם בהשוואה לחברות פונדמנטליסטיות
כמו איראן או סעודיה נחות מעמדה של החרדית אם "זכתה" להיות אשתו של חרדי ש"תורתו אומנותו", כלומר - שאיננו עובד לפרנסתו ולפרנסת משפחתו, אלא
לומד תורה בישיבה כל היום - כל יום - כל ימיו.
ניצול פיסי-גופני
גם האישה החרדית, כמו האישה המוסלמית, מתוכנתת מיום לידתה ועד מותה לשלשה יעודים: (א) להרות וללדת, (ב) לשרת את כל בני המשפחה, בעיקר את
הגברים שבה, (ג) לציית ללא עוררין. ה"חוזרת בתשובה", או המתחרדת, שלא חונכה לכך מילדותה, עוברת "סידרת חינוך" מזורזת באמצעות שטיפת-מוח
מתוחכמת, ומאמצת לעצמה תפקידים אלה שהועידו לה גברים דתיים-שוביניסטים, "בשם אלוקים". ואולם, להבדיל מן המוסלמית, מוטל על האישה החרדית גם עול
הפרנסה, שהאישה המוסלמית פטורה ממנו. כלומר, האישה החרדית כאחת מתוך קבוצה, היא האדם היחיד בעולם, שממלאת גם את תפקידיה המסורתיים של
האישה, גם את תפקידיו של הגבר לזון ולפרנס את משפחתו, ולהגן עליה בגופו מפני אויב. אפילו איש המערות בחברה הפרימיטיבית ביותר, יצא לצוד צייד ולהביא
אוכל לנשותיו ולילדיו שנותרו במערה, ולא חי כפרזיט מפרי עמלן של נשותיו. גם את ההגנה על משפחתו ועל עצמו לא היה מניח בידי זולתו, כפי שעושים בימינו
אותם גברים חרדים בתירוץ ש"תורתם אומנותם". את הצידוק ההלכתי לניצול האישה אפשר למצוא, במשפט:
"אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת, ונתנו לו שפחה
לשמשו" (סנהדרין לט).
ניצול רוחני-נפשי
חמורה לא-פחות, ואולי אף יותר מן העבדות הפיסית היא העבדות הנפשית-רוחנית. זו באה לידי ביטוי בכך, שהנשים המנוצלות הללו מקבלות את נחיתותן
האישית, המעמדית, החברתית והחוקית לא רק מתוך השלמה, אלא מתוך "שכנוע פנימי עמוק" - פרי שטיפת המוח שעברו במהלך החינוך שקבלו מילדותן - שהן
אוהבות את התפקיד הזה לו "נועדו". מה זה אוהבות? הן מתות עליו! הן בחרו בו מרצונן! הן ממש "שרופות" על תפקיד השפחה החרופה המנוצלת. אלא שהן לא
קוראות לזה כך, בתקופה בה להיות עבד או שפחה זה לא בדיוק "פוליטיקלי קורקט". אז מכבסים למענן את המושגים הללו, ו-הופ! הן עושות
זאת כ"שליחות", מתוך "אמונה" מתוך "תחושת יעוד לאומית ואישית", ואין עבדות יותר קשה, יותר תהומית ופחות ניתנת לטיפול מעבדות מתוך בחירה. כבר
בתקופת התנ"ך עמדו על כך, ועבד מתוך בחירה, רוצעים את אוזנו אל הדלת ואל המזוזה, ובכך הופכים אותו לעבד עולם (שמות כא 5-6).
הניצול הרוחני הזה מתאפשר בזכות שלילת זכויות הלימוד מבנות המעמד המנוצל. מאחר שידע פירושו כוח,
לאורך כל ההיסטוריה האנושית היו המעמדות
המנצלים שוללים השכלה מבני המעמדות המנוצלים, ותמיד באותם תירוצים: שהם "אינם מסוגלים" ללמוד ולהשכיל, או שלא לזאת נועדו מטבע בריאתם. כך
דוכאו הכושים באמריקה ובדרום אפריקה, כך - בני "כת הטמאים" בהודו, וכך דוכאו נשים בחברות רבות.
גם לגבי האישה היהודית אין ספק ששלילת ההשכלה הייתה מודעת ומכוונת: למשל,
"יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" נכתב בתלמוד ירושלמי, מסכת
סוטה ג/ד, או:
"צוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות
דעתן." הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה י', וכן:
"רבי אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות." תלמוד, מסכת סוטה, דף כ"א ב'.
ומאחר שהתורה הייתה כל עולם הידע של אז, לא טרחו בני "עם הספר" ללמד את בנות "עם הספר" קרוא וכתוב עד לפני שלשה-ארבעה דורות, ודאגו להשאיר
את נשיהם, אמהותיהם, אחיותיהם ובנותיהם במצב של בערות ונחשלות תרבותית, כדי שלא תתפתחנה, חלילה, ותלמדנה משהו על הזכות האנושית הבסיסית
לחופש ולשוויון! אז מה הפלא אם גם היום, כשהן כבר כן יודעות קרוא וכתוב, הן עדיין תלויות בתיווכם של רבנים-גברים שיפרשו ויסבירו להן מה טוב בשבילן?
סימני-היכר לשפחת-עולם
עם היעלמותו של מוסד העבדות בימינו, לפחות פורמאלית ולפחות במדינות הנאורות, אין רוצעים עוד אוזניהם של עבדים, כמובן. אבל על סימני הבעלות אין
האדונים מוכנים לוותר, כשם שאין מוותרים על סימונן לצורכי שיוך ובעלות, של כבשים, סוסים, בקר, או כל רכוש אחר. רק הסימנים מתחלפים, וגם
הפראיירים/הפרייריות, במקרה שלנו, לא היעוד לסימון ועצם הסימון. את מקום רציעת האוזן תופסים סימני בעלות אחרים, ביניהם: רעלה, שביס, או מטפחת
הדוקה וראש מגולח מתחתיה, לבוש "צנוע" (כלומר, גוף מכוסה מכף רגל ועד ראש גם בתנאי אקלים חמים במיוחד), הפרדה מוחלטת של בנות המעמד הנחות
בכל אירוע פומבי-ציבורי, אפילו באוטובוס (מוכר לכם מתקופת ה"אפרטהייד" בדרום אפריקה או בארה"ב, עד לפני זמן לא רב?), שלילת זכויות ייצוג בתפקידי
מנהיגות ובמרכזי קבלת ההחלטות בתחומי החקיקה והשיפוט, הכלכלה והמדיניות, ובעיקר - בזכות להשתחרר מכבלי הבעלות/הנישואין, כשהאדון/ הבעל
מסרב לכך, דהיינו:
האדון רשאי לשחרר את העבד על-ידי מתן כתב-שחרור/גט, אבל העבד/האישה אינו/ה רשאי/ת להשתחרר בלא הסכמת בעליו/ה. גם לבית
הדין, שרק גברים יושבים בו - אלא מה? - אין סמכות להתיר קשר כזה אם האדון / הבעל מסרב.
עדות מובהקת לשעבודה הפיסי והרוחני של האישה החרדית היא "הסכמתה" לכאורה עם אותו שיעבוד, עד כדי אימוצו כערך חיובי מבחינתה. מכתב הנושא את
השם "גאה להיות מודרת" המופץ בימים האחרונים באינטרנט, והחתום בשם "הילה", מביא הנמקות שונות להיותה "גאה מודרת". כל מילת- הסבר ממש מיותרת:
גאה להיות מודרת
התמורה
שני תארים נועדו לסמא את עיניה של השפחה החרדית ולמנוע את פרוץ "מרד העבדים", במקרה שאיזו "מורדת" תעלה כזאת, חלילה על
דעתה. האחד - התואר "בת מלך", והשני - התואר "אשת-חיל". שניהם - חסרי משמעות של ממש:
|
|
(א)
|
הביטוי "כל כבודה בת מלך פנימה" לקוח מתהילים מה14. זהו המנון למלך מנצח, שכחלק מן השלל בו זכה, נמצאת גם בתו של המלך המנוצח, היא
וכל רכושה עמה. המושג "כבודה" מנוקד בשורוק ולא בחולם, ולכן יש לפרשו לא מלשון כבוד, כפי שרוצים שהחרדית תאמין, אלא מלשון
כבודה, שפירושו: קניין, רכוש. כלומר, המלך זוכה לא רק בבת המלך אלא גם בכל נכסיה. אין כל קשר, אפוא, בין הפסוק המקורי המדבר על שבוייה
נוכרייה, לבין עקרת הבית החרדית, המאמינה שהדברים מתייחסים אליה ואל הליכותיה.
|
|
|
(ב)
|
בתואר "אשת-חיל" זוכה עקרת הבית היהודייה כשכר וכפיצוי על עמלה בשבוע העבדות החולף וכבונוס המובטח לה לקראת שבוע העבדות
הבא. שיר זה, שאינו אלא רשימת מטלות שעליה למלא כדי לזכות בתואר הנכסף, מדגיש כבר בראשיתו (משלי לא 31-1), כי "אשת-חיל" כזו אין בנמצא, או
כלשונו: "מי ימצא?", ולכן מלכתחילה זהו שיר לאישה דמיונית שאיננה קיימת עלי אדמות, וממילא אינו יכול להיות מיועד לשום עקרת בית יהודית, אלא אם
כן תמלא את כל רשימת המטלות הבלתי-אפשרית הזו. וכי גבר שיוכל לעמוד בה - אפשר למצוא? אם תסתכלו סביבכם תוכלו בקלות רבה יותר למצוא נשים
יהודיות שהיו מוכנות לשיר לבעליהן "איש-חיל" אפילו שלש פעמים ביום, אם ימלא רק עשירית מרשימת המטלות הזו!
|
אם אישה נולדה כשיפחה לתוך עולם שכזה, ולא הכירה מעולם שום אלטרנטיבה, אין לנו אלא לרחם עליה, ולקוות שאולי יבוא יום והיא תזכה, כמו נשים רבות
בעולם הרחב, לצאת מזה ולפרוק מעל צווארה את עול הניצול, הדיכוי והשעבוד. אבל האישה המתחרדת, זו שנולדה לתוך עולם חופשי - עם כל הקשיים
שבו - מה לה יש לחפש שם???
ואת אלה הקוראים בשם הפלורליזם, לכאורה, להימנע מתגובה על הנעשה בחדרי-חרדים פנימה, כיוון שאין זה עניינו של איש מלבדם, אני שואלת: האם גם
לגבי אזרחים מוסלמים החיים בישראל תימנעו מהתערבות ברצח נשים על "כבוד המשפחה", כיוון שאין זה עניינו של איש מלבדם ומלבדן? האם התעלמות
מביגמיה או פוליגמיה בחברה המוסלמית והיהודית כאחד - האם גם אלה הם ענייניהם הפנימיים של הנוגעים בדבר? האם התכחשות והתעלמות מזכויות אדם
בסיסיות לכבוד, ולשיוויון, ולצדק חברתי מוצדקים בעיניכם בשם הערכים אותם קבלה מדינת ישראל על עצמה במגילת העצמאות שלה?
ינואר 2012
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
