איש-המדע הדגול אלברט איינשטיין מגויס לפעמים על-ידי מטיפי-דת למיניהם לשם הוכחה כי למעשה היה אדם דתי או לפחות מאמין באלוהים, ומכאן מיד מתקשרת ומתעוררת [על-ידי המטיף הדתי כמובן] המסקנה ה'מתבקשת': איינשטיין היה מאמין, ולך לא נאה להאמין?!

כבר התברר שלדברים הללו - לבד מהיותם חומר תעמולה דמגוגי בפי שרלטני הדת - אין כל יסוד וכל ערך של ממש.

הנה מה שפורסם על עניין זה למשל בביטאון יהדות חופשית [גיליון 22, אביב 2001]:

בתשובה למכתב שנשלח אליו ב-22.3.1954, מאדם שהגדיר את עצמו כאתאיסט, ובו הטיל ספק במהימנות מאמר שקרא על אמונותיו הדתיות של איינשטיין - איך הן מתיישבות עם הקטל של מיליוני אנשים מאמינים: "מה שקראת על אמונותיי הדתיות היה כמובן שקר. שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. איני מאמין בהשגחה פרטית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי את זה בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי ההערצה הבלתי-מוגבלת למבנה העולם, ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו."

הדברים, כמדומה, מדברים בעד עצמם, בבהירותם ובפשטותם, מפי המדובר עצמו - איינשטיין, ומאז לא נתחדש בהם דבר.

ועם זה, נתחדש דבר-מה. התברר שאיינשטיין - מכוח הסקרנות האנושית והמדעית שפיעמה אותו - אמנם ניסה, בכל-זאת, למרות עמדתו העקרונית, להוכיח את קיום האלוהות. הדבר נתגלה לצופי הטלוויזיה בישראל בעת שהוקרן בה (בערוץ 8 [HOT], 27.2.2006) הסרט התיעודי-מחקרי הסימפוניה הלא-גמורה של איינשטיין. במקום לפרט את תוכנו של הסרט, נביא בזה את דברי ההסבר של הערוץ עצמו לסרט [כפי שנתפרסמו בידיעות אחרונות]:

שוב: ההסברים מיותרים - הדברים ברורים ונהירים.
[אגב: אם תשאלו באתר חופש, יאמרו לכם שם שסיבת כישלונו המהדהד של איינשטיין ברורה מלכתחילה: אי-אפשר להוכיח את קיומו של דבר שאינו קיים.]

אם כן: לאחר שלושים (!) שנות מחקר מדעי נותר הגאון הגדול איינשטיין באותו מצב - אפס הוכחה. ומאז לא נשתנה המצב כהוא-זה, על-ידי שום איש מדע או דת [לעניין איש הדת - ראה בנפרד]. על-כן, בפעם הבאה שיאמרו לך: אפילו איינשטיין האמין באלוהים, ולך הקטן לא מתאים להאמין בו? - השב (בבחינת 'דע מה שתשיב למאמין'): אפילו איינשטיין לא הצליח להוכיח שיש אלוהים, ואתה הקטן חושב שאתה  תצליח?

- אני כבר מצליח! - יאמר המחב"ת בגיחוך שחצני אופייני.

- רק נדמה לך, ולשחק ב'נדמה לי' - כל ילד יכול...

איש הדת - וההוכחה

מן המפורסמות כי איש הדת הגדול ביותר בימינו (ויש אומרים בכל הזמנים) - המקביל בפרסומו ובזמנו (בערך) לאיינשטיין (ככל שאפשר להקבילם) - הוא מנהיג חב"ד, הידוע בכינויו הרבי מליובאוויטש.
עם תחילת נשיאותו [תשי"א-1951] נשא הרבי מסר לעולם, והצהיר-הודיע 'רשמית'  וחגיגית כי דורו-דורנו הוא-הוא שיוריד את השכינה מהרקיע הראשון  [שעודנו מופשט ושמימי יחסית] לעולם הזה הארצי והגשמי, בפועל-ממש.
למיטב ידיעתנו הבטחה זו לא קוימה עד כה, והמטרה-מטלה המובטחת-יעודה עודנה בגדר רעיון מופשט וחסר כל ממשות בלבד.
אם כן, עדיין לא ניתנה בפועל [ואין הוכחת-אמת אלא זו שבפועל!] ההוכחה הדתית הרלוונטית היחידה לקיום האלוהות.

[על כך ראה בהרחבה במאמרי האדם כשולחן.]

עוד חזון למועד?

אולי. ואולי לא?

אך הגילוי הטרי, החשוב והעיקרי  הוא זה שלהלן, מידיעות אחרונות 14.5.2008:

דברי צחות וצחצחות.

לסיכום:

אפשר 'להתווכח' עם איינשטיין על השקפתו - אך בשום פנים אין לסלף את השקפתו. ומעתה אין אלא לשאול: האם גם לאחר דברים מפורשים ובוטים אלו, יוסיפו ויטענו - ויטעו ביודעין! - דוברי הדת כי איינשטיין היה בעצם אדם דתי ומאמין? וכי יש ספק שכך יוסיפו לטעון, ולהטעות, תמיד? הלוא זה דרכם כסל למו (תהילים מט14).

ההוכחה המדעית

הרקיע הראשון לא ירד עד כה לעולמנו, אך דווקא ערב ראש-השנה תשס"ט [5769 לבריאה, לפי המסורת היהודית] השיג המדע, שוב, ראיה מוצקה ומחוזקת לתפיסתו האובייקטיבית המחקרית.
וזו הידיעה שפורסמה בידיעות אחרונות 28.9.2008:

זה ההבדל ה'קטן' בין הדת למדע:
הדת מבטיחה הבטחות נשגבות וחזונות מופלאים (ביאת המשיח; הורדת הרקיע הראשון; גילוי השכינה) - אך בפועל מציגה לא-כלום (עם מיליון ואחד תירוצים כמובן). המדע צנוע, אטי, יקר, מסובך ומשעמם; הישגיו מושגים בעמל מפרך ומתמשך - אך לבסוף הוא מציג עובדות. יש עובדות (מדעיות) ויש אי-עובדות (שהדת מכנה אותן, למרבה הפרדוקס, 'אמת מוחלטת').

נטייתם המובנת של דוברי הדת לציין תמיד את העובדות המדעיות במירכאות ["עובדות"], לאות זלזול ובוז, איננה משנה מאומה מן האמת המדעית המוכחת - לעומת ה'אמת' הדתית, שלעולם תלויה ועומדת כאמונה אנושית בלבד.

הערות
מאת דן מלר, עורך המדור

1. טיעוני הדתיים ודרכי פרשנותם את אמונתם ואת אורח-חייהם הם פרי חשיבה שונה מזו של האדם הרציונלי, ולכן שאלתו של אדם רציונלי כעירון "וכי יש ספק שכך יוסיפו לטעון תמיד?" אין לה ולא-כלום עם דרך החשיבה הדתית. הם יוסיפו לטעון, עירון. תמיד הם יוסיפו לטעון, וכל ראיה או הוכחה שיובאו לנגד עיניהם לא יעצרו את הדחף האימננטי שבלבם לחוש צודקים באמונתם חרף כל הוכחה מדעית-עובדתית שתוצג לפני העולם כולו. תהליך חשיבתי זה קרוי דיסוננס קוגניטיבי -  מצב שבו על אדם לבחור בין מציאות מסוימת, ברורה, מוכחת וידועה לכול (כמו למשל רצח שישה מיליוני יהודים בשואה), לבין אמונה או השקפה שבה הוא אוחז, ושאיננה מתיישבת עם הבסיס לאמונתו. אותו אדם מוכן להכחיש את המציאות המוכחת והברורה, ולו רק כדי שלא לסטות מהדעה (או האמונה) שהוא אוחז בה. [ראה באריכות בעניין זה במאמרו של שבתאי קור - מיהו הפושע האמיתי.]
2. על אלברט איינשטיין והתייחסויותיו לדת ולאלוהים העלינו באתר חופש מאמרים מספר, האחרון שבהם ב-17.5.2008:
   מתוך גארדיאן הבריטי, 13.5.2008:
   http://www.guardian.co.uk/science/2008/may/12/peopleinscience.religion
   בהארץ, 21.5.2008, מתוך מכתבו של איינשטיין: "התנ"ך הוא אגדה ילדותית, היהודים הם לא עם נבחר"
   http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/983265.html
   אותו מכתב, ב-MSNBC מ-13.5.2008: http://www.msnbc.msn.com/id/24598856/

3. דעתו של איינשטיין על הדת היהודית, על הדתות בכלל ועל התנ"ך חדה, ברורה ואינה משתמעת לשני פנים, ונחזור על הדברים שצוטטו מפיו באתר חופש ב-17.5.2008:

"דברי האלוהים הם עבורי לא יותר מאשר הביטוי והתוצר של חולשות אנושיות. התנ"ך הוא אוסף אגדות פרימיטיביות, גם אם ראויות לכבוד,  שהן ילדותיות למדיי. כל פרשנות שהיא, לא משנה כמה שנונה תהיה, לא תשנה זאת עבורי...  בשבילי, הדת היהודית, כמו כל האחרות, היא התגלמותן של האמונות הטפלות הילדותיות ביותר.  ולעם היהודי אליו אני משתייך בשמחה, ואשר לאופיו יש לי קירבה עמוקה, אין שום תכונה שונה מאשר לכל עם אחר. ככל שניסיוני מגיע, הם אינם טובים יותר מכל קבוצה אנושית אחרת, למרות שהם מוגנים מהמחלות הגרועות ביותר באמצעות העדר כוח. מלבד זאת, אינני יכול לראות כל דבר 'נבחר' בהם."

4. את העובדה שאיינשטיין לא האמין באלוהים מנתח היטב ולעומק פרופ' ריצ'רד דוקינס בספרו "יש אלוהים?" (גם כאן וכאן), וכך סיכם את דבריו (עמ' 36): " אני רוצה לסכם את הדת האיינשטיינית בציטטה אחת נוספת מדבריו של איינשטיין: 'היכולת לחוש כי מאחורי כל דבר שאפשר לחוות נמצא משהו שמוחנו אינו מסוגל לתפוס, משבו שיופיו ושגיבותו מגיעים אלינו רק בעקיפין ובהשתקפויות רפות, זוהי דתיות. במובן הזה, אני דתי'. במובן הזה, גם אני (=ריצ'רד דוקינס, ד.מ.) דתי, בתוספת הסתייגות ש'אינו מסוגל לתפוס' אין פירושו בהכרח 'בלתי נתפס לנצח'. אבל אני מעדיף לא לכנות את עצמי דתי, מפני שיש בכך הטעיה. זה מטעה באופן הרסני, מפני שלגבי רוב-רובם של האנשים, מ'דת' משתמע 'על-טבעי'. קרל סייגן ניסח זאת היטב: 'אם במילה 'אלוהים' מתכוונים לסדרה של חוקים פיזיקליים המושלים ביקום, כי אז יש כמובן אלוהים כזה. האלוהים הזה אינו מספק מבחינה רגשית! [...] אין שום טעם להתפלל לחוק הכבידה"...

בנקודה מסויימת אחת, מאוד קריטית להבנתנו ולהשקפת עולמנו, נבדל האלוהים של כל מאמיניו הדתיים למיניהם וסוגיהם, מהאלוהים הפיזיקלי-כימי-אנרגטי של קרל סייגן וריצ'רד דוקינס: בחשיבה, בכוונה ובמטרה, לא רק בהיבט הרגשי. כל אותם חוקים וכוחות פיזיקליים, כימיים ואנרגטיים המושלים ביקום נטלו חלק בצורה זו או אחרת בהיווצרות היקום  בלא שפעלה  באותה היווצרות חשיבה, כוונה או מטרה. בכך - לא במרכיב הרגשי בלבד, נבדל הדתי-האיינשטייני/הסייגני/הדוקינסי מהדתי המאמין שהבריאה כולה נעשתה מתוך חשיבה מכוונת לצורך השגת מטרה או מטרות מסויימות מצד כוח על-טבעי, חוץ-יקומי, מיסטי. לגרסתנו: דמיוני.