פרופסור שלום רוזנברג שוב הצליח לעשות זאת.

מידי פעם מצליח טורו של פרופ רוזנברג להעיר אותי ממנוחתי. דברי הפרשנות שלו לפרשת השבוע, ממבט של אקטוליה, פילוסופיה ופסיכולוגיה, מאתגרים ומרעננים. אני שוב מוצא עצמי מתגבר על עצלותי הרבה, ומתישב לי ליד שולחני כדי להגיב על מילותיו. וזה אכן קרה כבר בעבר.

הפעם, בטורו השבועי "פרשת קורח- על אמת והונאה", עוברים הנתוח והפרשנות מן ההונאה שהוא מוצא בדיברי ובמעשי קורח וחבורתו, אל "הונאה" מסדר גודל אחר. פרופסור רוזנברג מקדיש, בדחילו ורחימו כדבריו, מספר שורות לא קטן, להונאה אשר במונדיאל, שהוא תופעה בינלאומית ללא ספק.

למה בני אדם כה רבים בכל העולם, הוא שואל, חיים בצורה כה אינטנסיבית את המונדיאל? למה יוצאים ההמונים מגדרם עם נצחונם?

בקוראי טור זה, את ניתוחיו ואת מושגיו, השתעשעתי לי ברעיון הבא: מה יקרה אם במקום המושגים מונדיאל, ספורט, או כדורגל, נישתמש לאורך הטור, במילים כמו דת, פולחן דתי, אמונה וכיוצא בזה?

כולנו מכירים בקלישאה שאהדתם של אוהדים לקבוצה פלונית הנה כאמונה דתית. אצל אוהדי כדורגל, החלפת קבוצה כמוה כהמרת דת. לכן אין במשחק מילים זה מן השעשוע בלבד. סבורני שפרופסור רוזנברג, למרות היותו אדם מאמין, יסכים במידת מה עם האנלוגיה שבין אוהדי הכדורגל לבין המאמינים למיניהם. והאנלוגיה הזו באה לידי ביטוי בטורו של הפרופסור, לאחר שהוחלפו בו המושגים המתאימים.

והנה מספר קטעים:

"מאי קא משמע לן? למה בני אדם כה רבים, בכל העולם, חיים בצורה כה אינטנסיבית את הפולחן הדתי המונדיאל? למה יוצאים ההמונים מגדרם בשל אמונתם עם נצחונם? התשובה לשאלה מאתגרת זאת אינה מיידית ופשוטה. הספורט הדת, הבידור והאמונה ובחלקה אף התרבות באים להציל את האדם מהשעמום ומהטרגדיה שהפך להיות הזמן הפנוי.... מה בעצם קורה בעולמם הפנימי של המאמינים? ... למה זה קורה? אף על פי שאין לנו תשובות לכל השאלות, ניראה שעל כמה תופעות ניתן להצביע ללא היסוס. ותופעות אלו הן עדות לאותם מנגנוני הונאה פנימיים הפועלים באדם".

"אכן ללא ספק הכדורגל הדת מהווה טרנספורמציה של המלחמה עימות. הפטריוטיות הופכת לנאמנות לקבוצת כדורגל דתית, והמלחמה על הכבוד הלאומי, השבטי או המחוזי הופכת למאבק פולחני דתי על הבקעת השער. בלשון פסיכולוגית נאמר שבפועל ישנו כאן מנגנון חשוב הנתפס כחיובי, העידון, הסובלימציה, היוצר תחליף לרגשותינו הפרימיטביים ביותר, ומכך מביא נחמה לאנושות".

"ב'פטריוטיות' הכדורגלנית הדתית והאמונית באה לידי ביטוי גם הרגשת היחיד שהוא חלק מישות גדולה יותר, ומתוך כך מתגבר על הפגיעות ועל הבדידות שלו. אלא שהחיוב עלול להפוך לשלילה. היחיד עלול לאבד לחלוטין את האינדיבידוליות שלו ולהפוך חלק מן ההמון. או אז פורץ היצר הרע את מחסומי הסובלומציה. המלחמה שנכבשה פורצת שוב האמונה הדתית פורצת בדמות החוליגניזם, ההורס ללא טעם". (וכי איננו עדים לתופעות כאלו בימינו אנו, בעיקר מן האיסלם הקיצוני?)

"לדעתי פועלים בכדורגל בדת, כמו בקולנוע ובטלויזיה, מנגנוני הונאה נוספים, ההופכים לשליליים. למשל מנגנון ההזדהות. מבחינה ראשונית המנגנון הוא חיובי. אני מזדהה עם מישהו והולך בדרכיו. אבל המנגנון יכול להפוך לשלילי. כדי להסביר זאת הבה נחזור למהות הכדורגל הכדורגל הפולחן הוא ספןרט טקס. ספורט טקס? בני אדם מצטופפים בבתי כנסיות מול שליחי הציבור, כשבידיהם ספרי התפילה, מפטפטים בינם לבין עצמם, יושבים מול צגג הטלויזיה עם פחיות בירה מתרוקנות, רגליהם על הדום או על השולחן, ו"משמינים" מזחיחות הדעת עונג.  או מאוכל. הטקס ספורט הפך לייצוגי, יש בכך אמת טרגית. אחרים משחקים עבורי. ואמת זאת חודרת לכל. הצופים בטלויזיה ובקולנוע המאמינים חדלים לחיות את חייהם הם, ובמקום זה הם חיים את חיי המלאכים, הנביאים, הקדושים והצדיקים. הגיבורים שבהם הם צופים, הגיבורים, או השחקנים המשחקים אותם. מתוך כך הכל מתהפך. השחקנים והגיבורים המלאכים, הנביאים, השדים והאגדות הופכים לריאליים, ועל יד החיים הריאליים מפתחת הפנטזיה האנושית מערת חיים מקבילה, דמיונית ווירטואלית, שהיא כולה "'כאילו"'. התחרות העולמית האמונה הדתית מאפשרת לרבים מאוד להתנתק מהעולם הריאלי ולחיות במציאות אחרת."

עד כאן. כך, במילים אלו, מתאר פרופסור רוזנברג, בהכללה, את הספורט בכלל ואת תופעת המונדיאל בפרט. ומה קיבלנו ממשחק מילים זה? אמירה די אמינה לגבי תפקידה של הדת במסגרת התרבות האנושית.

מעניין אם פרופסור רוזנברג מסכים עם האמור לעיל.

בפיסקת הסיום פרופסור רוזנברג מתיחס לעמים נידחים אשר זכו להשתתף במונדיאל, ובכך זכו להיות "העם הנבחר" של הכדורגל כהתבטאותו.

"צדקה עשה הקב"ה שנתן אפשרות לעמים נידחים להופיע על במת העולם כמעצמות. צדקה עשה הקב"ה שפיזר כישורים וכישרונות בין כל העמים ... אך בכך הופעלו מנגנוני הונאה נוספים, הפעם מנגנוני בריחה: ההדחקה, ... ההכחשה. ההתלהבות הזאת אפשרה להם להתנתק מהעולם הטרגי של שכונות עוני, של ילדים עזובים ברחובות, של פשע... אבל לקרנבל זה יש יום שלמחרת, יום של התפכחות....בני האדם מוכיחים שוב ושוב שהם "מרובעים" באסקפיזם שלהם, בבריחה מן המציאות".

אכן, גם דברים אלו מיטיבים לתאר את האמונה הדתית, לעניות דעתי כמובן.

מה חבל גם שהאמונה הדתית בארצנו היא אחד מגורמי העוני וחוסר ההשכלה בקרב אוכלוסיה ניכרת. ובאותה עת, אמונה זו משמשת כמנגנון של הדחקה והכחשה שמונע יציאה ממעגל הבורות והעוני.

ומשאלה/תפילה אחת בלבי: למה לא יעשה הקב"ה צדקה עם עמינו אנו ויהפכנו ל"עם ניבחר" גם בכדורגל?

[הערת המערכת: דוגמא נוספת ברוח המכתב הזה ניתן לראות כאן.]