חיים על-פי דרישת הזמן ובלי מסורת -
זהו עץ בלי שורשים, שכל רוח עוקרת אותו;
חיים על-פי המסורת ובלי הסתגלות לדרישת הזמן -
זהו עץ עם שורשים אבל בלי פרחים ופירות
מנחם אוסישקין[1]

מנחם אוסישקין

אלי (השם שונה) גולש וקורא חופש, שלח לנו את המכתב הבא, בו הוא מעלה שאלה חשובה בחיי החברה החילונית בישראל, ובעם היהודי בכלל: מקומם וחשיבותם של ביטויים דתיים מובהקים (כמו "ברוך אתה אדוני") במסורת החגים של העם. השאלה פשוטה, אבל התשובה עליה מורכבת, ואין תמימות-דעים לגביה בציבוריות היהודית החילונית, האתאיסטית, הלא-דתית. את מכתבו של אלי שלחנו למספר חברי-צוות ולאנשי מדע ורוח מחוץ לאתר, שדעתם חשובה לנו. התשובות מלמדות הן על חשיבות הנושא, הן על השוני בגישות אליו - עובדה המזמינה יתר חשיבה והמשך הדיון הציבורי בנושא.

אלי לאתר חופש

לאחרונה בעקבות החנוכה התחלתי להתלבט לגבי הנושא של מסורת מול אמונה. אתן דוגמא: לחגוג את החגים זה כביכול אירוע מסורתי. אבל למה למשל לומר "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם..." כשמברכים על הנרות? הרי אנחנו לא מאמינים במה שאנחנו אומרים.  אנחנו לא מאמינים שהוא קיים, או שהוא אלוהינו, או שהוא מקדש אותנו בכך שמטיל עלינו מטלות. עצם האמירה שהוא מקדש אותנו בכך שמטיל עלינו מטלה בעת שאנחנו עושים אותה - היא אבסורד. במיוחד אם אנחנו מודעים לחולניות שבהבעת התודה האינסופית בפני אלוהים, שהוא שב ודורש אותה כילד מפונק שטרם התבגר. להגיד שאנחנו מקודשים בזה שהוא מצווה זה שיא ההתרפסות הפתטית בפני "הוד רוממותו".

הדלקת נרות בחנוכה - אמסטרדם 1700

אז מה נשאר מהמסורת, בעצם? מה אני אמור להעביר לילדים שלי? מה הטעם בכלל לערוך ליל-סדר כשאנחנו לא מאמינים שבאמת הייתה יציאת מצרים? מה הטעם לשבת שעה בארוחה, בזמן ששוב ושוב מודים לאלוהים שעשה ניסים וקרע את הים והביא עשר מכות והוריד לנו מן מהשמים?  האם זה מה שאני אמור ללמד את הילדים שלי? שפעם היינו במדבר ואלוהים הוריד עלינו לחם מהשמים? האם זהו המסר של החשיבה הביקורתית שאני רוצה להעביר?

יש פה נושאים שבאמת מטרידים אותי. הרי מאחורי כל המסורות החביבות האלה,וכמה נחמד להגיד את המילה מסורת, מסתתרת אמונה חרדית אדוקה, רצינית וחשוכה. מאחורי כל מילה, מאחורי כל ביטוי מסתתר עוול או פתטיות. אז מה נשאר לנו מהמסורת?

אוהד מצוות חופש

שלום  אלי - הערתך ושאלתך ממש במקומן, ואלו הן שאלות שכל יהודי חילוני, אתאיסט, ש'אלוהים' מבחינתו אינו קיים, חייב לשאול את עצמו, ובעקבות השאלה לנסות ולחפש לה תשובה.

מסורת היא חלק חיוני ובלתי נפרד של כל עם. היותנו אתאיסטים איננו מבטל את דבקותנו במסורת עמנו. מסורת, על כל סממניה וצבעיה איננה דת, גם אם טקסים מסורתיים כוללים סמלים דתיים. אולם למרות מה שמקובל להניח - מסורת איננה דבר של קבע. לא כל מה שאנחנו רואים היום כטקסים מסורתיים היה קיים בימי בית שני, בתחילת הגלות או באמצע תקופתה. הרבה מאוד מנהגים שאנחנו מקיימים כיום במסורת מועדי ישראל חודשו ושונו והונהגו רק במאות השנים האחרונות, והם ממשיכים להשתנות ללא הפסק. שוני במסורת קיים גם בעדות ישראל השונות, לא כל מה שמקובל או מקודש בעדה הספרדית, למשל, תואם את המקובל והמקודש בעדה האשכנזית. דוגמא אחת מקובלת היא אכילת קטניות בפסח, ואין צורך להרחיב.

זכותה של חברה שאינה דתית להוציא מן הטקסים המסורתיים את הסמלים הדתיים שאינם לרוחה, אבל את הטקסים כשלעצמם ראוי לשמר. מאחר והשתנותה של מסורת היא איטית, גם שינויים שייעשו בה - על ידינו או על ידי אחרים - יהיו איטיים והדרגתיים. עד שטקס ליל הסדר, למשל, ישתנה מהותית - והוא מצוי בשלבי שינוי ללא הפסק - ייארך הזמן, ועד אז יש להתאזר בסבלנות. כשאני אומר בסבלנות - הכוונה היא לכך, שבתקופת הביניים ננהג כמצוות אנשים מלומדה כשנשיר "ברוך אתה אדוני" יחד עם כולם. זאת - לא משום שאנחנו מאמינים ב'אלוהים' או ב'מצוותיו' לכאורה, אלא משום שאנחנו רוצים לקיים את החג, לשמר את מבנהו-מקורו  הבסיסי.

מי שיש לו ילדים קטנים שלומדים בגן ובבית-ספר, אינו רשאי ליצור משבר או מבוכה בנפשם, ודאי לא לקלקל את שמחת החג שלהם, כשמצד אחד הם לומדים וחוגגים בגן ובבית הספר את החג בדרכו המסורתית-אורתודוכסית, ובבית  'עושים מזה צחוק'. האמן לי, שבהדלקת החנוכייה אני שר עם ילדיי הקטנים את המילים חסרות המשמעות מבחינתי - "ברוך אתה אדוני", ובתוך-תוכי רע לי בכך מאוד. אבל אני 'משחק אותה', ושר אתם את מלוא מילות הברכות והשירים הדתיים. מאוחר יותר באותו ערב, כשאני מצטרף למסיבה של חבריי הבוגרים, והם מדליקים חנוכייה ושרים אותן מלים חסרות טעם ושחר, אני שותק. כאן אינני מוכן לרמות את עצמי.

התנועה הקיבוצית החלה ביצירת חלופות לטקסי החגים ולמסורותיהם ההולמות את חיינו, אבל יצירה רוחנית זו לא יצאה, לצערי,  מעבר לגבולותיה אל כלל הציבור היהודי החילוני. יש גם כיום תנועות חילוניות-תרבותיות השוקדות על הכנת חלופות מתאימות, וניתן להגיע אליהן (ראה באתר, מדור ארגונים).

פסח על בול ישראל

בליל הסדר ניתן לשנות ולשיר גם שירי אביב יפים, שקיימים בשפע בתרבותנו, ולדלג על קטעים דתיים שבאמת אין בהם טעם, או המותירים טעם רע.  עם זאת - 'אלוהים' יכול להמשיך לככב בהגדות, לא נורא. ילדינו אינם טיפשים, והם יודעים את דעתנו ומבינים ש'אלוהים' איננו קיים בעינינו, שטקסי החגים הם מסורת, וגם להם ברור שהיא חשובה יותר מביטויים כמו "ברוך אתה אלוהים".

אוהד

איל מצוות חופש

שלום אלי - תודה רבה על מכתבך. אתחיל מהסוף: אין סתירה בין שני ההיגדים:

1. איני מאמין באלוהים
2. אני מעוניין לקיים מסורת

שאלתך  מציגה בעיה, העולה, אני מניח, בלב רבים מהחילונים המשתתפים  לעיתים קרובות בטקסים דתיים. מחד - הם אינם מאמינים בדברים המובעים כפשוטם בתוכן הדתי, ומאידך אינם רוצים לוותר על עולם שלם של מסורת, של קשר היסטורי, מיתוסים מכוננים (כמו יציאת מצרים) חכמת דורות, סנטימנטים, כיבוד הורים, רגשות לאומיים , זיכרונות ילדות  ועוד.

השאלה החשובה היא, האם השואל  בכלל רוצה לשמור על המסורת? מרגע בו אנו מכירים בכך שאבד הקטע המחייב - איננו מאמינים שאנו חייבים למלא מצוות ואיננו מקבלים את קיום האלוהים, לפחות לא במובן שמחייב קיום תפילות וכו' - הרי שקיום המסורת מתחייב רק מתוך צורך פנימי שלנו, ואנחנו מקור הסמכות היחיד שלנו לשמור על המסורת.

שאל את עצמך, האם אתה  באמת רוצה לשמור על המסורת? השאלה מופנית אליך -  שהרי לא חלה עליך כל חובה לבצע את הטקסים שמקורם דתי, ולמרות זאת אתה באופן כלשהו מצר על ויתור עליהם. האם יש לך קשר נפשי לפחות לחלק מההתנהגות הדתית זו שמכונה "מסורת"? אם התשובה שלילית, מן הסתם לא היית מתלבט, ולא היית פונה אלינו בשאלה זו. פשוט יכולת לוותר על סדר הפסח, על בניית סוכה על הדלקת נרות חנוכה ועוד, מבלי לשאול איש ומבלי לשתף איש בשאלה,  ובעצם השאלה לא הייתה עולה כלל.  אך במקום לעשות כך אתה מעלה את השאלה ומשתף אותנו בהתלבטויותיך, ולפיכך מתקבל הרושם שאתה מעוניין לקיים המסורת למרות ש"אין עליך חובה" ובעצם אתה שואל האם כך מותר, רצוי, ראוי וכיוצ"ב.

ובכן כן.  לדעתי מותר לך לקיים את המסורת גם בצורתה האורתודוכסית, וזאת מכל הסיבות שמניתי, וודאי יש עוד, וכולן לגיטימיות: אהבת חגים וחגיגות, קשר רגשי לעבר, סנטימנטים לימי ילדותך, תחושות קהילתיות ולאומיות,  רצון לא להעציב את הוריך (אם מדובר בהורים דתיים), הכרה בתרבות היהודית המשתקפת בטקסים הדתיים  ורצון לשמרה. שכן, בנוסף לקטעים שאנו, כאנשים נאורים, דוחים, יש בדת חלקים ראויים, חוכמה אנושית שאנו מקבלים בלי צורך להאמין ב"שטויות". 

ייתכן גם שחלק מהברכות יפה בעיניך ומרומם את רוחך בעת אמירתן, גם אם מוזכר בהן השם המפורש 'אלוהים', בו אינך מאמין,  בדיוק כפי שזימרת מילות שיר אהבה יפה עשויה לרומם את רוחך גם מבלי שתהיה אהובה קונקרטית מול עיני-רוחך. ייתכן ותרצה לקיים המסורת  מתוך רצון שילדיך ייהנו מחגי ישראל כפי שאתה נהנית מהם, אולי מתוך מחשבה חינוכית שכדאי שילדיך יכירו את עמם תוך לימוד הגלגולים הרוחניים הקודמים של עמנו, גם אם  טבוע בהם סוג של אמונה באלוהים, כשלב ראשון לקראת הפשטה הגלומה במושג  "חילונית",  שקשה (לדעתך וגם לדעתי) להמשגה בגיל רך. ואולי אף מתוך הכרה  ליברלית עמוקה, הגורמת לרצון שילדיך יכירו את כל האפשרויות הרוחניות כולל האופציה הדתית שאתה עצמך תופש כשגויה - וזאת  בניגוד לגישה טוטאליטרית, החרדית למשל, שאינה מאפשרת להכיר את עולם המושגים  השונה - החילוני - כלל.

סביבון של חנוכה על בול ארה"ב

אם קיים חשש שמישהו יקשה עליך בשאלות קשות, לגיטימית אפילו הצדקה בנוסח "אני לא מאמין באלוהים אבל ככה מתחשק לי. לא יודע למה. אני לא פסיכולוג". אחרי הכול, אנחנו יכולים למצוא הרבה מסורות, שבני-אדם שומרים עליהן בלא שום צו אלוהי או אנושי. בעצם זהו הפירוש למושג  מסורת, בניגוד למושג חובה. מה דעתך על מסורת שהתפתחה בארץ בשנים האחרונות של חגיגת ה"סילבסטר", מבלי שאיש מקרב החוגגים מאמין בקדושתו של שום קדוש בשם סילבסטר?  מה דעתך על מסורת של הבאת עוגה לחברים בעבודה ביום ההולדת, מסורת הנהוגה במקומות עבודה רבים, ומקוימת ללא שום צו אלוהי או אחר?

ניתן להסתפק בהבנה זו של המושג מסורת כדי לא לחשוש לקיימה. אך אם אינך יכול להסתפק בכך, כיוון שצרכיך הרוחניים דורשים ממך הצדקה עמוקה יותר מקיום מסורת כפשוטה, בבקשה: בנה לך הצדקה,  צוק תוכן חדש לטקסים, "עשה לך רב" ואתה תהיה הרב! אתה גם יכול להחליט שהאלוהות  אותה אתה  מזכיר בברכת הדלקת הנרות מייצגת מושג מופשט של התנגדות לכל סוג של עבודה זרה במובן הרחב של המילה - כולל האלוהים האלילי והפרימיטיבי  המככב אצל ידידינו המחזירים בתשובה  (אלוהים של הרמב"ם לפי פרשנות של פרופסור ליבוביץ לפי פרשנות מסויימת). בנה לך עולם מושגים והסברים  משלך, ככל שתרצה, ושמור על מסורת כרוחך. מותר לך.  והכי חשוב: מצא  את הדרך לקיים זאת מבלי לעשות שקר בנפשך.

איל, צוות חופש

פרופ' עוזי אורנן

אני מסכים עמך, אלי. מי שאינו מאמין בקיום אלוהים כבורא העולם או כמשגיח על העולם או כמי "שבחר בעם היהודי" -  אינו צריך להשמיע תפילות או תשבחות לאותו "בורא, משגיח, בוחר וכו' ".

"המסורת" (אם רצונו לאחוז במשהו ממנה) אינה צריכה להכיל אצלו שום תפילה או מלמול מסוג זה, ובוודאי אל לו לחנך את ילדיו כשתפילה  או ברכות דתיות כלולות בהתנהגותו. זה יחנך אותם לצביעות ויפריע להם להתפתח כאנשים חושבים.

אבל החגים של בני האדם - יהודים או לא יהודים - נולדו ברובם כתוצאה מהתבוננות באירועי הטבע של עונות השנה, למשל חגי אור באמצע החורף (בחצי הכדור הצפוני), חגי גשמים בימי הציפייה לחורף, חגי יבול הדגנים באביב, וכדומה, ולכן יש להם מקום גם בחיינו המודרניים והחופשיים.

הדתות 'התלבשו' על החגים הטבעיים ונתנו להם פירושים אחרים, כגון:  הולדת השמש בימים שהשמש מתחילה לעלות בשמים -  נהפכה להולדת ישוע, או לניצחון המכבים על היוונים; חגי הציפייה לגשם נהפכו ל"זכר ליציאת מצרים", ובדומה לכך חגי הבשלת החיטה והשעורה.

חג השבועות על בול ישראל

הפיכת החגים לעסק של הדת היהודית נועדה להדגיש את העיקרון היסודי  של הדת היהודית: "עם" ו"ארץ" הם שני דברים נפרדים, ורק מעשי ניסים יכולים  לחבר אותם זה לה. זוהי השקפה הפוכה מן המצב הטבעי, שבו "עם" הוא  האנשים הנולדים וחיים ב"ארץ", ואין אלה שני דברים נפרדים, אלא תאומים סיאמיים, שאין להפריד ביניהם.

אדם המבקש לחיות לפי השקפתו החופשית ולגדל את ילדיו בלי להישען על "מסורת" כוזבת וצבועה - לא קל לו להחזיר לחגים את משמעותם הטבעית.  הסביבה - כולל מוסדות החינוך - קוראת לילדים להיבלע ב"מסורת" המזויפת.  אבל יש מקום למאמינים ב"חופש" ואפילו חובה עליהם - להציע דרכים מלאות לבילוי בעל משמעות של חגים טבעיים, ולשתף בהן את הציבור החופשי.  משהו בכיוון הזה נכלל בפרק הרביעי של ספרי "ציפורניו של אשמדאי". 

שלך בברכות,

עוזי

פרופ' דן עמיר

השאלה שהעלית קשה, והתשובה לה אינה פשוטה ואינה מוחלטת. אתחיל בבירור תפקידיה של מסורת בחינוך. אפשר לומר שיש לה תפקידים בשני ממדים: מימד העומק ומימד הרוחב.

תפקיד המסורת במימד העומק הוא לבסס תרבות על כל ממדיה ההיסטוריים. תרבות ללא שורשים היא תרבות שטחית. אדם תרבותי מכיר לפחות תרבות אחת לעומקה. אי-אפשר להבין היטב את התרבות העכשווית ללא ידע מבוסס במה שקדם לה. זה נכון לגבי לשון וספרות, פילוסופיה ואתיקה, מדע וכל פעילות תרבותית אנושית אחרת. תפקיד המסורת במימד הרוחב הוא ליצור מכנה משותף לזהות לאומית או אתנית. אדם אינו יכול להתנכר לתרבותה של החברה בה הוא חי.  הוא צריך להכירה ולהבין אותה, ובמידת האפשר = גם להיות שותף בה.

כל זה אינו אמור להקל בחשיבותה של הביקורתיות. האדם החופשי החושב אינו מקבל את המסורת בבחינת 'כזה ראה וקדש'. הוא בוחן אותה כשלרשותו עומדים הידע וההבנה שצברה האנושות, והוא אינו משועבד למושגים ותורות שנוצרו לפני מאות ואלפי שנה.

לכן התשובה לגבי יחסנו למסורת היא: ללמוד ולהכיר את המסורת - כן. להאמין - לא בהכרח.

חג סוכות - אמסטרדם 1700

אני מניח שכל זה מוסכם גם עליך, ומה שמטריד אותך היא, בעצם, הבעיה המעשית - לצטט בחגים, בייחוד באוזני הילדים, את הטקסטים הדתיים. טקסטים אלה מהווים היום מרכיב מרכזי בחגים, ואלו מהווים מרכיב חשוב לא רק במסורת היהודית, אלא גם בחיים החברתיים והמשפחתיים של הילדים. מאידך, כדבריך, בציטוט הטקסטים ללא הסתייגות אנחנו עושים שקר בנפשנו, ואולי גם עלולים לפתוח פתח לאמונה עיוורת בהם.

אין זה אומר שאנחנו חייבים להסתייג מייד הסתייגות מלאה מכל ברכה, שיר, או טקסט דתי אחר שאנו או ילדינו אומרים בחג. עלינו לזכור שבדרך כלל אין הילד הצעיר מתייחס במלוא הרצינות למשמעות הטקסטים של שיר, ברכה או טקס. עצם ההסתייגות, בטרם הילד בשל להבין אותה, עלולה רק להפנות את תשומת ליבו למשמעות הטקסט ובמקום לפתור בעיה, ליצור בעיה ללא כל צורך. אין טעם לכן, למשל, להסתייג מברכת הדלקת נרות החנוכה בחגיגה בגן הילדים כל זמן שהיא איננה מלווה בהטפה דתית, או מבלי שהילד שואל שאלות לגבי משמעות המילים. דבר דומה אפשר לומר גם לגבי שירים שמילותיהן אינן בדיוק תואמות את השקפותינו המוסריות האחרות. שירי ילדים אכזריים אינם יוצרים בהכרח ילדים אכזריים, ושירי-גן מלחמתיים אינם מונעים חינוך פציפיסטי.

כמו בהרבה בעיות חשובות אחרות בחיים, גם כאן הפיתרון אינו מוחלט, אלא דורש הדרגתיות ומידתיות בהתאם לנסיבות. לכן קשה לתת תפריט שיענה על כל הצרכים. בוודאי שאנחנו צריכים ויכולים להדגיש בכל חג את המוטיבים האנושיים-אוניברסאליים ולמעט בתפקידם של המוטיבים הדתיים והניסים: בשבת נדגיש את המרכיב של מנוחה לעובד, בראש השנה - את נושא חשבון הנפש והיחס לזולת, בחנוכה - את נושא המלחמה לחופש,  בפסח - את שלילת העבדות, בשלושת הרגלים - את העונות החקלאיות וכן הלאה. בשלבים מתקדמים יותר נוכל גם להסביר את משמעות התפילות והברכות כביטוי למאוויים של הפרט ושל הציבור, ולא כביטוי של אמונה.

פרופ' דן עמיר

ד"ר משה גרנות

אלי - אני חש צורך נפשי להיות מקושר לכל בני עמי,  גם אל אלה שדרך מחשבתם רחוקה ממני כמו מזרח ממערב. על כן, מספר פעמים בשנה אני נכנע למסורת, מקיים סדר פסח, מדליק נרות עם ברכה בחנוכה, וביום כיפור אפילו צם ומבקר בבית-כנסת לזמן קצר, כדי לראות את בני עמי המתענים על  חורבן המקדש. אני הדגשתי תמיד בפני ילדיי שאת המעשים הללו אני עושה משום הרגשות הלאומיים המפעמים בי, ובשום אופן לא משום שאני מאמין אפילו בבדל אמונה. אני יכול להיתלות בעניין הזה באילן גבוה כמו ברל כצנלסון שכתב במאמרו "מקורות לא אכזב" כי יש חיוב בקיום המסורת, שכן סדר פסח, למשל, מדבר בין היתר גם על יציאה מעבדות לחירות, ותשעה באב מקונן על 2000 שנה של אובדן עצמאות.

יום הכיפורים
ציור מאת מאוריציו גוטליב, צייר יהודי-פולני, 1879-1856
מוזיאון תל-אביב

ישנה גם דרך אחרת, מסובכת יותר, ואשר עובדתית לא החזיקה מעמד - הדרך של ההתיישבות העובדת, לחבר הגדה חדשה לפסח ומסכתות שונות לחגים. זה יפה, אבל זה מרחיק בין פלגי העם, הרחוקים ממילא. וחוץ מזה, ברגע ששאר האידיאלים של ההתיישבות העובדת ירדו לטמיון בשל ההפרטה וכו' - התפוגגה גם המסורת החדשה.

ד"ר משה גרנות

אוהד חוזר

אלי - לאור התשובות שקבלת עד כה, ברצוני להוסיף על דבריי הקודמים: חינוך מקבלים לא רק בבית ספר ובגן, אלא בעיקר בבית. אם החינוך בבית הוא אתאיסטי, בצורה נבונה ולא אגרסיבית, הילד מבין מהר "על איזה צד מרוחה החמאה", והוא יודע להפריד ולהבדיל בין ריטואלים שהחברה אוהבת לקיים, לבין המשמעות האמתית של המעשה.  ילדים נבונים מבינים היטב שאלוהים אינו קיים אם הוריהם יסבירו להם את עמדתם זו בהזדמנויות שונות של חייהם, וכי הברכות למול החנוכייה או על כוס היין בליל הסדר דומים עקרונית לקריאה חוזרת ונשנית של שלגיה ושבעת הגמדים. הם יודעים שאין גמדים, שהזאב מכיפה אדומה לא בלע את סבתא, והזאב של פטר לא בלע ברווז שאחר כך הוצא בשלימות מבטנו, ובכל זאת הם אוהבים לראות ולשמוע שוב ושוב את פטר והזאב, את שלגיה ואת כל האגדות הללו. כך גם עם טקסי החגים. הכול חייב להיעשות בתבונה מצדנו, וילדינו מבינים היטב את כללי המשחק.

אשר למצדה, לכותל המערבי ולכל המקומות ה"הרואיים" או ה"קדושים" - כמוך גם אני מלמד את ילדיי מה קרה שם ומה באמת היה, מדוע שגו רבי עקיבא ובר-כוכבא במאבקם חסר הטעם, וכי החורבן בא בגללם. והגלות? לא הייתה גלות כתוצאה מהגלייה - משום שהרומאים לא היגלו את העם,  והעזיבה לאירופה ולצפון אפריקה נעשתה מתוך רצונם של הגולים - עוד סאגה שצריך ללמד ולשנן ולהפנים.

ד"ר צופיה מלר

לאלי, שלום וברכה. שאלתך לא זו בלבד שהיא שאלה ראויה, אלא שהיא שאלה המעסיקה רבים מלבדך, בעיקר בקרב הציבור המשכיל ב-200 השנים האחרונות, וכמספר השואלים כן מספר המשיבים, שהרי, אם לאופן שמירת המסורת יותר מדפוס אחד (ראה למשל נוהלי אכילת קטניות בפסח בקרב עדות ישראל השונות) - למי שמלכתחילה אינו מקבל על עצמו "עול שמירת מצוות" - על אחת כמה וכמה. ואף-על-פי-כן - יש מן המשותף גם בקרב המשיבים למיניהם, למרות השוני בתשובותיהם. אשיב לך בשתי רמות: ברמה העיונית-תיאורטית, וברמה המעשית-פרקטית.

ברמה העיונית חשוב שתדע, ששמירת המסורת הינה צורך פסיכולוגי ראשוני מאין כמותו, לפרט ולחברה כאחד. לפרט דרושה המסורת כדי לחזק את בטחונו העצמי, ביטחון הנובע מן הידיעה ש"בסיפור הזה כבר היינו". יש משהו מרגיע בחזרה על המוכר והידוע, משום שאיננו פוחדים מהפתעות. אין זה מקרה שתנועות הנדנוד, כמו ריתמוס הנשימה וקצב הדופק, או טלטולי המכונית יש בהם כדי להרגיע תינוק המתקשה להירדם. החזרות הללו פוטרות את האדם מן הדריכות שבצורך הקיומי להישמר מפני הפתעות העלולות לאיים עליו ועל שלוותו הנפשית והפיסית.

כך גם לחברה. ההצטופפות העדרית יש בה כדי לחמם, ה"ביחד" יש בו כדי לחזק, והידיעה ש"אנו לא לבד" יש בה כדי לתמוך ולומר לכל פרט ופרט בחבורה לא רק שדרכנו נכונה, אלא שהיא מספקת אישור לכך, שאם גם יטעה - לא ייעזב לנפשו, כי זוהי דרך הרבים. ההצטרפות לקולקטיב יש בה גם משום מתן אשליה, שגם אם האחד, האינדיבידואום, יקרוס - הגוף הגדול והמלוכד ימשיך בדרכו.

מכאן - שהצורך הפסיכולוגי הזה, האישי והחברתי - זה שיצר את המסורת ואת הדבקות בה, הוא אוניברסאלי ואמיתי, ורק אינדיבידואלים יחידים יכולים ורוצים להשתחרר ממנה. כל מאבק בצורך הקיומי הזה נדון מראש לכישלון.

כמו במעגל חייו של האדם כך במעגל עונות השנה, תופעות חוזרות על עצמן. על-אף ההבדלים בעוצמתן ובמשכן - עונות השנה חוזרות על עצמן לפי אותו סדר: אביב, קיץ, סתיו וחורף, ולעונות אלה נצמדות תופעות הטבע השכיחות קור, חום, שמש, שלג, רוח, שרב. וכאשר הן חוזרות לפתחנו - אנחנו מקבלים את פניהן כמכרים ותיקים, כיוון שאנו יודעים כיצד להתגונן מפני הנזקים שהן עלולות לגרום לנו, ואנו שמחים בברכה שהן מביאות עלינו. נכון, שכל חברה  בהתאם למיקומה הגיאוגראפי והאקלימי  מפתחת לעצמה דפוסי תגובה שונים לקראת הופעתם של "מכרים ותיקים" אלה, והתרבות שכל חברה מפתחת לעצמה  כשבט, כעם, כעדה  מספקת סיפורים אטיולוגיים (= סיפור המסביר מקורו של שם, מנהג, תופעה) שונים, הקשורים בראשית תולדותיו של אותו קיבוץ-אנושי אם כהיסטוריה או כמיתוס.

הערצת השמש העולה
מתוך פפירוס מצרי מתקופת הממלכה ה-1, 1150 לפני הספירה

הטקסים והריטואלים הנלווים לאותן "קבלות פנים" למרות השונות שביניהן - יש בהם בכל זאת מן המשותף לחברות השונות. הדלקת נרות או לפידים באמצעו של החורף הקר והחשוך היו מן הטקסים המוכרים לא רק בחברות אנושיות רבות, אלא גם מתרחשת, תכופות, באותן תקופות ממש. כך למשל חנוכה - כריסטמס - רמדאן, שהסיפורים האטיולוגיים על מקורם שונים, אמנם, וגם הזמנים לא בדיוק חופפים בגלל הבדלי לוח השנה (שמש-ירח), אבל הרבה אלמנטים בהם זהים. הוא הדין לגבי חגי האביב והפריחה (פסח-פסחא), או האסיף, הקטיף וההתכנסות. הזיכרון הקולקטיבי של בני כל עם-דת-עדה-שבט מכתיב שינוי בטקסים, הנובע גם מן האופי של כל קבוצה אנושית שכזו, אבל עובדת היותנו כולנו חיים על-פני אותו כדור-הארץ והיות כולנו בני-אדם -  מכתיבה גם את הדמיון ביניהם.

הנה כי-כן, אתה רואה, אלי, שגם בלי להידרש ל'אלוהים' כיישות המכתיבה והתובעת והקובעת את כללי שמירת החגים, יש לנו די הרבה הסברים אישיים, לאומיים או אוניברסאליים לצורך - ולא אכפת לי לומר: לרצון שלנו לשמור על המסורת. ואם נגזר עלינו שנשתייך לעם היהודי - אז מדוע לא החגים המקובלים על בני עמנו הם שיהיו מקובלים גם עלינו?

וכאן, למעשה, אני מגיעה לשאלתך העיקרית: מקומו של 'אלוהים' - אותה יישות שאיננו מכירים בקיומה - בתוך אותם טקסים ובתוך אותן חגיגות שאנו עורכים לכבוד "מכרינו הוותיקים" - תופעות הטבע או החוויות ההיסטוריות, בזמנים קבועים בכל שנה. ובכן - לא בכדי הארכתי בהסבר התלות והצורך העמוק שלנו במוכר ובידוע. ההסבר שלי נועד בעיקר לומר לך, שלא החלטה אישית - או אפילו קבוצתית - להיפרד ולהינתק מן האלמנט שנחשב מרכזי באותם טקסים, היא שיכולה או צריכה להשפיע על מנהגינו והתנהגותנו. תהיה החלטה זו רציונאלית ככל שתהיה, שהרי גם לאי-רציונאלי יש מקום בחיינו, ברב או במועט, ואין סיבה להשליט את ההיגיון על חיינו כגורם כופה. אלא מאי? אם נעשה זאת באופן הדרגתי, ייקל עלינו לקבל את השינוי  ולאמץ אותו כתחליף לקודמו. וכאן אעבור לרמה הפרקטית של דיוננו:

עם הטקסים והריטואלים המלווים את חגינו ניתן למנות הרבה שירים וטקסטים שאנחנו שרים או קוראים, חלקם בני מאות שנים, וחלקם בני תקופתנו. בחג החנוכה, למשל, לצד "מעוז צור ישועתי" אנו שרים גם את "באנו חושך לגרש", או את "אנו נושאים לפידים", והם מלווים את הטקס היפה של הדלקת הנרות זה לצד זה. ככל שנרבה להוסיף לטקסטים בחג שירים, סיפורים ודגשים של רוח זמננו - כן יימצא, ממילא, פחות מקום בטקסינו לטקסטים בנוסח "לעת תכין מטבח מצר המנבח" בחנוכה. ככל שנשווה לאור משמעות סמלית של נאורות, של ידע, של הומניזם, הבאים לגרש את חשכת הבערות, הבורות והרשעות כן יצטמצם ממילא המקום של שירי המלחמה, השנאה והנקם - גם כשהם מסתיימים בניצחון.

דוגמה אחרת - מחג הפסח. פסח איננו רק דם על המזוזות והמשקופים, או צבירה של טקסטים נוקמניים (לאלפי שנים!) של "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". פסח הוא גם חג שחרור עבדים; חג המסמל יותר מכל עם הבונה לעצמו מולדת. ולכן, הדגשת האלמנטים של חג חירות תחת "די, דיינו", ושירי תקומה כמו "שלח נא את עמי" - אם יצורפו לחג הפסח שלנו, הם, ממילא, לא יותירו עוד הרבה מקום ל"הללו עבדי ה', הללו את שם ה'", או ל"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

את מקומו של "מכה מצרים בבכורותיהם" מחליפים אנו במשפחתנו ליד שולחן הפסח שלנו בקטע מתוך "שירי מכות מצרים" של נתן אלתרמן, ומוסיפים לכך הסבר קצר וקליט - גם לילדים -  על כאב השכול והפרידה של אב מבנו בכורו, ואין זה משנה אם מצרי הוא האב, או עברי, או ערבי.

מתוך שירי מכות מצרים
מאת נתן אלתרמן, 1970-1910, הוצאת מחברות לספרות, תשי"ז

שבועות, כידוע,  איננו רק חג מתן תורה, אלא גם, ובעיקר במקורו -  חג הביכורים, והיטב זכורים לי ימי החג בילדותי בהם הבאנו - עטורי זרים - טנא ובו מפרי הארץ לכיתה. היום, עם הסבה קטנה של מנהג יפה זה - אפשר להביא את פירות הביכורים ובמקום למסרו לכוהן ב"בית המקדש" שאיננו קיים - לבית האבות השכונתי, או לבית-חולים, או למעון עולים, או לבית-ספר של ילדי עובדים זרים, ובכך לשוות לטקס זה משמעות אקטואלית רוחנית-ערכית של תמיכה בנזקקים, ואם גם בצורה סמלית.

את סוכות, חג האסיף - שהוא גם מועד מסיק הזיתים, אפשר לציין באמצעות יציאה לכפרים של שכנינו הפלשתינאים, ללמוד על העץ, לעזור באיסוף הזיתים, ואולי אף לבקר ב"בית הבד" באותה הזדמנות חגיגית של קירוב לבבות...השיר "שלומית בונה סוכה", למשל, יוסיף לחג מימד שלא היה קיים בעבר: גם הבת והאישה יש להן תפקיד בפרהסיה של החג, ולא רק בהכנת תבשילים, אלא בבניית הסוכה ממש.

ולבסוף - רציתי לספר לך, אלי, על שני ניסיונות שעשיתי עם בני משפחתי - האחד בראש השנה והשני ביום כיפור לציין באמצעותם שני מועדים אלה, הנראים דתיים כל-כך: ליד שולחן החג בראש השנה הצבתי "קופסת משאלות", ובתוכה התבקש כל אחד מבני המשפחה להכניס פתק, ובו - לצד ברכת "שנה טובה" - גם בקשה קטנה - מאבא, מאימא, מאח או מסבתא - למה אני מצפה מהם במהלך השנה הקרובה.  על כל פתק כזה יירשם שמו של זה שהבקשה נועדה לו, ובסיום - נפתחת הקופסה וכל אחד מקבל את הפתקים המיועדים לו. עם קיום הבקשה - במהלך השנה כולה - כל אחד שקיים מה שנתבקש, ירשום זאת על פתק, ובמועד מוסכם (זה לא חייב להיות ראש השנה הבאה. זה יכול להיות יום ההולדת של בעל הבקשה, למשל) יוכנס הפתק לתיבה, ייפתח ויוקרא באוזני שאר בני המשפחה - אם אין לכך התנגדות מצד בעל השאלה.

תהליך דומה אפשר להנהיג ביום כיפור. לתוך "תיבת מחילות" יכניס כל אחד פתק, ועליו ירשום ממי הוא מבקש סליחה ועל מה. בסיומה של הסעודה המשפחתית (אפשר לכנותה "סעודה מפסקת" גם אם אין צמים) כל אחד מקבל את הפתקים הממוענים אליו, ואם רוצים -אפשר גם לפתוח ולקרוא בקול.

הנה כי-כן - ככל שירבו רעיונות כאלה, טקסטים ושירים כאלה, ויצורפו לקיים, כן יגבר מקומם והם ידחקו ממקומם אותם ריטואלים, אמירות, ברכות וטקסטים שאין לנו עוד כל עניין בהם, בין אם מנקודת ראות אמונית, או תרבותית בת זמננו. תהליך כזה ודאי לא יתרחש בתוך שנה או שנתיים, אבל אם נתמיד בו ונעבירו כמסורת חדשנית ומתחדשת לדורות הבאים, אין ספק שגם המסורת הקיימת תשתנה בהדרגה, לרווחתנו.

לבסוף - אם מתעוררת ע"י הילדים שאלת קיומו או מקומו של 'אלוהים' בטקס זה או אחר, וגם אם אינם שואלים זאת במפורש, וההורים רוצים לנהוג בהם מנהג של "ואת פתח לו" - אפשר תמיד להסביר, שיש אנשים המאמינים בקיומה של ישות כזו, ואילו אנחנו, למרות שאיננו מאמינים בה, מכבדים את המסורת הקיימת של עמנו, בכך שאנחנו מוסיפים לחגינו גם אותם ביטויים ושירים עתיקים שנוצרו בה, על-פי המסורת, לפני אלפי או מאות שנים.

הרב סיון מס

[סיון היא רב חילונית]

"... דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק,  מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז ומחזיק במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותם מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?"

ברל כצנלסון[2]

ברל כצנלסון

העצמת זהותנו באמצעות חוויות ולימוד מאפשרת חיים טובים ומועשרים לנו לסביבתנו. החג הינו הזדמנות ללמוד לחוות ולהגדיר מחדש מה מתאים לנו. תהליך זה המברר משמעות החג ומשלב מעשה כתוצאה ממנו יכול להעשיר את סביבתנו ואותנו.

בעת העתיקה הבינו זאת וקבעו שחג ייחודי עברי כמו שבת, השב כל שבוע יאומץ, לא רק כחג אלוהי המתואר ככזה בסיכום תהליך הבריאה: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה.  וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו. כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות" (בראשית ב3-2). אלא גם כחג אנושי סוציאלי ואקולוגי: "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך. לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם ויכל ביום השביעי. על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו" (שם, כ10-7).

השבת על בול ישראל

חג צובר את משמעויותיו לאורך ההיסטוריה, ועלינו לבחור מה רלוונטי לנו וכיצד לממשו באופן המתאים ביותר לתרבות זמננו, לנו ולחוגגים עמנו. נאמר ביוון העתיקה על  אדם אחד, שהתגאה בירושת סבותיו וסיפר ""קיבלתי בירושה  גרזן מסבי, שמסרו לאבי, הוא החליף לו את הלהב ואני את הקת".

תשאל מה נשאר? אשיב לך כמו אחד-העם: "מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יכול בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי "שבת מלכתא". אפשר לומר בלא שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרה על השבת השבת שמרה אותם (אחד-העם 1856-1927).

במסירה הבין-דורית של חגים וסיפוריהם, של טקסי-חיים ואופני ציונם, והפולקלור שהתגבש סביבם מתרחשת פעילות בחירה ויצירה חדשה, השומרת על תרבותנו היהודית המתחדשת. תרבותנו היהודית המכילה בתוכה היסטוריה והלכות דתיות אינה מוגבלת לדת, אך יכולה בודאי לקבל השראה ממקורותיה, בראש ובראשונה מספרותנו המכוננת המקובצת בספרי התנ"ך.

בברכה לך ולכל בית ישראל הלומד וחוגג את תרבותו היהודית,

הרב סיון מס

פרופ' רחל אליאור

מעבר למשותף בין כל בני האדם ומעבר לזכויות השוות לכל הנברא בצלם ולחירות המחשבה הביקורתית המובטחת לכל אדם יש לעיין במה מפריד בין בני אדם או בלשון  אחרת - מה מייחד אותם כקבוצת השתייכות והזדהות, כקבוצת זיכרון בחירה ויצירה.

הזיכרון המשותף של קהילה, הסיפורים שלה, שירי הילדים, האגדות,  החלומות, הזיכרונות, הטקסטים והטקסים המשותפים הם הם שמפרידים בין בני אדם ומעצבים את ייחודם כשייכים לקבוצת הזדהות מסויימת. בקהילה שלנו הקהילה היהודית שהיא קהילה בת למעלה משלושת אלפים שנה, יש סיפורים רבים, מסורות וזיכרונות, מנהגים ותפילות,לצד קידוש הזמן, הדעת והזיכרון ולצד אמונה בקדושת החיים ברציפותם וחיוניות המשכיותם. מבחנם של מנהגים ומסורות אלו - שחלקם עתיקי ימים וחלקם מחודשים - איננו בשאלה אם הם אמיתיים אם לאו, או אם הם רציונאליים אם לאו, אלא בשאלה איזו משמעות נודעה להם בעבר ואיזהו משמעות נודעת להם בהווה איזה עולם ערכים באו לשרת, איזה רוח ביטאו  - האם הם מוקד הזדהות חקירה ויצירה או האם הם מחסום וכפייה של אין ברירה.

תקיעת שופר ביום הכיפורים
תחריט מאת ברנארד פיקאר, אמסטרדם 1728

 

בחברה המערבית הליברלית המודרנית כל אחד מהאזרחים חופשי לגמרי לבחור במה שמדבר אל ליבו ולשאול את עצמו במה הוא משתייך לקהילתו - לקהילת הזיכרון המשמעות וההזדהות, לקהילת התרבות, היצירה, הלימוד והחקירה. טעות היא לשפוט - בכלי השוק והרייטינג, הכלכלה והרציונאליות - את הזיכרון והזהות. אלו הם דברים דקים הקשורים בשפתו של אדם, בליבו בזיכרונו ובמה שמקודש בעיניו, במה שראוי לחיות ולמות למענו, במה שראוי להנחיל ולנצור, ויפה להם ההרהור השקט והמחשבה המתבוננת ושיקול הדעת המושהה, ולא האמירות הבוטות והנחרצות, השיפוטיות והגסות.

אם אדם מדליק נרות ואומר את הברכה  אין הוא בהכרח מבטא הכרה במלכו של עולם או מצדד בחשמונאים - הוא עשוי לבטא הכרה בזיכרון ילדותו ובית הוריו, בזיכרון גן-הילדים שלו או בזיכרון ספר שקרא ועיצב את חייו בזיקה לזיכרון היסטורי מסויים, שנשמר בטקס או במחווה. הואיל ואין אדם ממציא טקסים דבר יום ביומו ובדרך כלל הוא נוטה לאמץ את הטקסים המקובלים במרחב התרבותי שבו הוא חי אין זה ראוי להעביר כל מנהג וחג בשבט הביקורת הרציונאלית והפסילה המבודחת נטולת הדעת, אלא מוטב לשאול מהמנהג זה אומר לי היום - מה אני רוצה להנחיל לילדי ? מה אני רוצה לזכור? לדעת? כמה ולמה? למה נודעת משמעות בעיני מתוך כל המכלול שנולדתי לתוכו? מדוע בשעה ששכני הנוצרים חוגגים את הולדת התינוק בבית-לחם לפני אלפיים ושש שנים (לאב אלוהים הקרוי רוח הקודש ולאם בשר ודם הקרויה מרים ונודעת בשם בתולה)  בעץ מכוסה אורות ומתנות וגרביים, זה מתקבל על הדעת בכל רחבי העולם המערבי, ואילו בשעה שאני חוגג את זיכרון הניצחון של בני חשמונאי על מלכות יוון מלפני 2170 שנה זה אינו הגיוני;  מדוע בשעה שמיליונים בעולם המוסלמי זוכרים את נביאם העולה לשמים בסוס מכונף מעל כיפת הסלע זה מקובל ונחוג ברוב הוד והדר, ואילו בשעה שאנחנו חוגגים את זיכרון הכפרה על חטאי אנוש פעם בשנה בטקס המזכיר את המאבק בין החיים והמוות אין זה הגיוני?

חנוכיות על בולי ישראל

גם אם כולם כאחד לא הגיוניים באותה מידה, הרי כולם עוגני זיכרון והזדהות שאהובים על החוגגים לא מסיבות רציונאליות דווקא, אלא משום שבני אדם אוהבים להשעות את השגרה המשעבדת של חיי יום יום לטובת חגיגה קצרה כזואו אחרת כדי לשוב בכוחות מחודשים לעמל היום יום (חנוכה כריסטמס), או רוצים להאיר את ימיהם במחשבות על חירות וצדק, ישועה והצלה, חיים ומוות או השגחה אלוהית או תקווה אנושית (פסח ויום כיפורים, פסחא וחג הקרבן).

באשר לשאלה על סדר פסח - אילו היה השואל נותן דעתו למשמעות העמוקה של המסר המסתתר מאחרי סיפורי הנסים  -הלא זה סיפור היציאה משעבוד לחירות של עם שהעמיד את האוריינות והלימוד, את חירות הפירוש ועידוד היצירה, ואת הסיסמה צדק צדק תרדוף בראש מעייניו דווקא משום שהיה משועבד וחווה עריצות בורות ושעבוד. זה הסיפור הגדול של רוח האדם, שהניע תנועות שחרור לאורך שלושת אלפים שנה מימי משה ועד ימי מרטין לותר קינג, ששרו שלח את עמי או לט מי פיפל גו - האם זה סיפור של אל מפונק לפי עניות דעתו של הכותב, או שזה סיפור על יציאה משעבוד לחירות, סיפור הפיכת עםעבדים בור ונואש שילדיו נהרגים (ראה תחילת ספר שמות) לעם שמקדש את החיים ומנציח מוסר חוק ומשפט, חירות צדק ואמת, היסטוריה ואידיאלים בכתב ובזיכרון.  כשהעבדים הכושים בארצות הברית שרו בקול ענות ובקול בוכים את הפסוק שלח את עמי באנגלית הם לא חשבו על "התרפסות פתטית"  על קניידלך או על  "אל מפונק" כדברי השואל, אלא חשבו על שחרור משעבוד, שזיכרונו המקראי הקשור במעשי נסים הפיח בהם כוח ותקווה כנגד כל הסיכויים.

צלחת סדר פסח

גם אם היום יש הרבה היבטים שיש להצטער עליהם, הנוגעים לצרות  אופקים, לקטנוניות ולמניפולציות פוליטיות בכל הקשור ביחסים שבין הזיכרון ההיסטורי לבין האדם המודרני, והדברים אמורים הן לגבי דתיים והן לגבי חילוניים, הרי שאין לשכוח שאנחנו העם היחיד בעולם המערבי ששרד מהעת העתיקה בכוח טקסיו ובכוח הטקסטים מעצבי הזיכרון שלו - הלא אין גירגשים בסביבה, אין שירי ילדים בפריזית ואין מרכלים באמורית ואין חיתים וגרגשים אמורים ויבוסים בני זמננו! ואנחנו הלא היינו בני זמנם בעת העתיקה!! מדוע החיתים, שהיו עם גדול עצום ורב לצד כל העמים האחרים הנזכרים במקרא, נשמדו וטבעו בתהום הנשייה של ההיסטוריה, ואילו אנחנו שרדנו - רק בזכות הזיכרון הקהילתי, הנשמר בטקסטים ובטקסים, בזכות הנחלת הקריאה וזכות השביתה לכל, וכמובן בזכות טיפוח הצדק והדעת, השוויון הלימוד והחירות.

אפשר לסייג דברים אלה פה ושם, ולהצביע גם על צדדים מוארים פחות בהיסטוריה היהודית, אבל כמכלול הם נכונים לאורך אלפי שנים,  ולפני שהשואל משליך את כל מסמני הזיכרון בחמת זעמו השכלתנית, יטיב לעשות אם יעיין בהיבטיו המרתקים של הזיכרון היהודי בערכיו המופלאים, שהם ממיטב רוח האדם, ויזכור תמיד ששמורה לו זכות הדעת והבחירה הביקורת והיצירה. רק הבורות וצרות האופק אסורות מכל וכל.

פרופ' רחל אליאור

חג השבועות על בולי ישראל

---

---