בשיח-חירשים עם ענבל - במסגרת במת חופש 'דעתם ועמדתם של מתחרדים' - כותב אוהד:  

וכאן נכנס למשחק גורם נוסף: הסובלנות והפלורליזם. הדת היהודית, בייחוד אצל מאמיניה הקיצוניים (החרדים), אינה מקבלת שיש חריגים, ושגם ל"אחר" יש זכות הבעת דעה וקיום בתוך החברה היהודית. אצלכם הקיאו את אלישע בן-אבויה, את ברוך שפינוזה ואחרים, משום שהעזו לבטא פן אחר, שונה, של היהדות. החברה החרדית, שאת נמנית עליה, איננה מקבלת פלורליזם, ואין בה סובלנות לדעות אחרות, שונות, ודאי לא מנוגדות.

אצלנו שני מותגים אלו קיימים,  ולכן קיים בינינו דואליזם לא-סימטרי: אנחנו רואים בך יהודייה, אמנם שונה מאתנו, אבל יהודייה, ומכירים בזכותך להיות שונה מאתנו, בעוד שאת, והמימסד אליו את משייכת את עצמך, פוסלת את קיומנו כיהודים חילוניים, שוללת את זכותנו להביע דעה כיהודים, ומעבירה עלינו ביקורת בוטה, גסה ושקרית בכל הנוגע לחשיבתנו, השכלתנו, והמטען הרוחני שרכשנו בשנות לימוד ארוכות - ראי את גישתך- שלך אלינו במכתבך.

ראוי לציין כאן - והדבר צריך שיסייע למשיבים מטעם האתר בתשובותיהם לפונים - כי אי-סובלנות קיצונית זו היא נחלת החרדים כיום. אך ביהדות הקדומה - זו המיוצגת בספרות חז"ל  - יש באופן מוצהר וברור הנחת-מקום לפלורליזם רעיוני.

המובאה הידועה ביותר היא מעירובין יג ע"ב: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן". כלומר, בהידיינות התלמודית יש מקום לדעות סותרות (אף שלבסוף נקבעת להלכה גרסה ודעה אחת בלבד!) - לשתיהן יש מקום, למרות ניגודן, שתיהן אפשריות וראויות לבוא בחשבון ושתיהן כשרות.

ואם את המאמר שלמעלה אפשר להגביל ולצמצם אך-ורק למשא-ומתן התלמודי (אף שכיום הביטוי מקובל בכל הקשר מחלוקתי שהוא - גם חילוני גמור - ואין איש נזקק להכשר מן הדתיים-חרדים להשתמש בביטויים מן המקורות בכל משמעות נראית ונצרכת, שהרי המקורות אינם באפוטרופסות איש, ולגבי החילונים הם מקורות השראה בלבד), הרי אצל חז"ל יש שני מאמרים שניסוחם כללי, והוא מביע הכרה מפורשת כי פלורליזם רעיוני בקרב בני-אדם הוא טבע המציאות וטבע החיים ופשוט לא ייתכן אחרת:

(א) "אין דעות הבריות שוות" (מסכת דרך-ארץ ט);

(ב) "כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתם שווה" (במדבר-רבה כא ב; תנחומא פינחס י; ברכות נח; סנהדרין לח; ירושלמי ברכות ס, א).

הנה אפוא: שלא כחרדים הפונדמנטליסטים והקנאים-עד-עיוורון של היום, רבותיהם - חז"ל - הייתה בהם הכרה בסיסית של הטבע האנושי ושל ההוויה התרבותית המקובלת בחברת המין האנושי, ואפילו ניכרת בדבריהם מידה - אמנם גדורה ותחומה - של הפנמת ערכים דמוקרטיים-פלורליסטיים.

ראוי להם אפוא לחרדי ימינו ללמוד מפי קדמוניהם ורבותיהם לא רק הררי הלכות יתרות ומיותרות אלא גם קצת הליכות-עולם ודרך-ארץ, וכידוע דרך-ארץ קדמה לתורה (ויקרא-רבה ט); כלומר: ההתנהגות האנושית המקובלת, הנורמטיבית, בדרך-ארץ ובכבוד לכל אדם באשר הוא אדם (לרבות יהודי אתאיסט ולרבות לא-יהודי!) - קודמת לכל הלכה דתית ועדיפה ממנה, כי בלי תורה אמנם אין חיי-דת [בלבד!] יכולים להתקיים [אך כלל החיים האנושיים עשויים להימשך כסדרם] - אבל בלי דרך-ארץ [=תרבות ומוסר אנושי נורמטיבי] אין קיום לחברה האנושית כלל.

טוב יעשו אפוא המשיבים מטעם האתר אם יסתייעו במאמרי חז"ל אלו כשהם נוגעים בתשובותיהם בעניין הסובלנות והפלורליזם, שכן הדתיים המתנצחים (או מתנגחים) עמהם מתרשמים יותר מכל דבר שבעולם מפסוק-תורה או ממאמר-חז"ל...

אוהד משיב לעירון

"מכל מלמדיי השכלתי" נאמר, גם מעירון ידידי, הבקי ברזי ההלכה היהודית עשרת-מונים ממני. אכן, הייתה רוח סובלנית (מסוימת) בקרב חז"ל, והמוכר ביותר לעניין זה הוא הסיפור על תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ע"ב). עניינו ויכוח שנסב בין חכמים בדבר תנור חרס שנבנה חוליות-חוליות (כאותו נחש-עכנאי), וניתן חול ביניהן. רבי אליעזר גרס, שמכיוון שיש הפסק בין החוליות אין התנור נחשב כלי שלם, ולכן אינו מקבל טומאה, בעוד רבי יהושע, רבי יהודה ואחרים גרסו: הוא מטמא. וכך התנהל ויכוח קולני, שכלל עקירת עץ חרוב, הטיית אמת-המים וכמעט-נפילתם של כותלי בית-המדרש, עד שרבי אליעזר התריס כלפי שמים: "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו", ויצאה בת-קול ואמרה: "ניצחוני בניי ניצחוני". עיקרו של הסיפור להציג את מגוון הדעות, שכדברי עירון היו לגיטימיות באותה תקופה.

עם זאת אין לשכוח, שמדובר בפלורליזם בקרב חז"ל - בינם לבין עצמם. הדוגמה שהבאתי בתשובתי לענבל מפרשת אלישע בן-אבויה מלמדת, שהיה להם לחז"ל גבול לסובלנות ולפלורליזם, והגבול היה האמונה (או הכפירה) באל.

אין לי ספק, עירון, שאילו אתה ואני - שני יהודים חילוניים כשרים וטובים - היינו חיים בתקופתם של חז"ל, ואוחזים בדעותינו ובהשקפת-עולמנו, היינו מודחים מיד מקהל בני-ישראל, והמילים היפות 'סובלנות' ו'פלורליזם' היו נזרקות אתנו יחד לביב-השופכין. על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר ב'גויים', שההלכה היהודית, כולל הרמב"ם, התבטאה בצורה מאוד לא-סובלנית, על-דרך ההמעטה, כלפיהם.

אשר לעצה הטובה: "טוב יעשו המשיבים מטעם האתר אם יסתייעו במאמרי חז"ל אלו כשהם נוגעים בתשובותיהם בעניין הסובלנות והפלורליזם, שכן הדתיים המתנצחים (או מתנגחים) עמהם מתרשמים יותר מכל דבר שבעולם מפסוק-תורה או ממאמר-חז"ל" - הבקיאים בספרות ההלכה שבינינו עושים זאת לא על-מנת להרשים את המתנגחים אתנו, אלא מתוך אהבת המקורות וכראיה בשפתם-הם לטעויות ולעיוותים שאותם מתנגחים עושים במקורות המשותפים לכל בני-התרבות היהודים.

על-כל-פנים - תודה לעירון על ההערות המשכילות ומאירות-העיניים.