מן הים הכללי וטיפה משלי
חנניה רייכמן

תקווה (השם שונה), אישה דתייה, פנתה לאתר 'חופש' בשאלה הכוללת הבאה: לפי מה שאתם טוענים אז אני רוצה לשאול אתכם אם ככה למה נולדנו??? מה טעם קיומנו בעולם?? סתם לחיות 80-90 שנה ליהנות וללכת וזהו?? מה המטרה פה??

ארבע השאלות הגלומות בארבע שורות קצרות אלו מחייבות פירוט והסבר סבלני. השאלות "למה נולדנו", "מה טעם קיומנו בעולם", סתם לחיות 80-90 שנה ליהנות וללכת וזהו" ו-"מה מטרת החיים" הן שאלות קרדינאליות שהאדם שאל את עצמו ואת חבריו מאז עמד על דעתו, קרי - מאז הפך מבעל-חיים רגיל לאדם חושב - הומו-סאפיינס ברמה הביולוגית-הכללית ומאז היותו ילד ברמה האישית-פרטית. התשובות לשאלות אלו ואחרות יכולות לבוא משני תחומי חשיבה שונים, הקיימים מדרך הטבע אצל האדם החושב: תחום הידע ותחום האמונה (או המיסטיקה).

יש השואלים שאלות אלו ומוכנים להשקיע מאמץ אישי רב בלימוד רציני, אבל יש שמבקשים ומוכנים להסתפק בתשובות אינסטאנט, נוסח כפית אבקה בכוס מים חמים וקדימה לקיבה, ונתפסים למצגות-שווא מנצנצות ומפתות, המוטלות אליהם כפיתיונות-דייג על חכות של מטיפים שונים לכתות מיסטיות ולדתות שונות.

הידע המדעי-עובדתי המצוי כיום בידי האדם שונה מן הידע שהיה קיים בידיו לפני 500 שנה, ובוודאי לפני 3000 שנה, אלא שלא לכל בני האדם הידע העדכני, החדשני והמתחדש חדשות לבקרים מוכר, נגישות אליו או אפילו רצון לחפש ולמצוא. לא רק זאת: יש אנשים שבמודע, או בהיסח הדעת, אינם מכירים במדע ובהישגיו, או מתעלמים ממנו, או שאחרים דואגים להסתירו מפניהם, או אף לגמדו, לבזותו ולבטלו כעפרה דארעא.

ארבע השאלות שהעלתה תקווה נשאלו,  כאמור, כבר לפני אלפי שנים, אבל עם התקדמות הידע נמצאו להן תשובות, בין אם שלימות, בין אם חלקיות. פרנסי דתות המונותאיסטיות והכתות המיסטיות בעולם כולו אינם מוכנים לקבל תשובות אלו, כך שבהתעלמות מן הידע ובאי-ההכרה בו בפועל, ממשיכות לשלוט האמונה והמיסטיקה.

החשיבה האנושית הקדומה הניחה, שהאדם הוא "נזר הבריאה", וכי הכול בטבע נוצר ונברא למענו ולטובתו. ביטוי לכך נמצא בסיפור בריאת העולם בספר בראשית, אבל גם בתרבויות אחרות, שקדמו לסיפורי התנ"ך, הגישה הייתה זהה. גישה זו מוכרת במונח 'אנתרופו-צנטריות' = האדם הוא המרכז.

גם כדור הארץ, עליו אנחנו חיים, נחשב לאורך למעלה מאלפיים שנה כמרכז היקום = גאו-צנרטיות = כדור הארץ הוא נקודת הציר, סביבו מסתובבים השמש, הירח וכל מערכת הכוכבים. השקפת עולם זו מוכרת בשם התפיסה התלמאית, ובה אחזו רבים, בהם אריסטו היווני והרמב"ם היהודי.

רק במאה ה-15 השתנתה התפיסה, לאחר שניקולאי קופרניקוס הצליח לשכנע את אנשי המדע, שנקודת הציר ביקום שלנו היא השמש, וכדור הארץ, יחד עם יתר הכוכבים, נעים בקביעות סביבה = הגישה ההליו-צנטרית.

סוגית מיקומו של האדם במרכז ההוויה והחיים הייתה כרוכה בשאלות נוספות, וכל דת מצאה לה תשובה לטעמה ולטובתה. האדם, שחי את חייו מכוח אנרגיית החיים שבו, רואה את סביבתו - את החי, הצומח והדומם, כדברים שאמורים להתאים לכאורה לחשיבתו ולהבנתו, ומכאן נובעות השאלות הנצחיות - הסיבה והגורם: מי ברא את האדם, לשם מה נברא האדם, מהי תכלית חיי האדם, לשם מה נבראו בעלי החיים, מי בראם, וכולי.

השאלה מי = מי ברא, היא פועל יוצא מחשיבה קודמת, לפיה קיים בורא. הרעיון שקיים בורא, קרי - אל, אליל אחד מני רבים, או אלוהים אחד ויחיד, הוא רעיון קדום מאוד, והתפתח במוחם של בני האדם כבר בתחילת התפתחות חשיבתם. בהעדר ידע מתפתחת אמונה. לאמונה אין צורך בראיות או בהוכחות, שכן ברגע שיש לאמונה ראיה או הוכחה, היא חדלה להיות אמונה והופכת להיות עובדה.

הרעיון שקיים גורם השולט ביקום כולו - אלוהים, או אלים, הוא פועל יוצא מהתמודדותו של האדם למול תופעות טבע שונות ורבות, להן לא נמצאה לו תשובה מעשית, או ראיה בדוקה ומוכחת לאמתותן. בהנחה החשיבתית שלו שלכל דבר ישנה סיבה, קישר האדם את כל התופעות שלא נמצא להן הסבר לגורם אחראי אחד מרכזי: אלוהים. רעיון נפלא זה פתר את כל שאלות החיים, משום שהאלוהים נברא במוח האדם כישות כל-יכולה, בעלת יכולות על- ואל-אנושיות, המסוגלת ליצור הכול, לפתור הכול, בכל מקום ולגבי כל פרט ופרט בעולם החי, הצומח והדומם.

בשלב זה עצר האדם את דחף שאלותיו לגבי הסיבה והגורם, ולא המשיך לשאול את עצמן "ואלוהים זה - מי בראו? מניין הוא הגיע?", שכן, בהעדר תשובה, יצר לעצמו תשובה מוכנית: במופלא ממך אל תדרוש. אין לשאול שאלות לגבי אלוהים, אין להרהר, לפקפק בוודאי לא לערער על קיומו או החלטותיו. וכך נותר המאמין הדתי מקובע בתפיסת עולמו, ובהבנת התהליכים הקורים בו, עימו וסביבו.

אנשי המדע, מאז ומתמיד, היו אחרים. הם לא חדלו לשאול שאלות, לא היססו ואפילו אהבו לפקפק באמיתות קיימות, להרהר בהן ולערער עליהן במידה ומצאו בהן נקודת כשל, מחדל, חוסר היגיון או שגיאה כלשהן. בעבר הרחוק המדע והדת היו קשורים זה לזה, והמשכילים בחברה האנושית היו אנשי דת ואנשי מדע בעת ובעונה אחת. עם הזמן, גילויים מדעיים הרחיקו את אנשי המדע מאנשי הדת עד כדי עימותים קשים, מילוליים ופיסיים גם יחד. הסיבה היא, שככל שהמדע התקדם, וככל שנמצאו בידיו ראיות והוכחות חדשות, כן התברר שאין קשר בין הטבע, על כל מרכיביו, לרעיון ה"אלוהים", וכי לאור מציאות מסוימת "אלוהים" אינו יכול להיות ישות עובדתית-קיימת, אלא לכל היותר רעיון פילוסופי במוחו של האדם.

הממסדים הדתיים כולם - היהודים, הנצרות ובראשה הכנסייה הקאתולית, והאיסלאם - ראו וממשיכים לראות במדע ובאנשיו סכנה ממשית להמשך קיומה של אמונתם הדתית. והדבר ברור: אם היקום, על חלקיו השונים, כולל ובייחוד החי והצומח בעולמנו כאן, על-פי כדור הארץ שלנו, לא בידי אלוהים נוצרו, אלא בכוח תהליכים טבעיים, אין להם (לאותם ממסדים דתיים) זכות קיום.

לא תמיד ולא בכל מקום זהה ההתנגדות הדתית למדע ולהישגיו. יש שמדובר בהתנגדות רעיונית, כשאדם דתי מאמין בכל לבו ונפשו, וביושר אישי מלא, שאלוהים אמנם קיים, והוא שברא את העולם על כל מרכיביו, והוא שקובע לאדם מה לעשות ומה לא לעשות בחייו. אבל יש שמדובר בהתנגדות אינטרסנטית - כלכלית, שלטונית-שליטתית, מעמדית - כל אותן סיבות שדוחפות רבים להתקדם בחיים ולאחוז - בכל מחיר - בעמדות כוח ושליטה.

נחזור למדע. הידע שהתקבל והוכח מעל לכל ספק, לפיו החיים בעולמנו הם תוצאה של התפתחות הדרגתית ולא בריאה בידי גורם כלשהו, גרר שאלות נוספות והמשך המחקר: כיצד זה, אפוא, החל הכול? לא למה, אלא איך והיכן: היכן, מתי ובאיזו צורה הייתה נקודת ההתחלה, ומה היה אופייה? מתי לראשונה הופיעו החיים על-פני כדור הארץ? מה היו התנאים להיווצרותם? מאילו חומריים נוצרו בעלי החיים? מהם החומרים החיוניים לחיים, ולהמשכיותם מדור לדור? מהם המנגנונים בתוך אבני הבניין של בעל החיים האחראיים לקיום חייו, התפתחותו, התרבותו והעברת אותן תכונות לצאצאיו? המחקר בשאלות אלו לא הסתיים, ולי גם אין ספק שלעולם לא יסתיים, משום סקרנותו הברוכה והחיובית של האדם, ומשום אינסופיותו של היקום.

כיום הגענו לידע ברור ומוכח, לפיו החיים החלו באקראי, ללא כל גורם מכוון, וללא כל כוונה ליצור אותם. לפני היות חיים על-פני כדור הארץ היה קיים הכדור עצמו, שהוא אחד מכוכבי-לכת הסובבים את השמש בגלקסית שביל-החלב. ע"פ הערכות משנת 2004, גיל היקום שלנו הוא 13.7 מיליארד שנים, כדור הארץ עצמו נוצר לפני כ-4.5 מיליארד שנים, ותחילת החיים הייתה לפני כ-3.5 מיליארד שנים. על כך נכתבו אין-ספור מאמרים וספרים לרוב. ספר מעניין ומשכיל, קל ונעים לקריאה הוא, למשל, המפץ הגדול, מאת סיימון סינג.

במקביל נחקרו החיים עצמם, כשהשאלות והסקרנות האנושית הביאה רבים למסקנה, שלא יכול להיות שכל בעלי החיים הנמצאים כיום על-פני כדור הארץ נוצרו כמות שהם בתקופה קדומה, שכן קיימת התפתחות הדרגתית ומתמדת בהופעת בעלי חיים חדשים, וקיים קשר אנאטומי ברור בין בעלי החיים כיום לבין צורות אחרות, שקדמו להן, שחלקן ממשיכות לחיות וחלקן אבדו. לידע זה תרמו מקצועות מדעיים רבים, כמו פלאונתולוגיה = תורת המאובנים, ארכיאולוגיה, כימיה, פיסיקה ועוד.

באחת הדרכים הללו צעד במאה ה-19 איש המדע צ'ארס דארווין, שחקר את התפתחות בעלי החיים במשך עשרות שנים, והגיע למסקנה שהדהימה את העולם: בעלי החיים לא נוצרו באבחה אחת אלא הם תוצאה של התפתחות הדרגתית = אבולוציונית.  אבולוציה היא תהליך התפתחות הדרגתי, בניגוד לרבולוציה/מהפכה, שינוי חד ומהיר.

מסקנה נוספת אליה הגיע דארווין היא שהחיים התפתחו ללא כל כוונה, וללא כל מטרה. לא הייתה שום כוונה מצד שום גורם בהיווצרות השלב הראשון של החיים, ולא הייתה כל כוונה בהתמיינות הפרטנית של בעלי החיים השונים, שהתפתחו האחד מן השני בצורה ענפית, כענפי-עץ סבוך ומסועף, למעט שתי המטרות שתיאר ריצ'רד דוקינס הקיימות בבסיס פעילותו של הגן: שרידות והתרבות. גם כאן מומלצים לקריאה ספרים רבים, כשהחשובים והקלים לקליטה הם כמעט כמו לוויתן, מאת סטיב ג'ונס, הגן האנוכיי והשען העיוור מאת ריצ'רד דוקינס, ועוד - ראה דגימה  מהם בארון הספרים של אתר חופש. קריאה והכרת ספרי-בסיס אלו מומלצת לכל אדם חושב, המבקש בכנות להבין את סוד החיים.

 מכאן נעבור לארבע שאלותיה של תקווה:

1. לפי מה שאתם טוענים אז אני רוצה לשאול אתכם:  אם ככה למה נולדנו???

השאלה "למה נולדנו" כלל איננה רלבנטית, וניתן להגדירה כ"שאלה לא שאלתית בעליל". השאלה הבסיסית איננה "למה", אלא "כיצד". אנחנו - כל אדם, נולדנו מזיווג של ביצית-אם עם תא-זרע של אב. בהליכה לאחור, עד לנקודת ההתחלה, היצור החי הראשון נוצר משינויים כימיים שאירעו לפני בין כ-3.5 ל-4 מיליארד שנה בחומר שכיסה אז את כדור הארץ, והמכונה בשפה המדעית "המרק הקדמון" - ראה כאן, כאן וכאן.

2. מה טעם קיומנו בעולם??

קיומנו בעולם איננו עניין של טעם או סיבה. נולדנו ואנחנו קיימים בעולם ללא כל שליטה מצדנו כפרטים שנולדו, וכחלק אינטגראלי, בלתי נפרד, מכל שאר בעלי החיים שעל פני כדור הארץ, כשלפנינו ואחרינו היו ויבואו אין-סוף בעלי-חיים ובני אדם מסוגים שונים. קיומנו בעולם הוא עובדה. את הטעם בעובדת-החיים נותן וייתן כל אדם לעצמו, בנפרד.

יש בני אדם שימצאו טעם א' לחיים, ואחרים ימצאו בהם טעם ת'. יש בני אדם שישכילו למצוא לעצמם טעמים טובים לא רק לעצמם, אלא גם לאחרים, ויש שימצאו טעמים טובים לעצמם על חשבון אחרים, ו/או על חשבון הסביבה, הטבע ובעלי חיים אחרים. יש בני אדם שירצו לחנך את הדור הצעיר לבחור בטעמים חיוביים, מגוננים, משמרים ומפתחים לכל המין האנושי ולכול הנמצא בעולם ובטבע, ויש שירצו לחנך את הדור הצעיר להיות אגואיסטים אכזריים ותועלתניים כפי שהם עצמם.

3. סתם לחיות 80-90 שנה ליהנות וללכת וזהו??

המילה "סתם" אינה במקומה, והיא מצביעה על כיוון מסוים בחשיבתו או בתפיסת עולמו של השואל. איננו "חיים סתם". אנחנו חיים. זו עובדה. המילה "סתם" שייכת לתחום ה"סיבה", אותה הגדרה חסרת בסיס, שאיננה שייכת לחיינו. אין סיבה לחיים, ואיך תכלית בהיווצרותם, לכן ההגדרה "סתם לחיות" אינה רלבנטית לנו ולחיינו. כבעל-חיים גם אנחנו, בני האדם, חיים. אבל כבעלי חיים שיש להם מנת משכל גדולה מכל השאר, וכבעלי חיים שהתפתחו בכוח האבולוציה לדרגה של יצורים חושבים, חוקרים ובעיקר מוסריים, זכותו של כל אדם לצקת תוכן לחייו בהתאם לרצונו, מרצו ויכולתו.

גם המילה 'הנאה', וההתייחסות אליה כמותג שלילי מצד בעלי אמונה שונים, מחייבת התייחסות. לא זו בלבד שאין כל רע בהנאה, אלא שהיא חלק נפלא וחיובי באיכות החיים. ההנאה, כהגדרתה, מהנה אותנו בחיינו, אבל לא קיימת רק הנאה אחת. יש מי שנהנה מלימוד תורה מבוקר ועד ערב, יש הנהנה מלימוד מדעי המחשב, יש מי שנהנה מארוחה טובה שלוש פעמים ביום, יש מי שנהנה מבילוי עם בן זוג, בכל מיני מצבים, מקומות ותנוחות, ללא הבדל מיהו בין הזוג ומה מינו, יש מי נהנה ממסיקה טובה, או מאמנות פלסטית (ציור, פיסול), או מטיול לארצות רחוקות, ועוד הנאות לאין סוף. ההנאות בחיים משתנות בהתאם לגיל, כאשר בינקותו נהנה האדם מפטמת אימו או ממוצץ מלאכותי, ממשחקים עם גולות ומחבואים בגיל שש, ומישיבה פאסיבית ורוגעת על ספסל בגן ממול שמש שוקעת בהגיעו לשמונים.

ה'ללכת' במשפט 'ליהנות וללכת' משמעותו סופנו הברור והבטוח = המוות. המוות הוא הדבר היחיד הבטוח בחיים. עצוב? ייתכן, אם כי אינני סבור שכך הדבר.

"מותר האדם מן הבהמה אין" אמר קהלת, ופרש זאת בדרך מקסימה פרופ' ארנסט סימון, מהאוניברסיטה העברית בירושלים: "מותר האדם מן הבהמה היא ידיעת האין". כלומר - האדם הוא בעל החיים היחיד שיודע מלכתחילה שסופו למות. ידיעה זו, במקום שתעציב אותנו ותכניס אותנו לדיכאון מייאש או אפאטיה חסרת-ישע, ראוי שתנוצל למטרות חיוביות: ננצל את הכישרון שטבע בנו הטבע -  את השכל, את היכולות הרבות בתחום הטכני, לעשות דברים שייטיבו עם עצמנו ועם כלל בני האדם, עם עתיד ילדינו ותרבותנו, ועם הטבע על כל הקיים בו. למטרה זו יש לנצל את תחומי המדע, האמנות, החינוך והתרבויות האנושיות, איש-איש בתחומו, במקומו, בחברה בה הוא חי.

4. מה המטרה פה??

המטרה לחיינו לא נקבעה, ואינה נקבעת, מצד גורם חיצוני כלשהו. את המטרה בחיינו נקבע אנחנו - כל אדם ואדם יבחר לעצמו את המטרה, שלדעתו, הבנתו, יכולתו ושכלו הוא מסוגל לממש. מי שאינו יכול - ייעזר באחר. לעזר לנו קיים גם ארון-תרבות עשיר, הקרוי "עגלת תרבותנו המלאה". בעגלת תרבות זו ימצא כל אדם לפחות ערך חיובי אחד, אותו יוכל להציב  כמטרה לחיים, ולבחור את הנתיב בו יצעד בהמשך חייו. בני אדם שימצאו מטרה זהה יכולים להתאחד-להתאגד לחברת בני אדם, שיחדיו יקל עליהם לממש את מטרתם.

אני מקווה, תקווה, שדברי והסבריי מצאו אצלך אוזן קשבת, שכן השתדלתי להשיב בכנות ועל פי השקפתי על ארבע שאלותיך, שגם הן - כך מאמין אני - בכנות נשאלו. אני מאחל לך, אמונה, שתשכילי לנצל את חייך למימוש מטרות טובות וחשובות לא רק לך אלא גם לאחרים, ושתצליחי ליהנות מחייך בכל שנייה ודקה ממאה ועשרים שנותיהן.

נ.ב. יש באתר חופש הרבה מאוד חומר המסביר ומפרט את הנושאים שהועלו במכתב זה. במאמר מאת פרופ' יוסי ינאי מסביר המחבר את הקשר שבין הדת לאבולוציה. הנושא הרחב של העברה אבולוציונית של רעיונות ומחשבות הועלה לראשונה בפי פרופ' ריצ'רד דוקינס בספרו הגן האנוכיי, שם הוא מעלה רעיון מעניין הקרוי בפיו MEME. אם תרצי - אשמח לפרט. גם תוכלי לקרוא באתר את סדרת המאמרים בנושא האסטרונומיה, שהראשון בה הוא כאן, ואת הסדרה בנושא האבולוציה של האדם, שהראשון בה הוא כאן.