את המשפט המוזר הזה, כותרת הבמה והדיון שבה, קבלנו מעמנואל (השם שונה) - גולש דתי, שמרבה לכתוב לרוני מאתר 'חופש' ולדרוש בפניו את דרשותיו האמוניות, וכך כתב  באחד ממכתביו האחרונים:

האדם הוא נזר הבריאה - עבורו נוצר כל העולם - ("לעולם יראה האדם את עצמו כאילו כל העולם נברא עבורו") כולל החי נועד כדי לשרת את האדם. זה ייעודו של החי שהוא דרגה נמוכה מן האדם וכמו שהחי אוכל את העשב שזה צומח ואילו הצומח אוכל את הדומם (מים ואדמה). כך האדם שהוא דרגה מעל החי יכול לאוכלם כמו שאוכל ירק כי הם דרגה אחרת שונה לגמרי מדרגת האדם. אין בהם דעת ולא תבונה לא נשמה ולא רוח ממללת (רוח מדברת) רק גוף ונפש. יצירה אחרת מן האדם ולכן האדם רשאי לאוכלם. כי כן התיר לו ד' לאחר החטא שירד האדם מדרגתו הרוחנית שהיה בה, ונעשה גשמי ביחס למה שהיה, לכן הותר לו גם מאכל הבהמה - וכמו שאדם ירד מדרגתו הרוחנית כך כל הבריאה ירדה מדרגתה עקב חטא האדם מחמת שכל העולם נוצר בשבילו וכשהוא פגם בעצמו פגם בבריאה כולה, ולכן עד אז גם החיות היו אוכלות רק עשב וירק ולאחר חטאו ירדו מדרגתם ואוכלים אחד את השני. לעתיד לבא לאחר תיקון העולם יחזור המצב לקדמותו ואריה יאכל עשב וזאב עם גדי ירבץ ותינוק ישחק עם פתן וצפעוני. בב"א. ולכן אין בעיה מוסרית כי זה לא כפי התאוריה שאנו והחיות אותו מעמד אותה יצירה - אלא יש דרגות ואילו אצל החיה בשעה ששוחטים אותה אין זה כמו ששוחטים אדם צער וסבל שהנשמה יוצאת - ומכאן לשאלת המוסריות - אלא רק הנפש יוצאת שזה משהו אחר לגמרי יותר פשוט פחות מסובך (ובאוירת נסיון  להסבר מוחשי ניתן להגיד שצריך להיות בהמה/חיה כדי להבין - ואילולי התורה אכן לא ידענו זאת) ובמיוחד כששוחטים אותה אינה מרגישה כלום ולא כמו שנדמה לעיני האדם שנשפך דם רב אז מיד מתרגשים וצועקים זו ברבריות לשחוט ויש מקום רב להאריך בעדיפות השחיטה אך לא כאן המקום.... וגומר.

משפט זה, המושמע לא מפי בן המאה הראשונה לספירה אלא מפי אדם החי עמנו כיום, מעורר תחושה של שאט-נפש מהולה ברחמים.  שכן, עבור האדם המודרני, הפתוח, שחי את חייו בחופש מוחלט מכל אל או אליל, שלמד וקרא מזער מן הבסיס הנדרש כיום מאדם בן תרבות, שחי מאות שנים לאחר קופרניקוס וגליליאו, המכיר - גם אם שטחית - את הישגי המדע בתחומי הביולוגיה, האבולוציה, הפיסיקה, האסטרונומיה וחקר החלל - השקפה זו שמציג עמנואל היא ארכאית, זרה ומוזרה, צבועה בצבעי התנשאות מתוך בורות, ועוטה גלימה של שחצנות שאינה יודעת גבול. עמנואל הדתי מאמין בלב ונפש בהבל חסר בסיס זה, ויש בו תעוזה ילדותית "להוכיח" לבן שיחו בכל מחיר שהצדק עימו, וכי בן שיחו האתאיסט חי בטעות מוחלטת, אם לא בבורות מדהימה.

רוני, כפי שיבוא בהמשך, ענה לעמנואל, אבל אמירתו הבוטה של עמנואל, שכל-כך  רחוקה ממציאות כלשהי. הביאה אותנו לפנות למספר חברים וידידים, על מנת שיביעו את דעתם על כך, שאדם, לכאורה בר-דעת, מסוגל בימינו אלה להעלות בדל מחשבתו את הרעיון הנואל הזה.

רוני מצוות 'חופש' משיב לעמנואל

אם מקבלים (ואני מדגיש אם, שכן אינני מקבל זאת מכל וכול) את הנחת היסוד שלך, ש"האדם הוא נזר הבריאה - עבורו נוצר כל העולם", ואת ההנחה שיש מאחוריה, קרי שקיים בורא, שהתורה הוכתבה על-ידו וכו', אזי התשובות שלך הן נכונות, הגיוניות ועקביות. אבל נסה, אם תוכל, לחשוב לרגע, שהנחת היסוד הזו לא קיימת, קרי:  אין בורא, לפחות לא כזה כמתואר בתורה, ושהאדם איננו בדיוק "נזר הבריאה", אלא בעל-חיים שיש לו מספר יכולות (בין אם כיתרון, בין אם כמגרעת) המבדילות אותו משאר בעלי-החיים, החי על פני כוכב לכת אחד מני מיליארדים ביקום שגילו כ-14 מיליארד שנה, וממדיו לפחות ברדיוס של 14 מיליארד שנות-אור.

כשאני יוצא מנקודת מוצא מדעית זו, אזי (1) תשובתך מאבדת לחלוטין את תקפותה,       (2) דומה שלא תמצא תשובות חלופיות יותר טובות מאלה שהצגתי לך, עם כל חוסר המוחלטות הנובע מכך,  שאלה הן תשובות שמקורן בחשיבה חופשית, ללא הנחת יסוד של צדק מוחלט, המוגדרת על-ידי אל-כל-יודע-כל-טוב כל-יכול וכולי.

במובנים רבים העמימות המוסרית של התשובות שאני מציג  פחות נוחה לאדם הממוצע מההחלטיות של הגישה האמונית-הדתית. האם מוסרי לאכול דגים או לא? לפי התפישה החופשית חשוב לבד, תגיע למסקנה בעצמך, וחיה לפיה. אם תרצה לנסות לשכנע אחרים בכך, זו זכותך. זו אמנם גישה אפורה, עמומה ומטושטשת להכעיס מול  "כך כתוב וזהו זה" או "כזה ראה וקדש" או "כה אמר הרבי" ההחלטיים ולכאורה קדושים. אבל מאחר שהאדם החופשי מאל אינו מסוגל לקבל אמונה עיוורת באלוהים, ואינו מקבל את התורה כנקודת מוצא לחשיבתו, השקפתו ואורח-חייו, זו היא גם המערכת המוסרית שלו. לא זו בלבד שאין בכך חסרון, אלא שמערכת הבנויה על הסתכלות ריאלית בטבע ובאדם והבנת התהליכים הביולוגיים, הפיסיים והכימיים שבהם, בלא השענות או הזדקקות לעל-טבעי כלשהו -  עדיפה עשרות מונים על מערכת תיאוקרטית דמיונית קשיחה ומקשה, גם אם בסיסה נוח וקל יותר לקליטה והבנה אצל האדם הממוצע.

קיומה של מערכת מוסר וחוקים עתיקה וארכאית אינה מצביעה בהכרח על כך, שהנחת היסוד שלה נכונה. שכן, בהעדר קיומו של 'אלוהים' (והוא אכן אינו קיים) כל המערכת מתמוטטת כמגדל קלפים, בין אם היא עדיפה או לא מבחינה כלשהי, בדיוק פי שמסקנה של הוכחה מתמטית אינה תקפה אם ההוכחה מתבססת על אקסיומות שגויות, גם אם הדיון לגופו ונכונותו של כל שלב בהוכחה יימצאו ללא דופי.

העובדות המדעיות האובייקטיביות, בפרט אלו שהתגלו ב-200 שנה האחרונות (במקרה או שלא במקרה במקביל לתקופת ההשכלה), מראות לנו בצורה ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים, שאנחנו רחוקים מאוד מלהיות מרכז היקום,  וש"כל העולם נוצר עבור האדם". כיום אנחנו יודעים בצורה מבוססת מהו מקומנו בהיסטוריה ובביולוגיה של כדור הארץ וביקום כולו. גישתך והשקפתך רלוונטיים ומציאותיים בדיוק כחשיבה שכדור הארץ שטוח, ושכדור הארץ הוא מרכז היקום, והשמש והכוכבים סובבים אותה.

הרבה מהביקורות שלך לגבי המוסר, מאכל בעלי-חיים וצמחונות מתבססות על כך שהדברים במציאות הם יחסיים ולא מוחלטים, בניגוד לתפיסת עולמך האמונית-הלכתית, המתבססת על התורה כאמת מוחלטת ונצחית. הבסיס שאתה מביא למוחלטות זו אינה קבילה בעיני האדם החופשי, המשכיל והמודרני, ולכן החלופות שאתה מציע אינן קבילות גם הן. ניסיתי בדיאלוג הממושך שלנו (הערת המערכת: ההתכתבות בין עמנואל לרוני נמשכה שבועות רבים וכללה אי-מיילים לאין-ספור)  להציג ולהסביר את הלך המחשבה של "האדם האבולוציוני" (דווקא הגדרה שמצאה חן בעיני), אבל נדמה לי שפעמים רבות מדי ירדנו לפרטים, במקום לנסות ולהבין את ההבדל העקרוני שבינינו. הניסיון לרדת לעומק בנושא מסוים חשף את הבדל זה בצורה ברורה וחדה, לפחות עבורי. אני חושב שמבלי שתנסה גם אתה לראות את הדברים שאני מציג כאדם חופשי, מבלי לנסות להשוותם לתפיסת עולמך, לא נוכל להתקדם.

תשובתו של ערן, מצוות התשובות של 'חופש'

אינני מתכוון להתווכח עם טיעונים שמגיעים ישירות מהתנ"ך, או מאחד מעשרות אלפי הפרשנויות השונות ובהחלט משונות, מכיוון שזה איננו המשחק שלי. גם אינני מתכוון להביא עדויות דנ"א מעולם המדע, לצטט שינוי הדרגתי וברירה טבעית, ואפילו לא לציין מחקרים שקראתי עליהם לא מזמן, שלקחו את האביוג'נסיס לדרגה הבאה, בעיקר כי אני יודע שזה לא ישנה דבר לעמנואל. אם רוצים לדבר מתוך אמונה ורגש, גם אני יכול, ואני טוען שמי שאומר דברים כגון אלו שכתב עמנואל, לא טרח אף פעם להכיר בעלי חיים שעומדים על יותר משתי רגליים ומדברים שפה שאינה עברית.

הכלבה שלי ליוותה אותי כמעט כל חיי. היא הגיעה אלינו כשאני הייתי בכיתה ג', ונשארה אתי מאז. השנה חגגנו לה יום הולדת שש-עשרה. ייתכן ובבתים דתיים מסוימים היא הייתה נחשבת יצור חי סוג ב', באותה דרגה כמו אוכל, אבל אצלנו היא בת בית לכל דבר. היא אוכלת ליד השולחן וישנה ליד הוריי, היא באה לברך אותי לשלום כל פעם שאני מגיע הביתה, ומצטערת לראות אותי עוזב. אפשר להגיד שאני מדמיין את כל זה, אבל אני רואה את זה בעיניה שלה.

על הטענה שאין בה דעת או תבונה אני יכול רק לצחוק. ועל הטענה שאין צער וסבל לבעל-חיים, ושהיא אינה מרגישה כלום אני יכול רק לבכות. מעבר לכך שהיא למדה לפתוח את דלת הבית לבדה, היא עדיין אחד היצורים היותר אינטליגנטים שאני מכיר. היא יודעת מתי אנחנו הולכים ומתי אנחנו באים, היא יודעת מתי היא צריכה להיות בחוץ לזמן קצר ומתי יש לה מלוא הזמן שהיא רוצה. היא יודעת מתי אנחנו רוצים להכניס אותה הביתה ומתי הגיע הזמן למקלחת. היא יודעת תחת אילו תנאים היא מקבלת חטיפים ומנסה לעבוד עלינו. היא יודעת מה היא אוהבת ומה לא (חריף ורוב הירקות, דרך אגב) והיא, לפי דעתי, חכמה יותר מהרבה אנשים שאני מכיר.

פעם חזרתי מבית הספר ודבר ראשון שעשיתי זה ללכת לראות אותה, וראיתי את אחד מהבריונים השכונתיים בועט בה. לא ידעתי מה לעשות, הייתי עוד ילד קטן באותו זמן, כך שחיכיתי עד שהוא הלך, והלכתי לנחם אותה, ואין דבר שמישהו יכול להגיד לי - אני ראיתי את כאבה ואת סבלה ואת צערה. מאז והיום חלף לא מעט זמן , ואני אגן עליה ביתר נחישות וחריפות מאשר על רוב בני האדם.

היום היא כלבה זקנה. היא עדיין חיה ופעילה, אבל כבר אפשר לראות עליה שאין לה כוח ואין לה מרץ וגם לא הרבה חשק. ואני לא טיפש, אני יודע שהיא תמות בקרוב. אני יודע שלא נשאר הרבה זמן ומשום כך אני מנסה להקדיש לה אותו ככל יכולתי. אבי  כבר מדבר על כלב חדש, אולי בצחוק ואולי לא, אבל אני לא רוצה לחשוב על מה יקרה אחרי מותה. מי שחושב שאין צער וסבל לבעל-חיים מוזמן לבוא לראות אותי מתאבל על כלבתי. הוא יחשוב ששכלתי אחות. ואם לאחר כל זאת יעז לומר לי שזה בסדר, כי "היא לא שווה לנו", כי "היא רק חיה", כי "היא דרגה פחות", יקבל נהמה ומבט מלא בוז במקרה הטוב, או אגרוף למוח במקרה הרע.

זה כל מה שיש לי להגיד לך, עמנואל.

יעקב סתר מצוות האתר משיב לעמנואל

הטענה שהאדם הוא נזר הבריאה אינה מחייבת אמונה באל בורא עולם, וגם אדם חופשי מדת יכול לטעון שעל פי הידוע לו עד כה, שכלו של האדם הוא המפותח ביותר בין בעלי החיים הידועים לנו, כלומר, הוא נזר הבריאה.  אך גם אם קביעה זאת נכונה בהקשר של כדור הארץ, עדיין יש בה יומרה גדולה מאוד בהקשר הארצי ובהקשר היקומי.

בהקשר הארצי אין כל ביטחון שהאדם לא ישמיד את עצמו ביום מן הימים, ואם כך, ספק אם תואר זה  שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. די לראות כיצד מתנהל עולמנו כדי לעורר ספקות רציניים לגבי היותנו "נזר הבריאה", כי אם זו רמת "הניהול" של נזר הבריאה, אוי לבריאה ואוי לנזר. יש גם לשאול הכיצד נזר הבריאה אינו בטוח כלל ביכולתו להישרד ואינו בעל החיים החזק ביותר, הזריז ביותר ובעל החושים החדים ביותר בין בעלי החיים? הכיצד ייתכן שנזר הבריאה הוא ייצור כה חלש ושברירי עד כי כל סלע מתדרדר יכול למחוץ אותו, שלא לדבר על אסונות טבע חמורים יותר... אפילו הטענה שהאדם הוא בעל החיים היחיד שיכול להשמיד את עצמו (ואיתו גם את יתר בעלי החיים והטבע) אינה קביעה נכונה בהכרח. מגיפת הדבר השמידה במאה ה-14 כשליש מאוכלוסיית העולם ומי יודע איזה וירוס קטלני ממתין לשעת כושר כדי להשלים את מה שלא עשה נגיף הדבר הבובוני בימי הביניים....כלומר, וירוס אלמוני יכול לגנוב את הבכורה מנזר הבריאה ולרשת אותו כאן על פני האדמה, ואולי לא רק כאן.

בהקשר היקומי לטעון שהאדם הוא נזר הבריאה היא מעשה בעייתי מאוד. קרל סייגן האסטרונום והאסטרופיזיקאי האמריקני הדגול העריך שיש ביקום לפחות מיליון כוכבים ששוררים בהם תנאים דומים לאלו של כדור הארץ, כלומר ייתכן שיש ביקום תרבויות מפותחות אף יותר מזו הידועה לנו ואפשר שהגזע האנושי ייחשב לעומתן חיידק נחות ובלתי נחשב. אם אכן זאת ההסתברות אין האדם רשאי להניח על ראשו את נזר הזהב הזה ומוטב שישקיע את מאמציו בהרחבת דעת מאשר לקשור כתרים לראשו.

מה נשאר לנו אם כן אם נלקח מאיתנו נזר הבריאה?  רק עיקרון אחד: האדם - הוא מידת כל הדברים. היותו היצור התבוני ביותר (הידוע לנו) מזכה אותו בזכות ובחובה להיות הריבון, השופט, החכם הקובע מה טוב ומה רע לחייו שלו ולחיי בני מינו. אך יש לומר: העמדת האדם במרכז אינה סותרת את חובתו להיות הומאני לא רק כלפי בני מינו, אלא גם כלפי שאר בעלי החיים "הנחותים" ממנו, וכמובן כלפי ערכי הטבע שמהם הוא מתקיים ובו תלויים חייו. אדנות מזויפת ותחושת עליונות חסרת בסיס - היא מסימניה של המחשבה הדתית לסוגיה, שבהבל פה בוראת בורא ומכתירה את ברואיו בכתר מלכות. אני כמובן איני נמנה עמם. כל אדם הוא עולם ומלואו. די לי בכך.

תשובתו של ד"ר משה גרנות, ידיד 'חופש' וכותב באתר

הגולש עמנואל טען במכתבו שהאדם הוא נזר הבריאה, ועבורו נוצר כל העולם. לכן שאר הברואים צריכים לשרת אותו, והוא רשאי לאוכלם. ועוד הוא טוען כי מאחר שאין לחיות נשמה - אין צער בשחיטתם, ולמעשה, החיה הנשחטת אינה מרגישה כלום, ואם מעשה השחיטה נראה בעיני האדם כברברי - זה רק נראה לעין, אבל זה לא באמת כואב להן וכו'.

אני משתדל תדיר לא להעליב את מי שאני מתעמת עמו, אבל אינני יכול הפעם להתאפק מלומר שבאמת מזמן לא נתקלתי באוסף כזה של שטויות! המציאות מוכיחה כל יום, כל שעה, כל דקה וכל שנייה כי כל מה שמתרחש בעולם הוא תוצאה של צבר אינסופי של מרכיבים, שכולם יחד, וכל אחד לחוד, הם "אדישים" לגמרי לשיפוט המוסרי או הדתי של האדם. העובדה שהאדם הפך לבעל החיים בעל תודעה ובעל יכולת לתקשר עם בעלי תודעה אחרים ביבול תודעתו - גם היא חלק מאותו הצבר "האדיש" לחלוטין לפירותיה של אותה תודעה.

האדם המיתי (והכותב הדתי הנ"ל שייך לקטגוריה הזאת!) חיפש הסברים לאותן התרחשויות "אדישות", שכן הוא לא העלה על הדעת שהיקום מתנהג אחרת מדרך מחשבתו. לכן הוא המציא את אלוהים, שברא את העולם וקבע לטבע ולאדם מצוות ותכליות. במיתוס העברי, השמש, הירח והכוכבים "נועדו" - "להאיר על הארץ", "להבדיל בין היום ובין הלילה, והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים". האל קבע את "המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים" (בראשית א' 18-16). מניין לו לאיש המיתי ההוא לדעת שהשמש הוא מרכזה של מערכת כוכבים מבהילה בגודלה, שכדור הארץ מסתובב סביבה, יחד עם כוכבי לכת אחרים, והירח איננו בכלל "מאור", כי הוא מקבל את אורו מהשמש, והוא מסתובב סביב הארץ. הוא בוודאי שלא יכול היה להעלות על דעתו שהכוכבים, שכביכול נלווים לירח, שייכים לגלקסיות בנות מיליארדי כוכבים, שכנגדם נראית השמש וכוכבי הלכת שלו כגמדים ממש, שהמרחקים ביניהם ובינינו נמדדים במיליוני שנות אור, ושחלקם כבו מכבר, ואורם ממשיך להגיע אלינו ממרחקים בלתי נתפסים. ברור שהאדם מצא למאורות "תפקידים" (להאיר, לקבוע לוח שנה וכד'), אך מה לזה לצבר ההתרחשויות האינסופי "האדיש" שיצר את המציאות הבלתי נתפסת הזאת?!

באותו המיתוס ניתן, כביכול, תפקיד גם לאדם: "פרו ורבו ומלאו את-הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל-חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א' 28), ובמקום אחר: "ויקח ה' אלוהים את-האדם ויניחהו בגן-עדן לעובדה ולשומרה" (שם, ג'15). האמת היא הפוכה: כשהאדם בעל התודעה ראה את המציאות, הוא דימה שמדובר בצו ובתכלית כפויה על ידי כוחות עליונים. למעשה, האדם כפוי על ידי טבעו להזדווג ולהתרבות, ומלחמת הקיום ומוחו שהתפתח יותר משל כל בעל-חיים אחר גרמו לכך שהשתלט על הדומם, הצומח  והחי. איש לא "הרשה" לאדם לאכול את הצמחים ומנע ממנו את החי, ושום ירידה אמונית לא חלה עליו עם אכילת הבשר - האכילה כפויה על האדם באותה מידה כפי שהיא כפויה על החזיר, וכשם שהחזיר איננו נעלה על שאר בעלי החיים משום שהוא אוכל הכול - כך אין להסיק על האדם שהוא קיבל כביכול פריווילגיות מהאל לאכול בשר.

הטענה ששחיטה איננה גורמת צער לבהמה הנשחטת, כי היא נועדה לכך, וכי האדם זכה בזכות לאכול בשרן של בהמות בשל היותו נזר הבריאה (מצד שני, טוען הכותב, בעקבות המקורות, כי אכילת בשר היא בבחינת ירידה בדרגה עבור האדם...) - זו טענה חסרת שחר. הנמר טורף את בהמת הגנו לא משום שהוא נעלה עליה, אלא משום שזה טבעו, ודב הנמלים אוכל נמלים וטרמיטים כי זה טבעו, וקופי אדם אוכלים בדרך כלל צמחים, ולעיתים את בני מינם - שוב משום שזה טבעם - בלי קשר לצו דתי או עמדה מוסרית. רק אדם אטום יכול לטעון שצריחות הבהמה הנשחטת הן מסווה חיצוני, ולמעשה היא לא מרגישה דבר. בעולם כבר מצאו דרכים יותר "אנושיות" להרוג חיות לשם אכילה, ורק אצלנו, בגלל האמונה חסרת השחר הנ"ל, עדיין ממיתים את החיות והעופות בייסורים קשים של שחיטה "כשרה", שהברכה שלפניה מנטרלת, כביכול את הסבל של החיה האומללה.

אם הכותב חסר הלב הנ"ל יקרא במקורות עצמם, ימצא שהם בהחלט הכירו בצערם של בעלי חיים וניסו להפחיתו: חובה לחלץ חמור הרובץ תחת משאו (שמות כ"ג 5), חובה לאפשר לבהמת העבודה לנוח בשבת (שם, שם 12), אסור לחסום שור בדישו (דברים כ"ה 4). בבבא מציעא פ"ד ע"א מסופר על ייסורים שבאו על רבי יהודה הנשיא משום שלא ריחם על עגל שברח מן השחיטה וכו' עוד מקומות רבים.

הטענה כי שחיטת בעלי חיים אינה כרוכה בסבל, כי כך נקבע מגבוה שאדם, נזר הבריאה, ירדה בבעלי החיים ויאכל אותם כרצונו - הטענה הזאת מושתתת על ראייה מעוותת לחלוטין של המציאות.

תשובתה של ד"ר צופיה מלר, חברת הצוות

הפסוק "האדם הוא נזר הבריאה - עבורו נוצר כל העולם", עליו אתה מסתמך בקביעתך דלעיל בלא שטרחת לנקוב בשם אביו מולידו, ובלא שדייקת בציטוטו, מופיע בסנהדרין ל"ז, פס"ז עקב י"א ט"ז, והפירוש לו מיוחס לרבי נחמן מברסלב, וזה לשונו: "כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי...... צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם ולמלא את חסרון העולם".... והטעות שלך, עמנואל,  היא הן בציטוט, הן בפירוש שנתת לפסוק חשוב זה: ר' נחמן מברסלב מטעים בדבריו את עניין האחריות האישית בה נושא האדם כלפי הבריאה, כלומר, את חובותיו כלפי כל נברא ולא כפי שאתה פירשת: את זכויותיו.

גם אם אמנם נכונה הגרסה הדתית שהאדם הוא נזר הבריאה, אתה מפרש גרסה זו בדרך של התנשאות, כביכול, מכיוון שדרגתו של החי נמוכה מזו של האדם, כשם שדרגתו של הצומח נמוכה מזו של החי, מכאן אתה למד ש"לכן האדם רשאי לאוכלם"!  וכי כיצד הגעת למסקנה שכזו? וכי לא נאמר על ידי עמוס הנביא: "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, נאם-יהוה" (ט'/ז) כדי להדגיש שבחירתכם, עמי, מכל העמים היא לחובות ולא לזכויות? שאם אינכם מקבלים עליכם את האחריות למעמד הרם הזה, אין כל הבדל ביניכם ל"בני כושיים"? כך גם כאן: כגנן בגנו של אלוהים אתה אחראי על שמירתו וטיפוחו של הצומח בגן, וכמי שנקרא לכנות בשם את בעלי החיים - אתה אחראי על שמירתם של בעלי החיים. אין הכוונה, כמובן, לאסור על אכילת בשר כפי צורכך, שזו הרי הותרה לאדם מפורשות לאחר סילוקו מגן העדן, אבל לא משום שאתה עליון על בעל החיים, אלא מכיוון שזהו הצורך הביולוגי שלך, כשם שזה צורך ביולוגי לדג גדול לבלוע דג קטן ממנו, גם בלא שיעשה זאת מתוך הכרה כלשהי.

אין הבדל בין השקפת המדרג בטבע (טקסונומיה, בלשון הביולוגים) של אנשי המדע, לבין תפיסת המדרג שאתה מציג כאן: "כי זה לא כפי התיאוריה שאנו והחיות אותו מעמד אותה יצירה", אבל יש בהחלט הבדל בין המסקנות משתי התפיסות: "המשמרות הירוקים" ושאר מגיני הסביבה טורחים - דווקא בשל האחריות שלהם כלפי כדור הארץ אותו חולקים כולנו -  האדם והחי גם יחד - להגן על כל החי והצומח, משום שהם משתמשים בכוח שניתן להם להגן על עולמנו, ולא לפגוע ולא להזיק לחי ולצומח, לאוויר ולמים שעליו. ואילו לפי תפיסתך "עליונותו" של האדם מזכה אותו ב"זכות" להשתמש בכל מה שבא מתחתיו במדרג, כאוות נפשו. וזאת משום שנדמה לך שלחיה אין עצבים שיגרמו לה כאב ("החיה בשעה ששוחטים אותה אין זה כמו ששוחטים אדם צער וסבל"), או אין רגשות חמלה ורחמים, בעודנו יודעים היום שלא כן הוא. והרי כבר בספר "דברים" במצוות שילוח הקן היה ברור שלציפור יש צער וחמלה על הגוזלים הנגזלים מן הקן!!!

אשר לעצם ההתנשאות שאתה מייצג כאן, כביכול על סמך דברי תורה, הרשה נא לי להשיב לך בדברי תורה משל חכמים ממני: "כל המגביה עצמו על ד"ת (דברי תורה. צ. מ.) סוף שמשפילין אותו..." (אבות דר' נתן י"א/ב'), וכן - "כל המגביה עצמו, הקב"ה משפילו" (עירובין י"ג).

ולבסוף - אתה מערב בדבריך מיתוסים, עם אמונות דתיות, עם פרשנויות ומדרשים, אסכטולוגיה (=חזון לאחרית הימים) עם תקוות שווא, ומנסה לשוות לכל אלה מראית עין מדעית לכאורה, כאשר עצם נקודות הבסיס בינינו אינן עולות בקנה אחד, כך שאחרי הכול - קשה מאד להבין מה, בעצם, רצית ללמדנו, ובמה התכוונת להעשיר את ידיעותינו!

תשובתו של פרופ' יואל רק

[פרופ' יואל רק הוא איש מדע, מרצה וחוקר בביה"ס לרפואה באוניברסיטת  תל-אביב. הרצאותיו בנושא האבולוציה של האדם קיימות באתר במדור המדע והאבולוציה]

הטענה כאילו הכול נברא למען האדם, כדי לשרתו ולספק צרכיו היא טענה מוכרת, ואינה אלא ביטוי להבנת הדברים כפי שהיה בימים שלפני דארוין, ימים בהם הפכנו באיוולתנו את היוצרות.

דארוין בגדולתו העמיד אותנו על טעותנו. בגרסתו החדש של הסרט  "הפנתר הורוד" מתפלא המפקח קלוזו (עם הגיעו לזירת הרצח) כיצד זה קרה שהקורבן נפל במדויק לתוך ציור הגיר שעל הרצפה. ובכן, אין ספק כי דארוין היה פותר לו את החידה. למעשה הוא פתר אותה לכולנו, שהרי לפני זמנו כל המדענים ראו כך את עולם הטבע - בדיוק כפי שרואה אותו עדיין השואל (לפי המשתמע ממכתבו).

אפשר הרי לעמוד נפעמים והמומים נוכח העובדה הבלתי מוסברת, שבמקום בו מצויים אנשים הנוהגים לאכול געפילטע פיש, מצויים גם קרפיונים. כלום אין בפלא שמימי זה הוכחה מובהקת לעד כמה נפלאות ונבונות הן "דרכי האל"?  הקרפיונים הושמו במקום הגיאוגרפי הנתון לשם מימוש הצורך החיוני של האדם - היהודי, מן הסתם - על מנת לאכול געפילטע פיש. כל הקטע שהכותב בחר מלא ב"הוכחות" מהסוג הזה. דארוין הוא האחראי לאחת המהפכות הגדולות בתפיסת עולמנו. הוא זה שהבין והנחיל לנו את הדברים (ואינני מתלוצץ כלל), כי במקום בו ישנם קרפיונים, אנשים נוהגים לאכול אותם, ולא להיפך!

ניתן להמשיך בדוגמאות מסוג זה לרוב. ניתן למשל לתהות (וליחס את הדברים לרצון האל, כפי שאכן היה מקובל) כיצד זה דווקא בעולמנו - מקום שבו אנו חיים - מזג האוויר, למרבה הפלא, הוא כה נוח, והנוף כה יפה (לפחות לעומת השורר בפלנטות אחרות - תנאים שאינם מאפשרים קיומם של חיים), מבלי להבין כי "נוח" הוא מושג סובייקטיבי. מזג האוויר בעולמנו הוא נוח לנו משום שאנחנו תוצר אבולוציוני של התנאים הללו. להתאמה זו אנחנו קוראים "נוח".

בעבור בקטריה מסוימת, החיה במעיינות החמים-הרותחים שבפארק ילוסטון בארה"ב, שהות בריביירה הצרפתית הוא גזר דין מוות! החיים בה עבור אותה בקטריה גרועים מהחיים שלנו בסיביר. המים הרותחים אליהם הסתגלה בתהליך אבולוציוני ארוך והדרגתי, הם בעבורה סביבה נוחה.

הלקח האמור להילמד מכל זה הוא, כי כל בעל-חיים וצמח מקבלים את העולם (אם כי, שלא כמו האדם, אינם מודעים לכך) כמה שנברא בעבורם. כיצד ניתן יהיה לשכנע עטלף (המעופף כידוע טוב בהרבה מהאדם ו"הרואה" בחשכה מוחלטת) כי אלפי מיני החרקים (שאגב אין לאדם כל שימוש בהם) נבראו במקרה ולא כדי לשמש לו מזון? העטלף כנראה יחיה לנצח בתחושתו זו, משום שאין להניח כי בעולם העטלפים יופיע "עטלף-דארוין" להסביר לו את טעותו.

תגובת המערכת לסיום הבמה

"המטאפורה של חלון האור הצר, הנפתח למלוא רוחבו המרהיב של הספקטרום, משרתת אותנו בתחומים נוספים של המדע. אנו חיים קרוב למרכזו של חלל מוזיאוני ענק של סדרי גודל, ואנו מתבוננים בעולם דרך איברי חוש ומערכות עצבים המצוידים באמצעים לתפוס ולהבין רק קטע קטן של גדלים הנמצאים באמצע הטווח, ונעים במהירויות שבאמצע הטווח. לדמיון שלנו אין שום סיכוי להתמודד באמצעיו הדלים עם מרחקים שמחוץ לטווח האמצע של המוכר מקדמת ימינו. הדמיון שלנו עדיין איננו מושחז דיו לחדור לקירבתו של הקוונטום".
ריצ'רד דוקינס, בספרו "יש אלוהים?"
הוצאת ידיעות אחרונות, עמוד 511.

החשיבה האנושית הקדומה הניחה, שהאדם הוא מרכז העולם, קרי - "נזר הבריאה" לגישתו של עמנואל, וכי הכול בטבע נוצר ונברא למענו ולטובתו. ביטוי לכך נמצא בסיפור בריאת העולם בספר בראשית, אבל גם בתרבויות אחרות, שקדמו לסיפורי התנ"ך, הגישה הייתה זהה. גישה זו מוכרת במונח 'אנתרופו-צנטריות' = האדם הוא המרכז.

גם כדור הארץ, עליו אנחנו חיים, נחשב לאורך למעלה מאלפיים שנה כמרכז היקום = גאו-צנרטיות = כדור הארץ הוא נקודת הציר, סביבו מסתובבים השמש, הירח וכל מערכת הכוכבים. השקפת עולם זו מוכרת בשם התפיסה התלמאית, ובה אחזו רבים, בהם אריסטו היווני והרמב"ם היהודי. רק במאה ה-16 השתנתה התפיסה, לאחר שניקולאי קופרניקוס הצליח לשכנע את אנשי המדע, שנקודת הציר ביקום שלנו היא השמש, וכדור הארץ, יחד עם יתר הכוכבים, נעים בקביעות סביבה = הגישה ההליו-צנטרית.

סוגית מיקומו של האדם במרכז ההוויה והחיים הייתה כרוכה בשאלות נוספות, וכל דת מצאה לה תשובה לטעמה ולטובתה. האדם, שחי את חייו מכוח אנרגיית החיים שבו, ראה (וחלק לא מבוטל מבני-האדם ממשיך לראות גם כיום) את סביבתו - את החי, הצומח והדומם, כדברים שאמורים להתאים לכאורה לחשיבתו ולהבנתו, ומכאן נובעות השאלות הנצחיות - הסיבה והגורם: מי ברא את האדם, לשם מה נברא האדם, מהי תכלית חיי האדם, לשם מה נבראו בעלי החיים, מי בראם, וכולי.

השאלה מי = מי ברא, היא פועל יוצא מחשיבה קודמת, לפיה קיים בורא. הרעיון שקיים בורא, קרי - אל, אליל אחד מני רבים, או אלוהים אחד ויחיד, הוא רעיון קדום מאוד, והתפתח במוחם של בני האדם כבר בתחילת התפתחות חשיבתם. בהעדר ידע מתפתחת אמונה. לאמונה אין צורך בראיות או בהוכחות, שכן ברגע שיש לאמונה ראיה או הוכחה, היא חדלה להיות אמונה והופכת להיות עובדה.

הרעיון האמוני לפיו קיים אלוהים, או קיימים אלים, הוא פועל יוצא מחולשת האדם בהתמודדותו למול תופעות טבע שונות ורבות, להן לא נמצאה לו תשובה מעשית, או ראיה בדוקה ומוכחת לאמתותן.  וכדבריו לעיל של דוקינס - "לדמיון שלנו אין שום סיכוי להתמודד באמצעיו הדלים עם מרחקים שמחוץ לטווח האמצע של המוכר מקדמת ימינו. הדמיון שלנו עדיין איננו מושחז דיו לחדור לקירבתו של הקוונטום".

בהנחה החשיבתית הרדודה שלכל דבר ישנה סיבה, קישר האדם את כל התופעות שלא נמצא להן הסבר לגורם אחראי אחד מרכזי: אלוהים. רעיון נפלא זה פתר את כל שאלות החיים, משום שהאלוהים נברא במוח האדם כיישות כל-יכולה, בעלת יכולות על- ואל-אנושיות, המסוגלת ליצור הכול, לפתור הכול, בכל מקום ולגבי כל פרט ופרט בעולם החי, הצומח והדומם.

בשלב זה עצר האדם את דחף שאלותיו לגבי הסיבה והגורם, ולא המשיך לשאול את עצמן "ואלוהים זה - מי בראו? מניין הוא הגיע?", שכן, בהעדר תשובה, יצר לעצמו האדם המאמין תשובה מוכנית: במופלא ממך אל תדרוש. אין לשאול שאלות לגבי אלוהים, אין להרהר, לפקפק בוודאי לא לערער על קיומו או החלטותיו. וכך נותר המאמין הדתי מקובע בתפיסת עולמו, ובהבנת התהליכים הקורים בו, עימו וסביבו, כולל החשיבה האנתרופו-צנטרית השגויה והפסולה, לפיה האדם הוא מרכז הכול, וכי הוא נזר הבריאה.