המאבק בעד עתיד נאור למדינת ישראל ונגד הפונדמנטליזם החרדי-לאומני חייב להימשך גם בעת פיגועים וגם בעת מלחמה. הקונפליקט של ישראל עם שכנותיה, כמו גם זה שיש לה עם תושבי השטחים שנכבשו ב-1967, ייפתר בסופו של דבר רק עם ובעקבות ההכרעה בסכסוך הישראלי-פנימי על זהותה של ישראל לטובת החזון הציוני-ליברלי המתחדש. רק במסגרת נצחון הניאו-ציונות יוכלו הערבים שבקרבנו להתקדם למעמד של שוויון מעשי מלא, התקדמות שתדרוש את שינויה של חקיקה גזענית. אין ביטחון שפתרון שתי המדינות, ישראל ופלשתין, בא"י שממערב לירדן הוא הפתרון הטוב, או פתרון בכלל, להתנגשות הישראלית-פלשתינית. ייתכן שפתרון מדינת-כל-אזרחיה הרב-לאומית טוב ממנו. אך יהיה הפתרון אשר יהיה, היותה של ישראל במלוא חיוניותה החילונית והמתקדמת היא תנאי הכרחי להגעה אליו.

יצחק רבין ישראלי חילוני, נולד בישראל, רמטכ"ל, ראש ממשלה ולוחם השלום, נרצח על ידי ישראלי דתי-קיצוני בעקבות חתימת ההסכמים עם אש"פ.

גם בין להבות האוטובוסים המתפוצצים חובה עלינו לזכור מי לנו ומי לצרינו. אויבינו המסוכנים ביותר דהיום אינם ערבים. אין כל ברירה: הטרור וסכנת המלחמה הם בני-לווייה תמידיים שלנו בחתרנו לשלום ולישראל חילונית ופרוגרסיבית. הם יובסו לבסוף רק על-ידי החזון הניאו-ציוני; לאומנים טרופי-דת ודעת, המתפללים לקרב האפוקליפטי האחרון שעם ביאת המשיח, לא יביסו את הטרור ולא ינצחו במלחמות, וודאי שלא יביאו את קיצן של אלו.

כפי שחותמי הכרזת העצמאות ידעו להושיט יד לשלום "גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים", כך חובה עלינו ללחום לכבוד ולשוויון לאדם באשר הוא אדם במדינת ישראל גם ודווקא בצל השכול המתמשך והמתעצם. רק ישראל מתחלנת וחופשייה יכולה לצאת ממעגל האיבה. אויבי השלום הם גם אויבי החילוניות והדמוקרטיה, הם-הם אוהביה הגדולים של ה"מסורת" ושל הפולחן הדתי. נדמה שהתשובה לשאלה "מי כאן נגד מי" מתחילה לבצבץ: דווקא בעת פיגועים איומים, או בעתות מלחמה, חובה עלינו להיאזר בעוז מיוחד לחתור ולהתעקש על ישראל חילונית, שוויונית, דמוקרטית ופלורליסטית, המכבדת את העובד ושמה מחסום לפני הקפיטליזם שלוח-הרסן והמטיף הפונדמנטליסטי. התעקשות זו היא המקרבת אותנו, צעד מסוכן אחרי צעד מסוכן, אל קץ המלחמות.

לפני סיום, חובה להזכיר כי לערבים בישראל נגרם ומוסיף להיגרם עוול כבד. לציונות היה והווה פן קולוניאליסטי, והציבור הערבי סבל גירושים הרבה, התאנויות הרבה, וגזענות הרבה יותר, ואף דברים חמורים מאלה. במעבר מפוסט-ציונות לניאו-ציונות, חייבת מדינת ישראל לעבור מדיכוי מחד גיסא, והכאה רוויית שנאה-עצמית על חטא מאידך גיסא, להתאמה של אושיות השלטון והחוק כך שאזרחיה ותושביה הערבים של המדינה יוכלו להתאזרח בה התאזרחות-של-אמת, ולהיות בה שותפים מלאים למשטר ולחברה חילוניים, נאורים ומתקדמים.

הפתרון לשאלת קיומה של ישראל כמדינה ליברלית-דמוקרטית שוויונית, חילונית, ונאורה באמת, ללא ויתור קל שבקלים לכוהני החושך הלאומניים, תוך כדי שהיא בכל-זאת מוסיפה לקיים גם את ייעודה כ"בית לאומי לעם היהודי", ניתן לנו לפני מאה שנים על-ידי חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: מדינת העם הישראלי, מדינת כל אזרחיה, בה מופרדת הדת מן המדינה בקפידה, ושאושיותיה הן אך ורק קדמה, נאורות, התחשבות, חילוניות ופלורליזם, עם ערך-מוסף סוציאליסטי. זאת היתה ישראל, כי זו רוחה של הציונות שעשתה את ישראל, וזו גם תשוב ותהיה ישראל, כי אין ולא יכולה להיות ישראל אחרת.

הבהרה קריטית ונחוצה מאד זו של זהותנו הלאומית, ושל הקווים והעקרונות המנחים אותנו - היא הניאו-ציונות.

בחזרה לתוכן העניינים