הזהות היהודית, פרק שישי:
מצוות וערכים.

פרק זה לקוח מתוך ספרם של צופיה ודן מלר ציידי הנפשות - תשובה ל"תשובה", הוצאת זמורה-ביתן, תל-אביב 1998. אתר "חופש" מודה למו"ל על הסכמתו לפרסום הקטעים באתר.

קיים עיוות מוזר, בלתי מובן, בפירוש המושג "מצוות". רבים סבורים, בטעות או בכוונה להטעות, ש"מצוות" הינה מילה נרדפת ל"ערכים". זה מקור האמונה שלדתיים יש ערכים, ולמי שאינם דתיים - אין. האמת היא, שהדת המחייבת את מאמיניה במצוות אין לה ערכים אלא, כאמור, מצוות שצווו בשם האל. יכול יהודי המאמין באלוהים ובמצוותיו שיהיו לו ערכים, ויכול שלא יהיו לו, כשם שיכול חילוני, שאיננו מאמין באלוהים, שיהיו לו ערכים, ויכול שלא יהיו לו.

בהלכה היהודית יש, כמובן, גם ערכים, כמו חוקי היסוד של כל חברה: "לא תרצח", "לא תגנוב" או "לא תנאף", כמו חוקי העזרה הסוציאלית לאלמנה, ליתום ולגר, חוקי צדק במשפט ואיסור עיוות הדין. על חלקם אין ספק שלדת היהודית יש זכות ראשונים. אך כלום יש אחד מאלה, שאיננו מהווה ערך יסודי גם בחיי היהודי החילוני בן זמננו שאיננו מאמין באלוהים?

מה הן, לעומת זאת, המצוות הערכיות שבהן מחוייב היהודי המאמין, בהשוואה לערכים שבחייו של היהודי החילוני? שאצל זה האחרון תקפים כל הערכים, שהם המצוות הערכיות אצל היהודי המאמין, ועליהן נוספים רבים אחרים - כמו שוויון בין בני האדם באשר הם: בין יהודי לשאינו יהודי, בין גבר לאשה, בין יהודי מסוג א' (זה שנולד לאב ששמו לוי, למשל), ליהודי סתם, מסוג ב' ("ישראל", זה שנולד לאב בשם דובדבני, למשל). הזכות העומדת לכל אדם לחשוב, לבקר ולהחליט, הזכות הכללית להינשא לבן/בת זוגו כלבבו וכרצונו, בלא איסור מצד גורם כלשהו, גם אם שמו כהן והוא מבקש לשאת לו אשה גרושה. צדק מוחלט לכל ילד שנולד, בלא הבדל מיהו אביו ומיהי אמו, ואין מטביעים עליו תווית של "ממזר".

החופש לבחור עיסוק ועבודה, גם כזה שעיסוקו עם נשים: יש מקצועות הנחשבים לבלתי מכובדים, לשון המעטה, בהלכה היהודית וזאת רק בגלל הקשר של בעליהן עם נשים: "ושנו רבותינו: כל שעיסוקו עם הנשים סורו רע, כגון הצורפים, והסריקים (צובעי בגדי נשים), והנקורות (מנקי ריחיים), והרוכלים (מוכרי תמרוקים לנשים), והגרדים (אורגים), והספרים, והכובסים, והגרע (מקיז-דם לצרכי מרפא) והבלן (מחמם המרחצאות) והבורסי (מעבד עורות) - אין מעמידים לא מלך ולא כהן גדול. מה טעם? לא משום שפסולים הם, אלא משום שאומנותם פגומה" (קידושין פ"ב). הזכות לשוויון הזדמנויות בחינוך (גם לבנות מותר ללמוד תורה!) ובתיפקוד (גם לנשים, גם לבעלי מום "לשרת בקודש", אם הם דתיים ומאמינים). ביטול שליטתו הבלתי מוגבלת של האדם על החי, ערכי שימור הטבע וההגנה עליו, פלורליזם וסובלנות, דמוקרטיה ועוד.

בלב רבים השתרשה, כאמור, המשוואה השגויה, ש"מצווה" הינה "ערך". רבים מקבלים אותה כאמת מוחלטת. רבים מדי סבורים שהחברה הדתית, המורכבת מבני אדם המקיימים מצוות הדת, עולה על החברה החילונית מבחינה ערכית. לא זו בלבד שמדובר בדעה קדומה וחסרת בסיס, אלא שמדובר בשני מושגים שונים לחלוטין.

קיים הבדל יסודי ועקרוני בין "ערכים" לבין "מצוות", והבדל זה קובע, כמובן, גם את ערכו המוסרי של האדם שחי לפיהם: "מצווה", כהגדרתה, הינה "צו אלוהים" המחייב כל אדם שמאמין באותו אלוהים, והמאמין שכך אמנם ציווה. "מצווה" איננה דבר שהאדם בוחר לעשותו, שואף אליו, רוצה בו ומעדיף אותו, אלא חובה שהוא מחוייב בה, בלא כל ויכוח או פשרה, מעצם אמונתו באלוהים. זאת גם אם הציווי הוא בלתי מוסרי בעליל, כגון: מצוות השמדה טוטאלית של עממי כנען שישבו בארץ לפני שבאו בני ישראל לכבשה.

ואילו "ערך" - קיומו נובע מתוך ציווי אנושי שאדם מקיים מרצונו שלו, על פי בחירתו הוא, לפי השקפת העולם שהוא בחר בה, מן האפשרויות הרבות שעמדו בפניו. המושג "מצווה" יסודו במערכת יחסים שונה לחלוטין מזו שבה מעו?גן המושג "ערך".

ביסודה של המערכת הראשונה טמונה ההנחה, שהאדם אינו חופשי, משעה שהוא מחליט לשמש כלי להגשמת רצונותיו של האל. כל מעשיו מוכתבים בידי הרצון האלוהי ונובעים ממנו. "המצווה" היא הביטוי לתקשורת חד-סטרית זו, המורידה הוראות מלמעלה, בלא להתחשב ברצונו, בדעתו או ברגשותיו של מי שאמור לקבלן.

הנביא ירמיהו (ציור של גיסטב דירה) פעל מימי המלך יאשיהו ועד לחורבן בית המקדש הראשון (המאות השביעית והשישית לפני הספירה). נרדף ונאסר על דעותיו, שהיו מנוגדות לעמדות ההנהגה.

"ערך" ו"חופש"

המערכת השנייה, לעומת זאת, יוצאת מתוך הנחה, שהאדם הוא חופשי בחייו לכן גם אוטונומי להחליט בכל תחום ובכל זמן כיצד ינהג. ההחלטה היא לעולם בחירה בין כמה אופציות: הכרתן, השוואתן, דירוגן ולבסוף - בחירה בערך הראוי ביותר להתנהג לפיו, לפי סולם ערכים מנומק היטב. פעולת "הערכה" שנבנתה על השורש "ערך" (גם באנגלית value=evaluation) היא, לעולם, בחירה בין אופציות. ה"ערך" הוא, אפוא, ביטוי לדפוס תקשורתי שונה לחלוטין: של האדם עם עצמו, עם זולתו, ואולי גם עם רעיון כלשהו שמחוצה לו ולזולתו, אך שעליו לבחור בו בכל פעם מחדש, ולשקול אותו, תמיד, לעומת החלופות. אריך פרום בספרו מדבר על הדמוקרטיה כעל תנאי הכרחי לאפשרות הבחירה, ואפשרות הבחירה היא תנאי הכרחי לחופש היחיד. והחופש - הוא הוא הגורם המרכזי בקבלת ערכים. טשטוש הגבולות בין "ערכים" לבין "מינהגי פולחן" איננו נחלת בודדים ובמקרים רבים אין הוא עניין של טעות בהבנה או התבטאות בתום לב. גישה זו מאפיינת את המטיף החרדי הנוקט בלבול, טשטוש וכפל לשון במכוון.

במאמרו "ערכים מוספים" (מעריב 18.10.96), המתיחס לתוכניתו של השר המר בנושא ערכי היהדות, כתב אפרים סידון: "... יש להמר ולחבריו נטיה מוזרה, להחליף בין ערכי היהדות למנהגי היהדות. פולחן, טקס וקיום הוראות - במקום הצווים הראשונים והעקרוניים של התנהגות ויחסי אנוש. וזה בהחלט מובן וברור. כשערכי היהדות האמיתיים מחפשים ומבקשים סובלנות, אהבה, רחמים, התחשבות בחלש ובנדכא, יושר, קדושת חיי אדם - הם מאד מאד מפריעים למשנתו הפוליטית של המר בעל הערכים. לכן מה שצפוי בחינוך לערכים יהודיים הוא לא התחשבות במיעוט, בדל, באלמנה וביתום. לא מלחמה בגזענות, באפליה, בבערות, בדעות הקדומות. אלא כנראה קדושת ארץ ישראל וזכותנו על קבר יוסף, סיפורי נפלאות צדיקים, וגדולת העם הנבחר, העליון על כל העמים. העימות העקרוני הזה של ערכים אמיתיים לעומת מינהגים חיצוניים, מלווה את היהדות מאז ראשיתה. אז, בימי התנ"ך, קראו לזה המאבק בין הכהונה לנבואה. הכוהנים, בני דמותו ואבותיו הרוחניים של המר, ביקשו עוד ועוד כשרות, עוד מזוזה - אלו היו הערכים היהודיים שלהם. ישעיהו, ירמיהו, עמוס והשע וחבריהם, ביקשו צדק, חמלה, שוויון, צניעות וענווה. מושגים שלא קיימים בשלב זה, בציקלון הערכים היהודי של ...", וגו'.

במונחים של הסוציולוגיה בת זמננו, ניתן להתייחס למושג "מצוות" כאל נורמות שנקבעו מגבוה. הסוציולוג היהודי פרסי כהן מבחין בין נורמות לערכים במשפט הבא: "נורמות הן מירשמים ספציפיים ומירשמים לעשייה אחידה. ערכים... מבטאים העדפות, קדימויות או מצבי-עניינים רצויים, אך לא צורות התנהגות ספציפיות". המערכת הדתית-ההלכתית היא מערכת נורמטיווית ולא מערכת ערכית, שכן רק לכאורה היא מעניקה למאמיניה את אפשרות הבחירה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" (דברים ל', 15). "בחירה" זו היא בחירה מדומה, כי מי לא יבחר בחיים, כשהאלטרנטיווה שלו היא המוות? מה גם, שמיד בהמשך מוסיף הכתוב: "... ללכת בדרכיו ולשמור מיצוותיו וחוקותיו ומשפטיו וחיית ..." (שם, פסוק 16). כלומר, שמירת מיצוותיו, חוקותיו ומשפטיו כתנאי לחיים - זו מערכת של נורמות, שהן, כלשונו של כהן "מירשמים ספציפיים ומירשמים לעשייה אחידה", ולא מערכת של ערכים המבטאים העדפות וקדימויות שונות של בני האדם!

פרק שביעי: עגלתנו המלאה: המשל כמשל.

בחזרה לתוכן העניינים