פרשת השבוע
בחוקותי
ויקרא כ"ו 3 - כ"ז 34
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת בחוקותי שנכתבה במחזור הראשון
המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"
שלום
"ונתתי
שלום בארץ" - יהדות ושלום
פרופ' דן עמיר
הרצאה במרכז צימבליסטה,
20.5.03, ל"ג בעומר - פרשת "בחוקותי"
השלום על פי הדת בתרבות
היהודית
הפסוקים הפותחים את פרשת בחוקותי הם: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו
ועשיתם אותם: ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: והשיג לכם
דיש את-בציר ובציר ישיג את-זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה
רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם: ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב: ורדפו
מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, ונפלו אויביכם לפניכם לחרב".
המילה "שלום" היא אחת המילים השכיחות ביותר,
ולכן גם אחת המילים השחוקות ביותר, בשפה העברית. בכל שיחה סתמית בפגישה ברחוב ובכל
מכתב משתמשים בה כמה וכמה פעמים. כדוגמה מוגזמת, במידת מה, הנה בידי מכתב, שמצאתי לפני
שנים רבות בירושלים מילד קטן ושמרתי לי למזכרת, וזו לשון המכתב:
מאת רפי שושני
שלום דני מה שלום
ציון שושני מה שלום
יוסי שושני מה שלום
יעקב שושני מה שלום
רות מה שלום זהבה
שושני שלום רב?
לדני שושני
יום חמישי ט' בטבת
תשי"ז
השלום שלי - ציור
של ילד על בול ישראל
כבר בתנ"ך, אנו מוצאים את המילה שלום והמילים
הנגזרות ממנה במקומות רבים - כמאתיים וחמישים במספר, אבל לא בכל מקום יש למילה
אותה המשמעות. הרבה מילים בשפתנו הן רבות-משמעות, ומשמעותה של המילה
"שלום" עברה שלבים רבים. במכתבו הנחמד של רפי אנחנו פוגשים את שני
השימושים הנפוצים ביותר שלה: "שלום" כברכת נימוסין בפגישה או בפרידה,
והשאלה לשלום כמחווה נימוסית של התעניינות בבן השיח או במקורבים.
השלום עם ירדן על
בול ישראלי
מקורה של המילה הוא, כמובן, בתואר "שלם" (שין
קמוצה, למד צרוייה), ומשמעותה הראשונית היא, כנראה, מצב של שלמות, של חוסר-מום. אחר-כך
התרחבה המשמעות להיעדר פגע גופני כלשהו ולבריאות, ומכאן באו ברכת השלום והשאלה לשלום
הזולת. בשלב מאוחר יותר הורחב השימוש בכמה כיוונים - גם להיעדר מועקה נפשית - לשלום
הנפש - בכיוון הפרטי, להיעדר מריבות ומחלוקת - במובן הציבורי, וגם להיעדר אסון,
ובמיוחד אסון מלחמה - בכיוון הלאומי.
השימוש המקובל כיום במילה "שלום" כניגודה
המוחלט של "מלחמה" הוא מאוחר מאוד, ולמעשה אינו מצוי בתנ"ך. משמעות
המילה "שלום" בברכה שבפרשת בחוקותי ברורה מאוד, כיוון שהיא מפורטת פירוט
מלא בהמשך: השלום המובטח כאן הוא שלום הארץ - היעדרן של חיות טורפות ואויב בארצנו,
ויחד עימו מובטחת קטילה מסיבית של אויבינו מחוצה לה. במעגלי המוסר המתרחבים
קונצנטרית סביב האגו הפרטי - מהפרט אל המשפחה הקרובה, לבית האב, לשבט, ועד לעם,
אנחנו נעצרים כאן, ואיננו מרחיבים מעבר לזאת. השלום של פרשת בחוקותי הוא שלומנו
ואינו שלום הזר, ובמיוחד אינו שלום אויבינו.
עם זאת, זו הפעם הראשונה בתנ"ך שהמילה
"שלום" מופיעה כניגוד למלחמה, גם אם במובנה המוגבל. בשש-עשרה הופעותיה
הקודמות היא מופיעה במובן של "ללא פגע", כמו במופע הראשון שלה, בבראשית
ט"ו: "ואתה תבוא אל אבותיך
בשלום", או במשמעות הנימוסית, כמו במכתבו של רפי, למשל במופע
הששה-עשר, בשמות י"ח: "ויאמר
יתרו למשה לך לשלום".
פרשת בחוקותי היא הזדמנות נאותה אפוא לדון בייחסה של
היהדות למושג "שלום". אחד הדברים שאנחנו רגילים לקבל כמובן מאליו הוא
שאהבת השלום, דווקא במובנה האוניברסאלי הרחב, היא מרכיב חשוב באתוס היהודי. אנחנו
מאמינים בכך ומצהירים על כך בכל הזדמנות. הנה, לדוגמה, קטע מהספר ייחודו של עם ישראל (1977), של הרב מרדכי
פירון - מי שהיה הרב הצבאי הראשי: "...
מבחינה רעיונית שוללת מחשבת היהדות לחלוטין את המלחמה, על כל תופעותיה השליליות,
ורואה בשלום את ייעודה האידיאלי של האנושות כולה. השקפה זו מודגשת כבר במקרא
והורחבה ופותחה במקורות הספרות התלמודית והמדרשית. המציאות הקשה של כל מלחמה,
שפירושה אבדן חיי אדם, הרס והשמדה, מתוארת באורח חריף ומציאותי במקורות מדרשיים
רבים. הם מעמידים זה מול זה את השלום, על כל הטוב הצפון בו, לעומת המלחמה האכזרית,
ההורסת, הרת האסונות".
רב צבאי ראשי חייב גם להסביר את הצורך בצבא, ולכן הוא
מוסיף שם: "ברם, עם כל שלילתה
את המלחמה, הכירה היהדות בעובדה ההיסטורית כי כל עוד לא קוים עלי אדמות חזון נביאי
ישראל בדבר השלום הנצחי, חובה על האומה הישראלית להיות דרוכה ומאומנת לקראת מלחמה
באויב".
אולם, כשאנחנו מנסים למצוא סימוכין לקביעתו של הרב
פירון בדבר יחסה השלילי של היהדות למלחמה, אנחנו מוצאים שהמשימה איננה כל כך
פשוטה. אתחיל במה שהרב עצמו מביא כהוכחה לטענתו: 'מובאה מתוך הספרות המדרשית (קהלת רבה ג 4-9) עשויה להדגים
את תפיסתם של חכמי ישראל - תנאים ואמוראים - בנושא זה: "עת לטעת - בשעת שלום, ועת לעקור נטוע
- בשעת מלחמה. עת להרוג - בשעת מלחמה, ועת לרפא - בשעת שלום. עת לפרוץ - בשעת
מלחמה, ועת לבנות - בשעת שלום. עת לבקש - בשעת שלום, ועת לאבד - בשעת מלחמה. עת
לקרוע - בשעת מלחמה, ועת לתפור - בשעת שלום. עת לאהוב - בשעת שלום, ועת לשנוא -
בשעת מלחמה. עת למלחמה - בשעת מלחמה, ועת לשלום - בשעת שלום"'.
לא השתכנעתי במיוחד מהוכחה זו. קשה לגלות במובאה רוח
פציפיסטית עזה. יש שיראו בה אפילו את ההיפך, כלומר - ראיית המלחמה כאחד הפנים של
חיינו. בעיני היא נראית יותר כקביעה עובדתית מפוכחת, כיאות לקהלת, מאשר כקביעה
ערכית.
בחיפושים אחרי הוכחות לאהבת השלום של העם היהודי, הגעתי
גם לספרו החדש של פרופ' אוריאל סימון: בקש שלום
ורדפהו (2002). אפשר לומר שבזכות הכותרת המבטיחה - "אז הייתי בעיני כמוצא שלום" ו"ששתי עליו כמוצא שלל רב",
אך גם כאן נחלתי אכזבה מסוימת. המעט שמצליח פרופ' סימון למצוא במקרא ואצל
חז"ל בכיוון האנטי-מלחמתי איננו התנגדות כוללת למלחמה, אלא רק הבעת צער על
אובדן חיי אדם הכרוך בה, גם אם הוא אויב. כך הדבר במדרש היפה על אובדן המצרים בים
סוף: "באותה שעה ביקשו מלאכי
השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעין בים ואתם
אומרים שירה לפני?" (סנהדרין לט עב), או בהסבר של ר' יהודה ברב
אלעי לפסוק: "ויירא יעקב
וייצר לו" (בראשית לב 8): 'ויירא - שלא ייהרג, וייצר לו - שלא יהרוג...'.
הסבר יפה זה, המובא ברש"י, הוא מיניאטורה נפלאה - מועט המכיל את המרובה. אבל
בזאת נסתם, כנראה, גם אליבא דסימון, מקור הפציפיזם היהודי.
זו נראית קביעה מקוממת במידה מסוימת, וניתן לטעון כנגדי
בצדק: איך אתה יכול לטעון כך כאשר התנ"ך והתורה שבעל פה מלאים בפסוקים
המדברים על שלום ומטיפים לשלום! הנה, למשל, כמה דוגמאות שנשמעות חזקות במיוחד.
התנ"ך נתן לעולם את הדיבר "לא תרצח", כמו
שנתן גם את ההנמקה הדתית הקטגורית לכך - "כי בצלם אלוהים ברא את האדם",
ואת חזון השלום העולמי הנמצא לראשונה בפסוק הנפלא החוזר בתנ"ך אפילו פעמיים -
בישעיה ובמיכה: "וכתתו
חרבות(יה)ם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא(ו) גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד
מלחמה".
וגר זאב עם כבש -
סדרת בולי ישראל על השלום ע"פ הנביא ישעיהו
גם אצל חז"ל אנחנו מוצאים הרבה אמרות בשבח השלום:
כמו אמרתו הידועה של ר' שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת ועל
השלום", או דברי ר' יהושע: "גדול הוא השלום, ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא שלום,
שנאמר: 'ויקרא לו ה'
שלום'"
(מזבח גדעון - שופטים ו 24). וגם "מלמד
שהשלום שקול כנגד הכל, וכן אנו אומרים: 'עושה שלום ובורא את הכל'", או 'אמר ר' יהושע בן לוי: גדול הוא השלום, שהשלום לארץ כשאור
לעיסה - אלמלא שנתן הקב"ה שלום בארץ, הייתה החרב והחיה משכלת את הארץ'.
אולם, עד שיתגשם חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה בדבר
השלום העולמי, חזון שאינו מוצג כמטרה בת-השגה יותר מאשר החזון "ואריה כבקר יאכל תבן", כל זה נעצר
במעגל הציבורי-לאומי, ואין בו משום אמירה אנושית כללית. כך השלימו אבותינו עם
מגבלות האחווה האנושית, כשם שערכי החופש, השוויון והאחווה שעד כמה שידוע לנו הועלו
על נס לראשונה בתורת משה, ושמהם נגזרים ערכי השלום, הוגבלו אף הם על ידם באותו
מעגל. "ואהבת לרעך כמוך",
הנחשב בעינינו לשיא האלטרואיזם, הוא המשך ל"לא תיקום ולא תיטור את
בני עמך". כמו המוסר המוחלט, גם השלום מוגבל
ל"אחיך", "רעך" או "בן עמך", ואצל חז"ל -
ל"ישראל": 'אמר ר' שמעון בר חלפתא: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום"' (תהלים כט 18) (משנה,
עוקצין).
'"הוה מתלמידיו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את
הבריות ומקרבן לתורה" (הלל הנשיא,
אבות א 12). אוהב שלום כיצד? מלמד שיהי אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד
ואחד' (אבות דרבי נתן).
משמעותו של השלום במקורותינו ביחס לנוכרים היא שונה
לחלוטין, והיא מתבטאת בכללי המלחמה שבספר דברים: "כי-תיקרב אל-עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום: והיה אם-שלום תענך ופתחה
לך, והיה כל-העם הנמצא-בה יהיו לך למס ועבדוך: ואם-לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה
וצרת עליה: ונתנה ה' אלהיך בידך והכית את-כל-זכורה לפי-חרב: ... כן תעשה לכל-הערים
הרחוקות ממך מאד אשר לא-מערי הגוים-האלה הנה: רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך
נותן לך נחלה לא תחיה כל-נשמה" (דברים כ' 10-13 ,15-16).
יונת השלום
פאבלו פיקאסו, צייר
ופסל ספרדי, 1881-1975
"אמר ר' יהושע דסכנין
בשם ר' לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו ... הקב"ה אמר לו שיילחם עם
סיחון, שנאמר "והתגר בו
מלחמה" (דברים ב 24), והוא לא
עשה כן, אלא "ואשלח מלאכים ..." אמר לו הקב"ה: כך אמרתי לך להלחם עמו ואתה
פתחת בשלום, חייך שאני מקיים גזרתך - כל מלחמה שיהיו הולכים לא יהו פותחים אלא
בשלום ... מי קיים את הפרשה הזאת? יהושע בן-נון - היה פורש דיאטגמה (מינשר) בכל מקום שהיה
הולך לכבוש, והיה כתוב בה: מי שמבקש לילך - ילך, מי שמבקש לעשות שלום - יעשה, ומי
שמבקש לעשות מלחמה - יעשה" (דברים-רבה, פרשת שופטים
סימן יג-יד, נלקח מ-"בקש שלום ורדפהו" מאת אוריאל סימון).
הרמב"ם חוזר על הפירוש המצומצם הזה
ל"שלום": "אין
עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום,
אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה, שנאמר: 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום'. אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני
נוח עליהן, אין הורגין מהן נשמה והריהן למס, שנאמר: "והיו לך למס
ועבדוך". קיבלו עליהן המס ולא קיבלו העבדות, או שקיבלו העבדות ולא קיבלו המס,
אין שומעין להן עד שיקבלו שניהם. והעבדות שיקבלו היא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא
ירימו ראש בישראל ... ואם לא השלימו, או השלימו ולא קיבלו שבע מצוות, עושין עמהם
מלחמה והורגין כל זכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה או קטן.
אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה" (משנה
תורה, הלכות מלכים).
הרמב"ם
אבל לרמב"ם יש גם הסתייגות ממצוות השמדת העם
מטעמים פראקטיים: "אין כורתין
ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם ... ואסור לרחם עליהם. ומכאן אתה
למד שאסור לרפאות עכו"ם, אפילו בשכר. ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום
איבה - מרפא בשכר, אבל בחינם אסור ... ושואלים בשלומם ואפילו בימי חגם מפני דרכי שלום. ואין כופלין להן שלום לעולם.
מצאו בשוק- נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש. אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן
שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד
ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו" (משנה
תורה, הלכות עבודה זרה, פרק י).
הרמב"ם משתמש שימוש נוסף במילה שלום, והוא הביטוי
"דרכי שלום", שלמעשה הינו אילוץ, המוטל על החלש שאינו יכול להתנהג כחפצו
כלפי החזק, לא כל שכן לקום ולהרגו. מטעמי "דרכי שלום" ממליץ, לכן,
הרמב"ם, גם להשיב אבדתו של נכרי ואפילו לתת נדבה לגוי האביון.
ראינו אם כן שהשלום היהודי לא חרג מהמעגל הלאומי. אך גם
בתוך מעגל זה הוא היה מוגבל. "אין
שלום, אמר ה', לרשעים", נאמר פעמיים אצל נביא השלום, ישעיהו (מ
22, נז 21). הרשעים יכולים להיות גם יהודים שחטאו בעבודה זרה. אותו משה שהכריז
באזני כל בני ישראל "לא תרצח", הוא זה שציווה עליהם זמן קצר לאחר מכן,
ברדתו מההר: "שימו איש-חרבו על
ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והירגו איש-את-אחיו ואיש את-רעהו ואיש את-קרובו"
(שמות ל"ב כ"ז). למרות "לא תרצח", דין מוות מיועד, לפי חוקי
התורה, לא רק לעובדי עבודה זרה ולקרוביהם, כמו תושבי העיר הנידחת, אלא גם למורשעים
בפשעים כבדים כמו רצח, גניבת אדם לעבדות, רשלנות פלילית הגורמת מוות, וגם לעוברים
עברות מוסר כמו ניאוף, משכב בהמה, הומוסקסואליות ואפילו הכאת הורים או קללתם. הפרק
השלושה עשר בספרו של סימון נקרא: "האם
יש לסובלנות שורשים במקרא?" ולדבריו, השם ההולם פרק זה הוא,
לאמיתו של דבר: "הסובלנות -
אין לה (כמעט) שורשים במקרא!".
אגב, בעברית
של היום אנחנו מבדילים בין "רצח" לבין "הריגה" לפי הכוונה.
בתנ"ך קין הרג, ולא רצח, את הבל. לעומת זאת, גם ההורג בשגגה נקרא רוצח, וגם
הריגה "חוקית" לשם נקמת דם נקראת רצח ("לפי עדים ירצח את הרוצח"). ההבדל
היחידי הוא, אולי, שבתנ"ך רוצחים רק בני אדם, ולהרוג הורגים גם בעלי חיים ("הרוג בקר ושחוט צאן",
או "והרג את התנין אשר
בים").
אותו שלום,
שאבותינו רצו להתברך בו, הוא שלום משני סוגים: האחד, שלום במובן של רווחה, אי-פחד,
חוסר דאגה - בין אם מפגעי-מלחמה ובין אם מפגעי-טבע, והשני - שלום במובן של
הרמוניה, אי-מחלוקת והעדר מריבות. בשני מובנים אלה לא זו בלבד שמסתפקים במעגל
הדתי-לאומי מסיבות פראקטיות, אלא שבדרך כלל מודגש הגבול החד של מעגל זה. מצווה היא
להילחם באלילות ובכפירה, הן בפנים והן בחוץ, ורצויה דומיננטיות על הגויים, גם אם
היא מושגת בחרב.
הדמות החורגת
מקונצפציה זו היא דמותו של מלך השלום - המלך שלמה, המעדיף בבירור את הרווחה והשלום
על האידיאולוגיה הדתית והלאומנית. לכן התייחסותו של המקרא אליו היא אמביוולנטית.
גישה חיובית מאוד אנחנו מוצאים בדברים המיוחסים לדוד: "ויהי עלי דבר-ה' לאמר דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות
עשית, לא-תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני: הנה-בן נולד לך הוא יהיה איש
מנוחה ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו" (דבה"א כב 8-9).
מאידך, לצד
תיאור גדולתו, עושרו וחכמתו של שלמה, השפע והשלום שפקדו את הארץ בימיו, אנחנו
מוצאים גם את תיאור חטאיו, כולל אותה עבודה זרה שדינה מוות לפי ההלכה היהודית -
וגם את זה עשה שלמה "בגדול", בבניית במות לאלילי כל העמים השכנים. כנראה
לא רק קנאי הדת, אלא גם הלאומנים לא שבעו נחת ממנו. לפי המסופר בספר מלכים מסר שלמה
לחירם מלך צור - מרצונו החופשי, את חבל כבול שבגליל, על עשרים הערים שבו. אמנם בספר
דברי הימים מוצגים הדברים במהופך, כלומר - שם מדובר על כך שחירם הוא שנתן את הערים
האלה לשלמה, אבל ברור, שבסך הכל שלמה מצטייר כמי שמעדיף את השלום והרווחה על
האידיאולוגיה הדתית והלאומית, וגם על השלמות הטריטוריאלית.
המלך שלמה
סימון סולומון, צייר
בריטי, 1840-1905
טמפרה על נייר, הגלריה הלאומית לאמנות,
וושינגטון
אסור לנו
להסתכל על גישתם של אבותינו לשלום בחומרה יתרה. כשם שהליברליזם התנ"כי, למרות
היותו מוגבל למעגל הדתי-לאומי, היה מתקדם ביותר - ובמובנים רבים גם חלוצי בדורו.
כשאנו משווים את חוקי משה למסמך הקדום הדומה לו ביותר - קודקס חמורבי, אנו מוצאים
בהם העדר הבחנה מעמדית, יחס אנושי לעבדים, הגנה מפני נישול, וכן הלאה. היחס לחיי
אדם, לנקמת הדם ולעונש המוות, לא זו בלבד שהיה גרוע יותר בחברות שסבבו אז את עם
ישראל, אלא שנותר כזה במדינות רבות גם בתקופה המודרנית. רשימת העבירות, בגינן ניתן
היה להטיל עונש מוות באנגליה של המאה ה-19 מנתה למעלה ממאה, שלא לדבר על המדינות
בהן נוהגת היום השריעה המוסלמית, ומוציאים בהן להורג בסקילה לא רק את הנואפת, אלא
גם את הנאנסת, וגזר-דין מוות מוכרז על מי שנחשד בפרסום דברים שנודף מהם ריח של
כפירה, כמו הסופר סלמאן רושדי. גם הפציפיזם התנ"כי היה מתקדם למדי ביחס
לזמנו. אבל כאן קשה לנו יותר לטעון לזכות ראשונים.
שלום על פי הדתות
המונותאיסטיות לעומת הפוליתאיסטיות
היהדות והדתות המונותיאיסטיות שיצאו ממנה היו דתות
לוחמות, ובהיותן כאלה לא יכלו להיות נושאות שלום. הנצרות הטיפה, לכאורה, לא רק
לשלום, אלא גם להבלגה ולאי-אלימות מוחלטת. בפתיחת דרשת ההר המפורסמת נאמר: "אשרי עושי שלום, כי-הם יקראו
בני-אלהים" (מתתיהו ד 9), ובהמשך אנחנו מוצאים את הפסוק הידוע:
"שמעתם כי נאמר עין תחת עין
ושן תחת שן: ואני אומר לכם לא תתיצב בפני הבא להרע לך. אם יכך על-הלחי הימנית תן-לו
גם-השמאלית" (מתתיהו ה 48-49). אבל, שוב, אהבה נוצרית זו
מוגבלת רק בתוך הקהילה, כדברי פאולוס, הוא שאול, באיגרתו אל הרומיים (יד 19): "על כן נרדפה נא דרכי שלום לכונן
איש את רעהו". אבל מחוץ לקהילה, הסיפור הוא אחר. ישו מכריז
במפורש: "אל-תחשבו כי באתי
להביא שלום בארץ. לא באתי להביא שלום כי אם-חרב: כי באתי להפריד בין איש לאביו,
בין בת לאמה ובין כלה לחמותה" (מתתיהו י 34).
אשר לאי-הבלגה כלפי חוץ, הרי זו היא הבלגתו של החלש, מה
שקראנו "משום דרכי שלום", כמוסבר במפורש באותה דרשת ההר: "מהר השלם עם איש ריבך בעודך עמו
בדרך, פן יסגיר אותך איש ריבך בידי השופט, והשופט יסגירך ביד השוטר, והוא יתנך
לבית הסוהר" (מתתיהו ה 25). ואכן, הנצרות הקדומה הייתה קוסמופוליטית
ופציפיסטית, והנוצרים השתדלו להימנע מהשרות הצבאי. אבות הכנסייה הראשונים, עד טרטוליאנוס,
הטיפו כנגד הצבא, ועד קרוב לסוף המאה השנייה כמעט ולא היו התגייסו נוצרים לצבא. אבל
עם התפשטותה והתחזקותה של הנצרות התרבו החיילים הנוצרים, ועם הגעתה לשלטון הוחלפה
דוקטרינת אי-האלימות המוחלטת בדוקטרינות מעשיות יותר, ועל כך אעמוד בהמשך. על כל
פנים, במאה ה-5 כבר היה צבאו של תיאודוסיוס השני מורכב מנוצרים בלבד.
האיסלאם היה מלכתחילה לוחמני הרבה יותר. כנוצרים
הראשונים כן גם המוסלמים הראשונים נרדפו. אבל האיסלאם, בניגוד לנצרות, לא קרא
לתגובה פסיבית, אלא להיפך: "הירגו
את הכופרים בכל מקום שתמצאום ... ואירבו להם בכל מקום מארב. אבל אם יתחרטו ויתפללו
ויתנו צדקה, הניחו להם ללכת". (קוראן, סורה תשיעית 5). הקוראן
מלא אמירות בשבח המלחמה למען הדת ובהבטחת התגמול בעולם הבא לנופלים בה. כמו
הנצרות, ובניגוד ליהדות, הוא שואף להיות דת אוניברסאלית ולא לאומית, ולכן המעגל
המגביל את כבוד האדם ושוויון בני האדם אינו המעגל הלאומי אלא הדתי: "ואסור למאמין להרוג מאמין אלא
בשגגה ..." (סורה רביעית 92).
דף מתוך הקוראן
מתוך מהדורה הנחשבת לקוראן העתיק ביותר
בעולם, 750~ לספירה
קוראן ממרוקו
משנת 1568
התורה שבעל-פה של האיסלאם, החדית', מכילה אמירות קשות
עוד יותר לגבי המלחמה בכופרים בכלל, וביהודים בפרט. הנה דוגמה מזעזעת, המצוטטת
בדרשה המיוחסת לבן-לאדן בפברואר 2003: "יום הדין לא יגיע עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים ... והיהודי יתחבא
מאחורי האבנים והעצים, וכל אבן ועץ יקראו: 'משרת האל! יהודי מתחבא מאחורי! בוא והרגהו!'" (מופיע במקומות
רבים, כמו אצל מוסלים סחיח (5263) ואחמד אבן-חנדל).
אלגוריה על השלום
פטר-פול רובנס, צייר
פלמי, 1577-1640
שמן על בד, הגלריה הלאומית לאמנות, לונדון,
אנגליה
אמירות פציפיסטיות בתקופה הקדומה ניתן למצוא דווקא מחוץ
לדתות המונותיאיסטיות שמהמקור היהודי. לא קשה להסביר מדוע יכול הפוליתיאיזם להיות
גם סובלני, בניגוד למונותיאיזם המבוסס על מונופול של אמת אחת. אין זה אומר שכל
חברה פוליתיאיסטית היא סובלנית ופציפיסטית. בנוסף, גם סובלנות דתית - כשהיא קיימת,
יכולה לחבור ללאומנות קיצונית (כמו במקרה של דת השינטו ביפן). על כל פנים עובדה
היא, שבמזרח הרחוק צמחו דתות הקשורות בפילוסופיה של אי-אלימות ושלילת המלחמה כבר
במאה ה-6 לפני הספירה. בהודו קרא מהוירה, מייסד הפילוסופיה הג'אינית, שחי בין 599
ל-527 לפנה"ס, לאהימסה - כלומר אי-אלימות וחמלה כלפי כל היצורים.
באותה מאה נכתב בסין ספר הטאו של לאו-צה, הבנוי משמונים
ואחד פרקים קצרים, כל אחד מהם בן כמה משפטים. אצטט כמה מהם הקשורים בענייננו (התרגום
הוא של ניסים אמון). המשפטים הפותחים את פרק 30, "עצות לשר צבא", הם:
"במקום שחונה צבא יעלה קוץ ודרדר.
אחרי נצחונות מפוארים של צבא תבאנה שנות מצוקה."
פרק 31, הנקרא "קללת הלוחם", במלואו, הוא:
"היפים בכלי הנשק נועדו להשחית.
הם שער לפורענות ואינם כליו של אציל.
מי ששמח להילחם בבני אדם, את שלוותו לא ישיג לעולם.
נצחון במלחמה אינו יותר ממסע לוויה."
והשורות הראשונות בפרק 79, הנקרא "שלום", הן:
"אחר פיוס במריבה גדולה, עדיין נשארת בלב טינה.
מלחמות לא מסתיימות בתום הקרב.
לכן לא כדאית המלחמה."
באזור הקרוב יותר אלינו, ביוון ובעולם ההלניסטי, מוצאים
התבטאויות חריפות בגנות המלחמה במאה החמישית לפני הספירה - בקומדיות הידועות של
אריסטופאנס: "האחרניים" (425 לפנה"ס), "השלום" (421),
ו"ליזיסטראטה" (411 לפנה"ס).
אריסטופנס
לעומת ההגיגים השקולים והנוגים של לאו-צה, המבקר את
המלחמה מנקודת המבט הכלל-ציבורית, תוקף אריסטופאנס את המלחמה בסגנונו הקריקטורי
הפשטני והוולגרי, מנקודת המבט האינדיבידואליסטית, ואפילו הדנוסטית (ה' ו-ד'
סגולות). אריסטופאנס שם ללעג את הגורמים למלחמה - במקרה שלו - מלחמת הפלופונז,
המתמשכת בין אתונה לספארטה. מנגד הוא מציג את תענוגות החיים בזמן שלום - אכילה,
שתייה ואהבה.
בספרות ובפילוסופיה היוונית בתקופה הקלאסית יש
התבטאויות אנטי-מיליטריסטיות רבות, אם כי בדרך-כלל ראו במלחמה רע הכרחי ובלתי
נמנע. הפילוסופים הסטואיים, החל מזינו, הטיפו לחברה כלל-אנושית וכמובן ללא צבא.
במדינה האוטופית של פוסידוניוס, "מדינת החכמים", אין לא צבא ולא נשק.
למרות ההשפעה הרבה שהייתה לסטואיקנים על אישים רומיים
רבים, הייתה המדינה הרומאית רחוקה מאוד מאותה "מדינת חכמים". קיקרו,
שמצטט הרבה את פוסידוניוס, אמר בנאומים הפיליפיים שלו: "לפיכך, אם ברצוננו להנות משלום - עלינו לצאת למלחמה.
אם אנחנו נמנעים ממלחמה - לעולם לא נהנה משלום". מוכרת הצורה
התמציתית המאוחרת יותר של רעיון עתיק זה: "אם רצונך בשלום - הכן מלחמה" - si
vis pacem, para bellum, שחציה השני הוא, כידוע, שמו של אקדח (פרבלום).
השלום הרומאי, הוא pax romana הידוע, הוא, אחרי הכל, אותו שלום המובטח
לנו פעמים רבות בתנ"ך - שקט ושלווה בממלכה רחבה הנשלטת על ידינו: "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים
ונכרתה קשת מלחמה ודיבר שלום לגוים ומשלו מים עד-ים ומנהר עד-אפסי-ארץ".
(זכריה ט 10).
כאמור, הכנסייה הגמישה את עמדתה לגבי המלחמה והצבא.
אמברוזיוס, ואחריו אוגוסטינוס, הצדיקו מלחמה בתנאים מסוימים. אוגוסטינוס,
ב"על מדינת האלוהים" (de civitate Dei), כותב: "כל אדם, גם באסרו מלחמה, שלום הוא מבקש"
(omnis homo etiam belligerando pacem requirit). הוא הכשיר מלחמות שמטרתן הדיפת פולשים
ומלחמות שמטרתן הגנה על הצדק. בעוד שנימוק ההכשר הראשון קרוב לאובייקטיביות, הרי
השני תלוי, כמובן, בהגדרת הצדק, שהיא סובייקטיבית מאוד. דוגמה קיצונית לכך הם מסעי
הצלב שקיבלו, כמובן, את ברכת הכנסייה. ההבחנה שניסח, מאוחר יותר, תומס מאקוינו,
בין מלחמה צודקת למלחמה לא צודקת, שלטה בימי הביניים, ובאמצעותה הוכשרו כל מלחמות
הדת המרובות עד לעת החדשה. למעשה, גם עקרונות האו"ם בנושא זה מנוסחים באופן
דומה, ולאמיתו של דבר קשה לחשוב על ניסוח ריאליסטי אחר. גם היום השאלה אם מלחמה
היא מלחמה צודקת או לא נתונה בוויכוח בכל מקרה קונקרטי, ומקרה עיראק הוא הדוגמה
הטרייה ביותר לכך.
אלגוריה על השלום
האנס וון אאכן, צייר
גרמני, 1552-1615
שמן על בד, מוזאון הרמיטאג', סנט-פטרסבורג,
רוסיה
עם זאת, מדי פעם בפעם קמו כתות נוצריות, שדבקו בעקרון
אי-האלימות והפציפיזם האבסולוטי. הבולטות שבהן היו האנבפטיסטים בגרמניה במאה ה-16,
ויורשיהם המנוניטים (על שם מייסד הכת מנו סימונס) בהולנד, וה"רועדים" -
("קוויקרים") שייסד ג'ורג' פוקס במאה ה-17. המנוניטים דוגלים בשוויון
בין המינים, ומתנגדים גם להשתתפות פעילה בענייני המדינה החילונית. הקווייקרים
מתנגדים למודרניזאציה, והם בעלי תודעה סוציאלית עמוקה. רבים מהם פעילים בתנועות
השלום העכשוויות.
השלום בתרבות החילונית
שורשיו של הפציפיזם החילוני המערבי נעוצים בהתחדשות
ההומניזם בזמן הרנסאנס, ובפילוסופיה של שפינוזה ושל קאנט. לפי שפינוזה, "שלום אינו העדר מלחמה, הוא מעלה
רוחנית (virtue),
מצב נפשי, נכונות לרצון טוב, לאמון ולצדק".
בסוף המאה ה-18 כתב וולטייר, באלפבית ההומוריסטי שלו,
את הדברים הבאים בערך "מלחמה": "כל בעלי החיים שרויים כל הזמן במלחמה ... אלוהים נתן
בינה לאדם. בהשתמשו בה, עליו לבוז להשפלת עצמו בחיקוי החיות, מה עוד שלא ניחן לא
בציוד הטבעי להרג ולא לאינסטינקט למצוץ דם ... הדבר המופלא ביותר בעסק שטני זה הוא
שכל מנהיג מרצחים מקבל את הברכה, ולפני שהוא יוצא למסע ההרג, מתפלל באדיקות
לאלוהים. אם המנהיג הורג רק אלפים ספורים, הוא אינו טורח להודות לאלוהים על חסד
מועט כל כך. אבל אם הוא משמיד רבבה באש ובחרב ומוחה מעל פני האדמה עיר שלמה, הוא
מגיע לפרץ של טקסי הודיה. נואמים נשכרים על ידו כדי להלל את הטבח ולצטט תקדימים
מפלסטינה הקדומה" (כמו שידוע, וולטייר לא היה פילושמי...)
בתחילת המאה ה-19 תיאר הצייר הספרדי המהולל גויה (Goya) את זוועות המלחמה בסדרת התחריטים Los
desastres de la Guerra. בהמשך המאה ה-19 קיבל הפציפיזם גוון אנרכיסטי. בסוף המאה ייסדה
הסופרת ברתה פון-זוטנר (Suttner) את "אגודת השלום האוסטרית" (1891) וערכה כתב-עת
פציפיסטי (1892-1899). היא גם כתבה רומן בשם "הניחו את הנשק!" (Die
Waffen nieder) בו תיארה
את זוועות המלחמה. אשר לנקודה היהודית, היא לחמה באנטישמיות והייתה ידידתם של הרצל
ושל נורדאו. היא הייתה גם ידידתו של אלפרד נובל, שייסד בשנת 1901 את פרס נובל
לשלום, וגם זכתה בפרס ב-1905.
ה-3 במאי 1808
פרנצ'סקו גויה, צייר
ספרדי, 1746-1828
מוזיאון פראדו, מדריד, ספרד
הפעילות הפציפיסטית גברה לפני מלחמת העולם הראשונה,
במיוחד בקרב הסוציאליסטים, שניסו לעצור את הידרדרות העולם למלחמה כוללת באמצעות
שביתות פועלים. מהמנהיגים הבולטים שלהם נזכיר את ז'אן ז'ורס. הוא היה פטריוט
צרפתי, אך לא לאומני, והטיף לפיוס עם גרמניה, ולכן נרצח ב-1914 ערב פרוץ המלחמה.
גם לו קשר חזק לנקודה היהודית - הוא לחם כנגד האנטישמיות והיה מהבולטים במגינים על
דרייפוס.
לאחר מלחמת העולם הראשונה גברו שוב הרגשות
האנטי-מלחמתיים, בייחוד כשזוועות המלחמה הגיעו לידיעת הציבור הרחב ותוארו בספרות,
כמו ב"במערב אין כל חדש" של רמארק, וכן התברר הטמטום הרב הן בגורמים
שהביאו לפריצתה והן באופן ניהולה, ובהקשר זה אזכיר את "עלילות החייל האמיץ
שווייק" של האשק.
המפורסם בפציפיסטים של המחצית הראשונה של המאה ה-20 הוא
מוהנדס קרמצ'נד גנדהי, הידוע בשם מהאטמה (הנשמה הגדולה) גנדהי (1869-1948). תורתו,
סטיגרהה, משלבת אלמנטים הינדואים, נוצרים וטולסטויאנים, ובמיוחד את עקרון האי-אלימות
(אהימסה) הג'איני שהזכרנו קודם. הוא היה גם צמחוני. לדבריו, "נחשים ונמרים הם תשובת אלוהים על מחשבותיהם הארסיות של
בני האדם - אילו לב בני אדם היה מלא אהבה, היו אף החיות הטורפות משלימות
עימם". גם לו היו חברים ותומכים יהודים ברחבי העולם.
מלחמת העולם השנייה חיזקה, כמובן, את הארגומנט של
"מלחמה צודקת", וקשה למצוא מלחמה צודקת ממנה. דבריו של נוויל צ'מברליין
בשובו ממינכן באוקטובר 1937: "הבאתי
שלום לזמננו, שלום עם כבוד", הפכו למושא ללעג. אבל הפעלת הפצצה
האטומית בהירושימה ונגסאקי הביאה שוב לתחיית התנועה הפציפיסטית, שנאבקה כנגד הנשק
הגרעיני, המלחמה הקרה, ומלחמת ויאטנאם.
נוויל צמברליין
עמדת יהדות זמננו ביחס
לשלום
מה הייתה עמדתה של היהדות בכל ההתפתחות המאוחרת הזו?
היא לא יכלה לבלוט בה, כיוון שהיא ננקטה מתוך עמדה של חולשה. ברור שהיהודים קיוו
לשלום. היו לכך סיבות אחדות, ולא רק מורשת הנביאים. ראשית, הם היו הקורבן הטבעי
בכל אי-שקט, ועל אחת כמה וכמה בעת מלחמה. שנית, עד לזמן האחרון היה זה בלתי אפשרי
ליהודי לשרת בצבא מבלי לעבור על חוקי הדת, ואם הוא גויס, בכפייה לרוב, הוא היה
עלול לסבול בו מהתעללות. שלישית,קשרי המשפחה וההזדהות האתנית עם היהודים בארצות האחרות,
הזדהות שהייתה לרוב חזקה בהרבה מן ההזדהות עם "המולדת", הביאו לכך שרובם
של היהודים לא ראו את המלחמות, עד למלחמת העולם השנייה, כמלחמותיהם.
מאידך גיסא, דווקא סיבות אלה מנעו מהיהודים מלנקוט עמדה
פציפיסטית מוצהרת, ובמקרים אחדים גם הביאה לעמדה הפוכה: להתגייסות פטריוטית, כולל
הצטיינות צבאית, תוך כוונה להפגין את נאמנותם לארצם ותקווה להתקדם בזכות זה לקראת
שוויון זכויות. כך מוכר סיפורו של ברק יוסלביץ', מגיבורי מרד קוסצ'יוסקו שגייס
ופיקד על גדוד יהודי בסוף המאה ה-18 - הגדוד היהודי הלוחם הראשון מאז מרד בר-כוכבא,
ועד החטיבה היהודית הלוחמת. ג'וזפה אוטולנגי שרת במטכ"ל האיטלקי והיה
שר-מלחמה ועוד אחרים. במלחמת העולם הראשונה היו אנשי צבא יהודיים בולטים בשני
הצדדים.
היהדות, על כל פנים, בהיותה נטולת ישות מדינית, לא
הייתה צריכה להתלבט בבעיית השלום החיצוני והשימוש בכוח. כל זמן שלא היה קיים צבא
יהודי אפשר היה לדבר על שלום מבלי להתחייב במאום כלפי האחרים . לכן התייחסה רק
לשלום הפנימי - וכאן הלבטים הם הרבה יותר קלים. כל עוד לא היה קיים צבא יהודי,
בוודאי כולם היו בעד "שלום בית" (מושג שבשימושו הנוכחי על ידי הממסד
הדתי מעורר בעיות קשות לגבי מעמד האישה).
עם חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל, ועוד יותר עם הקמת
הכוח הצבאי היהודי וכינון המדינה, הועמדנו בפני בעיות אלו, ואפילו לרומם ולנשא את
הצבאיות ואת גבורת הכוח. נזכרנו בכך שהעם היהודי היה בהיסטוריה המוקדמת שלו עם
לוחם, ויצאו לו מוניטין ככזה. נאלצנו לחזור אל "ה' איש מלחמה", "המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה".
חג ל"ג בעומר, אותו חוגגים היום ילדינו בקשת וחץ ובשירי ההלל לבר-כוכבא, מסמן
היטב חזרה זו. עם החרפת הסכסוך היהודי-ערבי, וגם בעקבות רצח רבין, הבעיות המוסריות
של מלחמה ושלום ניצבות בפנינו במלוא חריפותן.
אמר מי שאמר: "המלחמה ימיה כימי האדם (וסיפור קין והבל יוכיח), אבל
השלום הוא המצאה חדשה". מהדברים שאמרתי עד כה עולה, כי המצאת
השלום איננה חדשה, אבל יישומה הוא בעייתי ביותר עד היום, כמו שאמר ג'ורג' מארשל,
אביה הזכור לטוב של "תוכנית מארשל", בנאום בסוף מלחמת העולם השנייה
(1.9.1945): "אם האדם ימצא את
הפתרון לשלום עולמי, זו תהיה התפנית המהפכנית הגדולה ביותר שהעולם ידע מעודו".
היום אנחנו חיים בתקופה של pax
americana (השלום
נוסח ארה"ב) ונראה שמתקיימים בה הדברים שכתב אלוף הברידג' האמריקאי, אלי
קאלברטסון, במאמרו לפני כמה עשרות שנים, בתקופת המלחמה הקרה: "אם אלוהים והפוליטיקאים ירצו, ארה"ב יכולה להכריז
שלום על העולם ולנצח בו". אתוס השלום האמריקאי ניצב על מילותיו
הידועות של אברהם לינקולן בנאום ההכתרה השני שלו (4.3.1865): "ללא שנאה לאף-אחד, עם חסד לכל, עם נחישות בזכות כפי
שהעניק האל ... לעשות כל מה שיכול להשיג ולטפח שלום צודק ובר-קיימא בינינו ובין
עצמנו ועם כל העמים". השאלה מהו אותו just
and lasting peaceהיא,
כמובן, השאלה המרכזית - לא רק במקרה שלנו. אצטט עוד אמרה, שלצערי שכחתי את מה
מקורה (וייתכן שבכך אני מעכב עוד יותר את הגאולה לעולם): "כל אדם מחפש שלום על ידי ניהול מלחמה, אבל אף אדם אינו
מחפש מלחמה על ידי עשיית שלום - כי אפילו לאלה שמפסיקים בכוונה את השלום בו הם
חיים אין שנאת השלום, אבל הם רק רוצים להחליפו בשלום שמתאים להם יותר".
בפני היהדות, שבמשך מאות רבות של שנים לא השתתפה בדיון
ובעיסוק בבעיות הדמוקרטיה ובבעיות המלחמה והשלום, עומד היום האתגר הקשה לגשר על
פער דורות זה ולפתח פרשנות חדשה לטקסטים המסורתיים, פרשנות שלא תטייח ולא תטאטא אל
מתחת לשטיח את הבעיות הסבוכות, אלא תתמודד איתן. השימוש התדיר במילה
"שלום" בכל הזדמנות אינו, כשלעצמו, הוכחה לכוונה רצינית בכיוון זה. גם
ערפאת ובן-לאדן, ומתאבדי החמאס ואל-קאעידה, מברכים ב"שלום" ומכריזים על
רצונם בשלום - באותו שלום שמתאים להם יותר...
לצערנו, במקום להתמודד עם הרחבת מעגל ההתייחסות
האנושית, אנחנו מוצאים יותר ויותר עיסוק במעגל המצטמצם. אינני יודע מהו בדיוק המסר
שמנסה להעביר אלינו הסיסמה "השלום מתחיל בפנים" של העמותה הממומנת על
ידי אשת העסקים שרי אריסון. זו איננה סיסמה חדשה - הלא זה בדיוק מה שטען שפינוזה
בדברים שציטטתי קודם. יש גם מקורות יהודיים "כשרים" יותר, למשל דבריו של
רבי שמחה בונם מפשיסחה: "חכמינו
אומרים 'בקש שלום
במקומך' - אל תבקשו
את השלום בשום מקום, אלא כל אחד בקרב עצמו. כתוב: 'אין שלום בעצמי מפני חטאתי' - כשהקים אדם שלום בתוך עצמו, מסוגל הוא
להקימו בכל העולם".
פרנקלין דלנו
רוזוולט
למען האיזון, אצטט גם גוי אחד - פרנקלין דלנו רוזולט,
שאמר: "השלום, כמו הצדקה,
מתחיל בבית". אבל קשה לי שלא לראות בסיסמאות יפות אלו נאיביות,
שעלולה להזיק במקום להועיל, ולהסיח את תשומת הלב הציבורית מהדיון הקשה באמת. יש
בהן אותה מידת נאיביות כמו בסיסמאות מסוג הקריאה הנודעת בשירו של ג'ון לנון: "כל מה שאנחנו אומרים, הוא: תנו
הזדמנות לשלום!" אם אנחנו עדיין שואפים להיות "אור
לגויים", או, לפחות, להידמות למתוקנים שבהם, אנחנו חייבים לדון בנושאי
האלימות והשלום דיון נוקב, ואז, אולי, נוכל להמשיך להתגאות בחזון ישעיהו ומיכה!
יונת השלום
פאבלו פיקאסו, צייר
ופסל ספרדי, 1881-1975
מאי 2005
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
