פרשת השבוע באתר חופש
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

בחוקותי
ויקרא כ"ו / 3 - כ"ז

מאת דן מלר
ערך את הדף: עומר

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם: ונתתי גשמיכם בעיתם ... והפריתי אתכם והרביתי אתכם ... ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה ... והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת ... וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויבכם ... ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה ... ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ... והשלחתי בכם את חית השדה ושיכלה אתכם ..." (ויקרא כ"ו / 3-45).

החיוב להאמין בקיומו של אלוהים ולמלא בקפדנות את כל מצוותיו, בייחוד הקישור בין האמונה לעונשים שונים שיהיו מנת חלקו של הסוטה מהקו הרשמי - מהווים מרכיב יסודי במערכת השכנוע הדתית, המלווה במסכת הפחדות לאורך הפרשה כולה. כשמדובר בדתות אחרות, הרי זו מיסיונריות, וכשמדובר בדת היהודית הרי זו הטפה ל"חזרה בתשובה". פרשת בחוקותי היא דוגמה מוקדמת לתהליך המתקיים כיום במקומותינו, ונראה שסופר ויקרא היה המטיף הקדום להתחרדות. בספר ויקרא האיום הוא בקדחת ובשחפת, בחיות השדה שיטרפו את הסוררים והחוטאים ובבצורת קשה, וגם היום מפחידים המטיפים את הציבור במחלות, בבצורת, במשברים כלכליים, במוות ומה לא עוד.

חמורה מכל אלה היא החלת העונש האלוהי על בני העם היהודי לדורותיהם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסוק 39: "והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויבכם ואף בעוונות אבותם איתם ימקו". או, כמובא בפסוק 29, המזעזע באכזריותו: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו". הענשת חפים מפשע בשל חטאי זולתם מלווה את המקרא לאורך ספריו השונים. כבר ספר שמות מאיים: "כי אנוכי יהוה אלוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים לשונאי" (שמות כ' / 4), ובכך מכניס את החברה היהודית לתחום המסובך, הבלתי הוגן והבלתי מוסרי של תורת הגמול בשל אחריות קולקטיבית או בשל רצף האחריות לדורות.

הפרשן הדתי המתון בן זמננו מתקשה לעכל את הגישה האכזרית של אלוהיו, והוא מתפתל ומנסה לתרץ את הקללה כברכה, נוסח משחקי הילדים ב"שין-קוף-ריש". וכך מסביר לנו הרב שמואל אבידור הכוהן בספרו לקראת שבת [1]: "יש מן הפרשנים הרואים בכל הקללות שבפרשה זו ברכות, והם מסתמכים על הפסוק 'ויהפוך יהוה אלוהיך לך את הקללה לברכה'. לכן, הם מפרשים את הפסוק 'ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו' לא כקללה נוראה ומחרידה, אלא - שתוכלו לאכול בשר אצל בניכם ובנותיכם ולא תצטרכו לחשוש שמא אין הוא כשר ..." אלמלא מדובר היה בזוועה קניבלית, ההגדרה היחידה שהיתה ראויה לפרשנות כזאת היא: בדיחת השבוע.

ספר דברים, שללא ספק נתחבר מאוחר יותר (כנראה בימי יאשיהו), מציג גם עמדה הפוכה לחלוטין, בהוסיפו לתפיסת הקנאות האלוהית של ספר שמות את המילה הקטנה "לא": "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת" (דברים כ"ד / 16). בשינויי נוסח מופיעים הדברים גם בספרי הנביאים: בירמיהו (ל"א / 28-29), ביחזקאל (י"ח / 2-4) וכן בדברי הימים ב' (כ"ה / 4) ועוד. ניגודי דעות אלו נובעים, כמובן, מן המקורות השונים ומן הספרים מהם מורכב המקרא. פרופ' קויפמן בספרו 'תולדות האמונה הישראלית' [2] קובע שאין ספק שספר ויקרא נארג ממגילות וקטעים שעומדים בפני עצמם. אבל גם בספר דברים, שהוא האחיד ביותר בסגנונו ובסידורו מכל ספרי התורה, נשתקעו מקורות וקטעי מקורות שונים, כמו שני הפסוקים המנוגדים זה לזה ברוחם, כפי שהם באים לידי ביטוי בפסוקים ה' / 8 ו-כ"ד / 16.

האחריות הקולקטיבית ונשיאת האשמה לדורות כצו אלוהי או כפרשנות אנושית לצו אלוהי, גרמה ועודנה גורמת עוון אנושי ובלתי מוסרי בעליל. נוח מאד לפרנסי הדת להאשים חברה שלמה במחדלים מן העבר, משום שאסונות לעולם יתרחשו, ולא בהכרח יימצאו בהווה אדם, אנשים או מצב, שניתן יהיה להאשימם בהם. מה גם, שאין אדם שלא חטא, אפילו הצדיק הגדול מכולם, כנאמר בקוהלת (ז' / 20): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". או בספר מלכים א' (ח' / 46): "כי אין אדם אשר לא יחטא". שהרי מן המפורסמות היא שצדיקים נפגעים ו"נענשים", כביכול, בעוד רשעים נהנים מפרי מעלליהם ופטורים מעונש! "את הכול ראיתי בימי הבלי," אמר קוהלת (ז' / 15), "יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו". כיצד יתורצו, אפוא, מקרי מוות, אסון או הרס אם לא בגין "חטאים", כביכול, שחטאו בני אדם בדורות עברו, או אבותיהם וסביהם של הסובלים, לדורותיהם? בפרט שאין צורך להוכיח שאכן בוצע פשע כלשהו על ידי אותם אבות או סובלים, ודי להפריח האשמה סתמית, בלתי מחייבת ובלתי מוכחת, כדי שתתקבל כוודאית.

צריך שתהיה לו, לאיש הדת, נפש אנושית נפלאה ונשגבה על מנת שיתעלה לדרגתו של קוהלת, ויצביע על דרך הפשרה האנושית, הנבונה, ובעיקר - הכנה, כדרך חיים מתקבלת על הדעת: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עיתך. טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי ירא אלוהים יצא את כולם" (קוהלת ז' / 16-18). נחזור ונדגיש: "כי ירא אלוהים יצא את כולם"!! אלא שמרבית פרנסי הדת בימינו, בעיקר מקרב החרדים, אינם מסוגלים להתעלות לרמתו של קוהלת. לגביהם, האחריות הקולקטיבית, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת השבוע, תקפה ועומדת עד היום, גם אם משמעותה היא אבסורד אנושי-אלוהי נורא ואיום.

הדוגמה המאלפת ביותר לגישה זו היא עמדתם של הרב שך, של הריי"צ מלובביץ' (חתנו הוא הרבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ') ושל מצדיקי האל האחרים בנושא השואה, וההאשמה החמורה בהאשמות שהטיחו בנו, בני העם היהודי כולו, כקולקטיב:

קטע מדבריו של הריי"צ מלובביץ'
יתד השבוע, ינואר 1991

וכך אמר הרב שך, מנהיג הפלג הליטאי של היהדות החרדית בת זמננו, בהרצאה שנשא בהיכל ישיבת פוניבז' בטבת תשנ"א, כפי שגם התפרסמה בעיתון החרדי "יתד נאמן" באותו חודש: "וכי ללא סיבה עמד עלינו הצורר לכלותנו? הלא מאמינים אנו בהשגחה, הרי דבר כזה של הריגת יהודים לא היה מאות שנים? אלא התאסף חשבון ארוך עד שנתמלאה הסאה, עד שהגיע רגע לתשלום החשבון שמוכרח היה להיות שואה. כך יהודי צריך להאמין ואם אינו מאמין כך, הרי הוא כופר בעיקר! ולאחר שנהרגו שישה מיליון יהודים, התחיל חשבון חדש ..." וגו'.

קטע מדבריו של הרב שך
כפי שנאמרו בדרשה בישיבת פוניבז', 1991
ופורסמו ביתד נאמן, 1991

פשוט עד כדי כך, על כל הזוועה והאימה שבדברים ובגישה! האחריות הקולקטיבית, שראשיתה ב"פוקד עוון אבות על בנים" בספר שמות, עבור דרך "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" בפרשת 'בחוקותי', וכלה ב"חשבון ארוך" לגירסת הרב שך לגבי שואת אירופה - זו איננה אלא תולדה של "חשבון קר" שעשה האלוהים עם עמו ישראל לדעת חסידיו מפרשי רצונו, בנוסח ההפחדה הכתובה בפרשת 'בחוקותי' שבויקרא: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה" - "נתמלאה הסאה". אלוהיו של הרב שך החליט לפרוע את "החוב", שהרי "מלאה הסאה".

לא רשעותו של הצורר הנאצי, חלילה, אלא החלטתו של אלוהים הייתה זו, אפוא, לגירסת הרבנים שך ודומיו. היטלר וחבר מרעיו פטורים, מסתבר, מאשמה, שהרי, לכאורה, רק מילאו את רצון האל...

שואת יהודי אירופה
חלק ממאות אלפי נעליים של יהודים
נרצחי מחנה המוות מיידנק, פולין
לגרסת הרב שך וחבריו החרדיים: המחיר ששילם העם היהודי
מ"שנתמלאה הסאה" בגין "חטאי" אבות-אבות-אבות-אבותיהם
(אלה הנפלאות שאלוהים עושה כשהוא מאד כועס)

ואתה, יהודי שעבר את סף המילניום השלישי, ניצב המום ושואל את עצמך: אם אלו הן עצותיו של אלוהים "הרחום והחנון", מי בכלל צריך שטן? דמם של ילדים קטנים וחפים מכל חטא נשפך - ובאילו ייסורים נוראים - כעונש על מאות שנים של חטאים ש"חטאו" אבות-אבות-אבות-אבותיהם! הלזה דין צדק יקרא?

לא! זה בהחלט איננו דין צדק. בוודאי לא בנקודת מבט של תקופתנו, תרבותנו, השכלתנו, מוסר ימינו והשקפת עולמנו. אין ולא היה גם בעבר מקום להחלת דין של עוון אבות על בנים. גם העמדה המתקדמת יותר של דברים פרק כ"ד כי "איש בחטאו יומת" איננה תקפה בתחום המוסר, החשיבה והשקפת העולם של אדם נאור בימינו: שום איש אינו ראוי למות בשל חשיבה שונה או השקפת עולם מנוגדת לזו הממוסדת, אפילו הוא במיעוט! כי "איש באמונתו יחיה" תהיה תשובתו של האדם ההומני בימינו!

מענה נאות לגישה הארכאית של רבני ההלכה היא הפרדה מחוייבת בין תרבות העבר לתרבות ההווה והעתיד; בין כתבים עתיקים, קדושים ומכובדים ככל שיהיו, לבין כתבי הרוח היהודית והכללית החדשה והמתחדשת; בין חוקי ההלכה הטובים לזמנם - ואפשר שגם לא לזמנם - לבין חוקי החיים על פי אמות המידה של מוסר אנושי בן ימינו. אין צורך לחפש הצדקה לחוקים, למנהגים ולקביעות שרווחו לפני שלושת אלפי שנים, ולתת להם תוקף חוקי בימינו, שכן, לא כל מה שנכתב בספרי הקודש אכן ראוי להיחשב קדוש ומחוייב בקדושה גם היום. המקרא וספרות ההלכה - מן הראוי שישמשו אותנו כמקור השראה ולא כמקור של סמכות.

בלא להשליך מאחורי גבנו את אוצרות תרבות העבר, מותר לכל אדם ואדם, אישה או גבר, יהודי ושאינו יהודי, חילוני או דתי, להצביע על פגמים אנושיים וחברתיים בהשקפת העולם של מחברי ספרי המקרא, להסתייג מקבלה מוחלטת וגורפת של כל קביעותיה של ההלכה היהודית, לבקר את חוקיה, לשלול חלק ממנהגיה, ולברור לעצמנו נורמות חיים שיתאימו לעולם הערכים, לידע, לתרבות, להשכלה ולרוח האדם ההומניסטית והפלורליסטית עליהם התחנכנו, ושלאורם נחנך גם את דורות העתיד.

מראי מקום:

1. הרב שמואל אבידור הכוהן: לקראת שבת, חמישים וארבע פרשיות השבוע. הוצאת ספרים רשפים, מהדורת ידיעות אחרונות, 1977.
2. פרופ' יחזקאל קויפמן: תולדות האמונה הישראלית. הוצאת מוסד ביאליק על ידי דביר, 1955.