שמיני

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת שמיני שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

ארבעה בנים היו לו לאהרון הכוהן אחי-משה: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר. אהרון הוא אבי כל הכוהנים ששירתו במשכן, במדבר ובשילה, כלומר - בכל המקומות בהם נמצא ארון אלוהים, וכן בבית המקדש הראשון והשני. אמנם, יש מקומות בתורה בהם משה היה המשמש בתפקיד הכוהן. בחלק מסיפורי התורה משה עצמו מקריב קרבנות (שמות כד6). אלא שניתן, לפי התורה, לומר שמשה שימש בתפקיד זה עד לשלב בו נבחרו אהרון ובניו לשמש כוהנים. ואמנם, משפחת הכוהנים ששירתה בשילה מתייחסת על פנחס בן-אליעזר בן-אהרון. כמותה צדוק, ששירת בבית המקדש בירושלים מתייחס על אהרון. הכינויים "בני אהרון", או "בני אהרון הכוהנים", או "בני אהרון הכוהן" מתכוונים לכוהנים כולם, ולא לבני-אהרון עצמו בלבד.

אהרון ומשה
מרק שאגאל
צייר יהודי-צרפתי, 1985-1887, שמן על בד, מתוך:
http://spaightwoodgalleries.com/Pages/Chagall_Exodus2.html

פרקים ט-יא בויקרא מתארים את הקדשתם של אהרון ובניו לתפקודם ככוהנים, ואת ההוראות הראשונות שהם מקבלים במסגרת תפקידם זה, שעיקרן - דיני טומאה וטהרה בבעלי-חיים, למאכל אדם ולהקרבת קורבנות לאלוהים.

טקסי חנוכת הכהונה והקדשתם של אהרון ובניו לתפקידם כמשרתי אלוהים וכמורי העם, ארכו שבעה ימים, המתוארים בפרשה הקודמת "צו" (ויקרא ו1-ח36), וגולת הכותרת שלהם אמורה הייתה לחול ביום השמיני, הוא היום שבא לאחר אותם שבעה ימים, והוא שנתן אם השם לפרשה שלנו, הפותחת במילים: ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל...".

השמחה שהפכה לטרגדיה

שניים מבניו של אהרון הכוהן, הבן הבכור נדב, ואחיו, הבא אחריו בסדר הלידה - אביהוא, מתים בעצם היום השמיני, הוא היום בו נתקדשו לתפקידם הרם, וזאת, כפי הנאמר, בשל סיבה שאינה מוסברת די צורכה: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני יהוה אש זרה אשר לא ציוה אותם; ותצא אש מלפני יהוה ותאכל אותם וימותו לפני יהוה" (י7-1).

השאלה המתעוררת מבחינת הפשט, כפי שמנסחה ישעיהו ליבוביץ (1) היא "האם היה חטאם בכך שעשו מה שאסור היה לעשותו, או שמא חטאם בכך שהם עשו מה שלא נצטוו לעשותו?". תוך התפלמסות עם "בעל הטורים", המקבל את הפסוק כפשוטו, כלומר, שמדובר בעבודה זרה, ולכן חומרת העונש שהוטל עליהם, ותוך קבלת עמדתם של אבן עזרא ושל הנצי"ב מוולוז'ין (1893-1817), מקבל לייבוביץ ש"אש זרה" היא "אש ההתלהבות", דהיינו, "עבודת ה' שהאדם נדחף אליה מתוך הבנתו והרגשתו, מתגלגלת והופכת במהותה לעבודת אלילים, שהרי למעשה אדם זה כאמור מתכוון לספק את עצמו; וזו לשוו הנצי"ב על אותה 'אש זרה'" (ההדגשה שלי, צ.מ.).

פולחן קורבן אדם לאלים (1)
ציור מקסיקני מן התקופה האצטקית

לייבוביץ מקבל אפוא את עמדתו של הנצי"ב, ש"אש ההתלהבות של אהבת ה' יכולה להיות אש זרה, שהרי עבודת ה' הראויה אינה אלא בכך שהאדם משעבד את עצמו ואת כוחותיו למצוות ה', מה שנקרא במסורת קבלת עול מלכות שמים, המתגלמת בקבלת עול תורה ומצוות. עבודת ה' אליה נדחף האדם מתוך גורמים הפועלים בו, יש בה פגם גדול מאד והיא אף קרובה לעבודה זרה".

שני פנים להידרשות לפרשנות

פרשנות זו, המתיימרת להסביר את כוונתו של אלוהים בהחליטו על המתתם של שני בניו הגדולים של אהרון בעצם היום הגדול של הקדשתם לתפקידם הרם - פנים רבות לה. כאן אתייחס לשניים מהם: פן אחד הוא עצם ההזדקקות לפרשנות אלגורית, שהיא על-סף המיסטיקה, כדי לתת צידוק למעשהו האכזרי של אלוהים - המתת שני בניו של אהרון ביומו-יומם הגדול ביותר. אכזריות זו מקבלת משנה-תוקף בציווי שאלוהים מנחית על האב השכול ושני בניו הנותרים, לבל יהינו אפילו להתאבל על הבנים-האחים שמתו: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמותו" (י6), כלומר - עליהם להימנע מכל גילוי של מעשי אבלות מקובלים, ולהמשיך בסדר היום המוכתב להם מגבוה - המשך שירותו של האל העריץ, המשעבד כל רגש אנושי לצרכי הפולחן שלו. בצורה צינית עד כדי כאב מתאר ארי אלון (2) עריצות "אלוהית" זו, הניבטת מכל אחד מראשי הפרקים לפרשה זו: "אלוהים ובני אלי-שבע יושבים שבעה על עצמם... הרבה סייחים מתו ועשו מהם שטיחים על גב אימותיהם... יום מותם של נדב ואביהוא הוא יום שמחת-לבו של אלוהים... ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו... איכה ישבה בדד? איכה ישבה אלי-שבע 'שבעה'?... שלום אדוני המלך: שיהיה לך לבריאות... שלום בני היקרים: איפה הייתם ומה עשיתם?" (מתוך משחק ילדים ידוע, צ.מ.).

התיתכן זעקת-כאב צינית-נואשת יותר מזו?? זילות השימוש באיום במות על מי שסוטה - ולו במשהו - מן הדרך המאד-מאד ספציפית של ביטוי לקשר הנפשי והפולחני של האדם כלפי אלוהיו, מעוררת זעם וכעס אין-אונים אצל כל מי שרוצה לראות בחיוב קשר שכזה. האיום "ולא תמותו" או "פן תמותו" חוזר בפרשה זו, ואף לפניה, פעמים מספר (ח35, ט7-6). ולא פחות מזה מעוררת חימה היא ההנמקה השרירותית לציוויים אלה: "כי כן ציויתי" החוזרת אף היא יותר מפעם אחת (ח35, י13). לשון אחר: כך אני רוצה! כך אני מחליט וכך אני מצווה, ואין צורך בשום הסבר אחר. ומכאן משתמע: מי אתם בני האדם: בעל הטורים, אבן עזרא, הנצי"ב מוולוז'ין או פרופסור ישעיהו לייבוביץ, שתהינו לפרש את מה שאני אינני רוצה לפרש?

פולחן קורבן-אדם במזרח התיכון הקדום
מתוך:
http://www.rotten.com/library/death/human-sacrifice

פן אחר לפרשנות הניתנת בידי בני האדם לרצונו של אלוהים הוא זה הנובע מן הניגוד שבין הצורך האנושי-בסיסי לחדש ולהוסיף מניסיונם האישי על הדרך המסורתית, לבין הרצון המסורתי לשמר. גרשום שלום (3) מייחס, אמנם, את המאבק בניגוד זה בעיקר למיסטיקאים, אך אצלם בא הדבר לידי ביטוי ביתר-שאת, בלא שנגרע ממגמה זו גם אצל כל מי שמנסה לפענח ולחשוף את רצונותיו של אלוהים על-פי הטקסטים שהפקיד, לאמונתם, אצל מאמיניו. וכך מנסח שלום ניגוד זה: "מדרך הטבע הוא, שכל מקום שרעיונות חדשים באים לידי התנגשות עם אלה המובעים בכתבי-קודש, באשר לכאורה הם נוגדים להם, צצים ועולים פירושים אלגוריים שתפקידם ליישב בדרך כלשהי את הניגוד. דבר זה נכון לגבי פרשנות אלגורית, ועל אחת כמה וכמה לגבי פרשנות מיסטית מובהקת לאותם כתבי-קודש".

ישעיהו לייבוביץ ודאי היה מעדיף שנכנהו רציונליסט ולא מיסטיקן, ואף-על-פי-כן קשה להתעלם מן האופי המיסטי הנלווה, לעתים, לפירושיו, לפחות במה שנוגע ליומרה לא רק להבין ולפרש את "הרצון האלוהי", אלא - ובעיקר - להתייחס לכל טקסט בכתבי הקודש כאל טקסט עמוק, שאף-על-פי שמקורו באמונה ולא בהוכחה, ניתן לכאורה להעניק לו הסבר רציונאלי. על-פי גישתו, "תביעה אלוהית" שאין דרך לתת לה הסבר רציונלי, אף-על-פי-כן יש לקיימה, שכן הדת היהודית היא "דת תובעת", או כפי שמנסח זאת שלום דותן (4) בהתייחסו לעמדתו של לייבוביץ כלפי מעשה העקדה: "אך בניגוד לקירקגור הנוצרי, הרואה בעקדה את התגלמות הדתיות הנוצרית האמתית, רואה בה לייבוביץ את תמציתה של היהדות כ'דת תובעת', המטילה במצוותיה על האדם חובות, שתכליתן להתגבר על טבע האדם ולהופכו כלי-שרת להגשמת התכלית האלוהית בעולם" (ההדגשות שלי, צ.מ.).

עקדת יצחק כקורבן לאל
איור ארמני מהמאה ה-15

דותן ממשיך במסקנה שאי-אפשר להימנע ממנה בין אם נראה פרשנים כלייבוביץ וכקודמיו המסורתיים כמיסטיקנים או כרציונליסטים: "ברור, שעמדות אלה נוגדות כל עמדה הומניסטית (אותה מאפיין, לייבוביץ מלכתחילה כאתאיזם), הרואה את האדם השוכן בעולם הזה - ולא את אלוהים השוכן מעבר לו - כקנה המידה לערכים. כך דוחה קאנט - בזהותו את הדת עם המוסר - כל "צו אלוהי" כביכול, אם הוא פוגע בחובה מוסרית (4).

שלא כאברהם, אהרון אינו נתבע, אמנם, להקריב את שני בניו, שכן, אלוהים הוא העושה זאת במקומו. ואולם, האיסור הרגשי שאלוהים מטיל עליו - באסרו עליו אפילו להתאבל עליהם, ולהמשיך בסדר היום השמיני-החגיגי שאלוהים הטיל עליו בלא הסבר ובלא פירוש, גם איסור זה הוא כבד דיו, עד כי ניתן בפירוש לכנותו צו בלתי הומאני, שלא לומר מרושע, משום שהוא נוגד את הטבע האנושי ואת הרגש הבסיסי של אהבת אב לבניו.

פולחן קורבן אדם לאלים (2)
חוזה קלמנטה אורוזקו
צייר מקסיקני, 1949-1883, פרסקו

אך לא רק את הרגש של אהבת אב לבניו הוא נוגד, אלא גם את האחריות של אהרון המנהיג כלפי עמו. שני היבטים אלו מתוארים בידי ארי אלון (2) במילים בוטות ונאדרות מבחינה ספרותית-פיוטית: "אזהרת 'לא תמותו' (ההדגשה במקור) של 'אחרי מות נדב ואביהוא' היא הרבה יותר חמורה לא רק מפני שהיא אזהרה משולשת החוזרת על עצמה שלוש פעמים, אלא מפני תוצאות הלוואי הקטלניות שיתלוו אליה: אם יעזו אהרון ובניו הנותרים להתאבל על נדב ואביהוא ישחרר אלוהים קצף קטלני מתוך ליבת כור-יהוה השוכן בקודש הקודשים, והקצף הקטלני יביא לנגף גדול בקרב בני-ישראל. למה יקצוף יהוה קצף קטלני כל-כך? למה ימנע אל מאב ומאחים שכולים להתאבל על יקיריהם שנשרפו זה עתה? למה יאסור עליהם לצאת מפתח אוהל מועד, ולקבור את מתיהם ולשבת עליהם 'שבעה'? - כי אחרי ככלות הכל מדובר ביום שמחת-לבו. ואחרי ככלות הכל אין תירוץ בשמים ובארץ שיש בו כדי להצדיק את השבתת שמחת-לבו של אלוהים (ההדגשה שלי, צ.מ.) - "וצווה להם שלא יפרעו ולא יפרומו ולא יבכו כלל, וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, ולא אתם, והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום, והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל" (5). זוהי האסמכתא המסורתית עליה בונה ארי אלון את הפירוש שלו, הפשוט, הכואב והאמתי כל-כך!

פולחן הקרבת ילדים למולך

פסל כנעני של המולך
מתוך:
http://www.xenos.org/classes/otsurvey/otweek3.htm

תמיהה נוספת שיש לה מקום על איסור האבלות היא זו: העונש על איסור האבלות חל על אהרון ושני בניו הנותרים ולא על נדב ואביהוא החוטאים, כביכול. מדוע אפוא נענשים אלה שלא חטאו? מדוע נענש האב בכך שאינו רשאי אפילו להביע כאבו ע"י מנהגי-אבלות ועמם האפשרות לתת ביטוי לרגשות הכאב העזים כל-כך? ההסבר המסורתי להעברת האחריות - ועימה גם העונש, כמובן - על קרובי משפחה של הנאשמים (יש רבים כאלה במקרא) הוא, כמובן, שגם עליהם נופלת האשמה - אם משום שהאב (במקרה זה אהרון) הוא המחנך של בניו החוטאים (במקרה זה נדב ואביהוא), ולפיכך הוא האשם בחינוך הגרוע שהביאם לחטוא... ואם משום שעצם החיים בקרבת החוטאים הם אשמה מצד עצמה, ולפיכך גם האחים אלעזר ואיתמר חייבים להיענש בשל חטאם של אחיהם הבכורים נדב ואביהוא... ואולם - אם כך הדבר, ואהרון ושני בניו הנותרים גם הם בחזקת אשמים הראויים לעונש - מדוע וכיצד נבחרו לשמש בתפקיד הרם של כהונה, הכולל גם את חינוך העם והוראתו, והמחייב אותם לשמש דוגמא לכל האחרים?

פירוש אחר לעצם מותם הטראגי של שני בני-אהרון נותן משה גרנות (6). בייחסו את מקור הציווי למשה (ולא לאלוהים) סובר גרנות כי "משה מונע מהכוהנים מלהתאבל על המתים, כי אסור להתאבל בעצם תחילת עבודת הכהונה... נראה לי שהסופר הכוהני הביא את הסיפור המדהים הזה כאן כדי לרמוז לבני-ישראל עד כמה העבודה שלהם מסוכנת, עד כמה לא ראוי שסתם ישראלים יעסקו בכך, ועד כמה צריך ידע ומיומנות כדי להיות כוהן. היות שהם מסתכנים כל-כך בעבודת האלוהים, מן הדין שהעם יתגמל אותם בעין-יפה...".

עקדת יצחק כקורבן לאל
רמברנדט ון-ריין
צייר הולנדי, 1696-1606, שמן על בד, מוזיאון הרמיטאג', סנט-פטרסבורג, רוסיה

בכורה בתורה

בכותרת זו מכתיר אברהם קריב את הפרק הראשון של ספרו "שבעת עמודי התנ"ך" (7). בפרק זה מדגיש קריב את ההתנגשות בין "הנבחר" לבין "מי שהוא גם בעל-זכות, הטבועה בסדרו של עולם. זוהי התנגשות בין בכורה ובחירה".

ואמנם, בחוקי העמים יש מעמד מיוחד לבן הבכור במשפחה, וגם בתורה הוא נהנה מזכויות-יתר. למשל - בירושה חלקו כפול מזה של שאר האחים. ואף-על-פי-כן רואים אנו לאורך ספרי המקרא כי דווקא הצעיר בבנים, או על-כל-פנים לאו דווקא הבכור, פרט לבניו של נוח, הוא שנבחר ע"י האלוהים.

כבר בסיפור קין והבל, שני האחים "הראשונים" של המין האנושי, מודגש כי אלוהים שעה למנחתו של הבל, ואילו למנחתו של קין לא שעה. והכתוב סתם ולא פירש מהי סיבת האפליה הזו בין שני האחים, אותה אפליה שהיא גם הגורם לרצח הראשון. הרבה דברי הסבר ניסו הפרשנים לתת לפרשה זו, אך הפשט איננו מתייחס לכך כלל.

גם בשרשרת הנבחרים מקרב אבות האומה נמשכת בחירתו של צעיר הבנים ולאו דווקא הבכור: יצחק צעיר מישמעאל; יעקב - מעשיו; יוסף צעיר מאחיו ובנימין הוא צעיר הבנים; יהודה חשוב מראובן, הבכור, ואפרים מועדף ע"י יעקב סבו על מנשה, אחיו הבכור; משה צעיר מאהרון אחיו; דויד הוא הצעיר בבני ישי והוא שנמשח למלך על ישראל; אמנון ואבשלום בניו של דויד מתו, ולא אדוניה, שהתנשא למלוך בשל זכות הבכורה, הוא שיורש את המלוכה אלא דווקא שלמה.

הרטום (8) בהסתמכו על קויפמן, על טור-סיני ועל חוקרי מקרא נוספים מביא לכך פירושים מספר: בעמים השכנים לישראל נפוץ היה המנהג להקריב את הבכור לאלים, אם כהכרת טובה לאלוהות ואם כסגולה להגנה ולהמשכת ההצלחה. כך, למשל, הוקרבו הבנים למולך. גם בישראל מושג הקדשת הבכורות עניינו מעין הבעת תודה לה' על נפלאות השחרור משעבוד מצרים. אבל לא מדובר כאן בבכור אדם, אלא בפדיונו, באיזו תמורה. מבחינה אנתרופולוגית אפשר לראות בסיפור העקדה, למשל, הדים למסורת קדומה של המרת קרבן אדם בקרבן בהמה. מאוחר יותר נפדה בכור האדם מבן חודש בחמישה שקלים. לדעת חוקרים נראה, שגם בקרב עמים אחרים, שנהגו בתקופה קדומה להקריב קרבנות אדם, הומר קרבן האדם בקרבן אחר, ונותרו במקרא רק שרידי רמזים למנהג הקדום (כגון: יהושע ו26, מלכים א' טז34, מלכים ב' ג27, מיכה ו7, מלכים ב' כא6, מלכים א' כג10 ועוד).

עקדת יצחק כקורבן לאל
צייר אלמוני

פולחן קורבן אדם לאלים (3)
ציור מקסיקני מן התקופה האצטקית

דרך אחרת להקדשת הבכורות באה לידי ביטוי בנדרה של חנה, אם שמואל - מסירתו של הבכור לשירות במקדש. הרטום גורס כי לפי המסורת המקראית היו כל בכורות בני-ישראל משרתים בקודש, בתקופות שלפני הקדשת הלווים לשירות זה (על-פי במדבר ג51-40, ח18-16). הבכור גם זכאי היה לברכה מיוחדת מאת אביו, כפי שלמדנו מניסיונו של יעקב בקניית הבכורה מידי אחיו, ואולם אם הבן כשל בהתנהגותו - רשאי היה האב, מן הסתם, להעביר מקצת מזכויות הבכורה מן הבכור לאחיו, כפי שראינו במעשה יעקב כלפי יוסף ובניו ואחיו (בראשית מח11 ואילך, מט4-3, דברי הימים א' 2-1).

יש חוקרים המשערים שגם בישראל, כמו בקרב עמים אחרים במזרח הקדמון, רווח בתקופה קדומה "משפט הצעירה", שלפיו, זכויות היתר ניתנות דווקא לצעיר הבנים, ואת הטקסים המתארים מקרי העדפה של הצעיר על-פני הבכור, הם מסבירים כשרידים לאותו מנהג.

הפרשה שלנו, מבחינה זו, אינה שונה מאותה שרשרת של אירועים בהם נדחים הבכורים מפני הצעירים: שני בניו הגדולים של אהרון - נדב הבכור ואביהוא הבא אחריו בסדר הלידה, נדחים מפני שני אחיהם הצעירים, אלעזר ואיתמר, והם, בסופו של דבר, היורשים את מורשת הכהונה ומורישים אותה לבניהם אחריהם. מבחינה אידאית אפשר לומר, בנוסף על הפירושים הקודמים, שהמאבק הוא בין שני גורמים: הגורם הטבעי שהוא שרירותי, המעניק זכויות-יתר לבכור הבנים, והגורם האלוהי, או גורם הבחירה, הנותן העדפה לנבחר בזכות התנהגותו "הראויה", ובמקום בו לא ניתן להצביע על התנהגות ראויה של הצעיר כהסבר לבחירתו, מתאר הכתוב את התנהגותו "הבלתי ראויה" של הבכור, כהסבר לסילוקו. לעתים המחליט הוא האב, או הסב, כפי שראינו בחלק מהמקרים (יעקב, בניו ונכדיו), ולעתים - אלוהים עצמו, הנוטל לו את קרבן הבכור, או קובע את העדפתו, בין אם טרח להסביר זאת, כמו במקרה זה של שני בני אהרון הבכורים, ובין אם לאו - כמו במקרה קין והבל.

על המאבק בין הבכורה לבחירה כותב קריב את הדברים הבאים: "כל מלחמה בין כוח ורוח היא מלחמת בכורה ובחירה, כי הכוח קדם לרוח במערכות עולם והוא הבכור, אך הרוח הוא הנבחר, וכל כמה שידו על התחתונה במערכה - לו העתיד" (7).

מובאות

(1) לייבוביץ ישעיהו: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע. כתר, 2000, עמ' 480-467.

(2) אלון ארי: דר"ש - דרישת שלום לפרשת שמיני. חוברת 26, בינה - העמותה ליהדות מתחדשת, סמינר אפעל רמת-אפעל.

(3) שלום גרשום: פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה. מוסד ביאליק, תשמ"א, עמ' 37-36.

(4) דותן שלום: מעולם המקרא ברוח חילונית-הומניסטית. ירון גולן, 2000, עמ' 59.

(5) מתוך פירוש הרמב"ן על ויקרא, פרק י' פסוק 6.

(6) גרנות משה: מתוך: מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן, מאת צופיה ודן מלר ומשה גרנות. תמוז, 2002, עמ' 177.

(7) קריב אברהם: שבעת עמודי התנ"ך. עם עובד, 1970, עמ' 16-10.

(8) בכור, בכורה: אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', מוסד ביאליק תשי"ד, טורים 126-123.