פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

שמיני

ויקרא ט' - י"א
עיין ורשם ד"ר משה גרנות

ההגיון שבקביעת גבולותיה של הפרשה הזאת אינו ברור לחלוטין: תחילתה - ט' / 1 היא המשך ישיר של פרק ח', העוסק בטקס הקדשת הכוהנים, ואילו סופה - פרק י"א - מתחיל עניין חדש - נושא הטומאה והטוהרה שמקיף פרקים רבים אחרי סיום הפרשה שלנו.

מכל מקום, בפרשה שלפנינו בגבולותיה הנוכחיים נידונים שני עניינים עיקריים: היום השמיני להקדשת הכוהנים וספיחיו, וסקירת בעלי החיים הטהורים והטמאים.

נתחיל בנושא הראשון: בפרק ח', המקדים את הפרשה שלנו, מתואר טקס הקדשת הכוהנים, ובעצם יש בו ביצוע כל הצווים המופיעים בשמות כ"ט - מה ששם מובא בלשון ציווי, מופיע כאן בלשון תיאור, לפי המסורת המקובלת על הסופר הכוהני (מחבר הפרקים האלה) לחזור על דבריו בהאמינו (ואני מרשה לעצמי לומר - שלא בצדק!), כנראה, שבדרך זו יעניק להם יתר חגיגיות. בסוף פרק ח' מוזהרים הכוהנים לשבת פתח אוהל מועד במשך שבעה ימים, יומם ולילה, ופרק ט', שהוא תחילת הפרשה שלנו מדבר על הקורות אותם ביום השמיני.

ובכן, ביום השמיני מקריבים קורבנות מסוגים שונים: חטאת ועולה מטעם אהרן ובניו, חטאת ועולה מטעם בני ישראל, שלמים ומנחה בלולה בשמן - וכל זאת בהבטחה שבסוף הטקס ייראה אליהם האל (ט' 1-6). הסופר הכוהני לא חש שום אי נוחות בכך שדבריו כאן נוגדים פסוק מפורש השולל כל אפשרות שאדם יראה את האלוהים, אפילו הוא נביא כמו משה: "לא תוכל לראות את פניי, כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג / 20); הוא לא חש אי נוחות כזאת, אולי משום שהוא לא הכיר את הפסוק ההוא, או שהתנגד לו, ולא חשב אותו קדוש דיו כדי שיחייב אותו.

בקר שחוט
מאת חיים סוטין, 1893-1943, צייר יהודי יליד רוסיה הלבנה, חי וצייר בפריז
שמן על בד, המכון לאמנות, מיניאפוליס, מינסוטה, ארה"ב

מפסוק 7 בפרק ט' מתואר הטקס שנועד לקדש את הכוהנים, ואשר בעקבותיו, כאמור, ייראה אליהם כבוד ה'. לפני שנמשיך, נציין כאן כי השלמים, בניגוד לעולה, איננו נשרף כליל על המזבח, אלא נאכל חלקו על ידי הבעלים, וחלקו על ידי הכוהן. בטקס שלפנינו מתוארת "קצביה" שלמה - שוחטים את הקורבנות, יוצקים דם על יסוד המזבח, זורקים דם אל קרנותיו, מנתחים חלקים שונים מגוף הבהמה ומקטירים, וחלקים אחרים שורפים מחוץ למחנה, וכל הגועל נפש הזה אמור להיות לרצון לאלוהים! מקורו של הנוהג הברברי הזה להרוג בעלי חיים לשם שמיים הוא בוודאי מהאמונה הפרימיטיבית שניתן לכרות ברית עם האל על ידי כך שהאדם אוכל יחד עימו מאותו בעל חיים. כיוון שהאל לא ממש משתתף בסעודה, מפרישים לו כמה חלקים ממנה, ושורפים אותם באש. הריח שעולה עם האש נחשב כחלקו של האל, והעובדה שחלקים אלה נשרפו - משמעה שזה היה לרצונו.

השור השחוט
רמברנדט ואן ריין, צייר הולנדי, 1606-1669, מגדולי הציירים
שמן על עץ, גלריות האמנות, גלאזגו, סקוטלנד

הרתיעה מפני מה שכיניתי קודם כ"קצביה" לשם שמיים לא הייתה רק נחלתם של אתאיסטים ואפיקורסים. מסתבר שגם מגדולי המאמינים (כמו למשל, הרמב"ם) ראו בכך ירידה אל המבוקש הנמוך של ההדיוטות, שבלי להיאחז במשהו גשמי אינם יכולים לעבוד את האל המופשט האפוף בסוד. מסתבר שגם בני התקופה העתיקה עצמם התקוממו כנגד המנהג הזה להקריב קורבן מתוך תקווה שזה יכפר על עוונות מוסריים. נביאים כמו עמוס, ישעיהו וירמיהו הרימו קולם כנגד דרך מעוותת זאת של עבודת האל. עמוס קורא: "שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם. כי אם תעלו לי עולות, ומנחותיכם לא ארצה ושלם מריאיכם לא אביט ... הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בני ישראל?" (עמוס ה' / 21-25). ישעיהו קורא: "למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיה א' / 11, וראו שם בהמשך); וירמיהו אומר דברים דומים: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר (כלומר, אל תשרפו את העולה כליל לה', אלא מצידו של האל, בני ישראל יכולים לאכול גם את העולות!), כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיהו ז' / 21-22, וראו המשך שם).

יש לנו, אם כן, שלושה נביאי ה' שמעידים בצורה חד משמעית כי בני ישראל לא נצטוו על הקורבנות במדבר, ולא הקריבו כלל קורבנות שם, וזה עומד בסתירה לעשרות (!) פרקים בשמות, ויקרא, במדבר ודברים המצווים על קורבנות והמתארים הקרבת קורבנות במדבר. מה שמתחייב להסיק מכאן הוא שבוודאי שלושת הנביאים האלה לא הכירו את התורה, שאילו הכירוה, לא היו מעיזים לומר דברים כל כך סותרים את רוחה. וברור עוד דבר, שהם היו מאמינים הרבה פחות גסים מאלה שחיברו את פרקי הקורבנות בתורה, והעדיפו את המוסר בכלל, והמוסר החברתי בפרט, על פני הפולחן.

אבל נחזור לפרקנו, מסתבר שאת האמונה התמימה שניתן "להידבר" עם האל באמצעות הקורבנות, ואפילו לצפות לברית עמו, אם הוא מריח, כביכול, את ריח הניחוח - את האמונה התמימה הזאת ניצלו אנשים ערמומיים שמינו עצמם למתווכים בין האדם לאל, כאלה שיודעים את סודו של עולם, ואשר צריך לשלם להם כדי שיתווכו בין האדם לאל. כך נוצר, כנראה, אותו מעמד של פרזיטים, שלא עבדו, אך נהנו מתמימותם של המאמינים. מעמד זה של כוהנים המציא סוגים שונים של קורבנות, המוגשים לאל בטקסים שונים ומשונים, שרק הם מסוגלים לערוך אותם כהלכה, כי רק הם קיבלו את ההוראות מפי הגבורה ממש. כך קבעו שחלק מן הקורבנות נשרפים כליל על המזבח (העולה), וחלקם לעיתים נשרפים כליל ולעיתים לא (החטאת), וחלק אחר נאכל בחלקו על ידי הבעלים, ובחלקו על ידי הכוהנים, לאחר שהופרש הדם והחלב לאלוהים (השלמים).

בפרשה שלפנינו דואג הסופר הכוהני ל"תנאי עבודה" של הכוהנים. על פי תורתו, מגיעה לכוהנים המנחה הנותרת מאישי ה', וכן חזה התנופה ושוק התרומה. חלקים אלה הם "חוק עולם" לכוהנים, ואל להם לבני ישראל למנוע זאת מהם (י' / 12-15). זאת ואף זאת: מסופר שמשה "נדהם" מכך שהכוהנים לא אכלו את שעיר החטאת, אלא שרפו אותו באש. הרי היה עליהם לאוכלו במקום קדוש כדי לכפר על בני ישראל, שהרי, לפי דברי משה, חטאת שלא הובא מדמה אל הקודש פנימה, צריכה להיאכל על ידי הכוהנים (י' / 16-19, והשוו ל-ו' / 18-22). יוצא מזה, שהכוהנים כלל "לא רצו" לזכות בעוד מתנת כהונה, אלא שהם "נאנסו" על ידי משה ליהנות ממנה!

כבר ראינו שהנביאים לא ידעו שיש חובה מסיני להקריב קורבנות, אבל מסתבר שלא בכל דור הסכימו הכוהנים עצמם ביניהם מה מגיע להם מהעם - לפי הסופר הכוהני מגיע לכוהנים מה שכתוב כאן, וכן בשמות כ"ט 27-28, ויקרא ז' / 31-34, במדבר ו' / 20 - חזה התנופה ושוק התרומה, ואילו על פי הסופר הדברימי (המכונה בלע"ז - הדויטרונומיסט) - משפט הכוהנים מאת זובחי הזבח הוא הזרוע, הלחיים והקיבה, בנוסף לראשית הדגן, התירוש, היצהר וראשית גז הצאן (דברים י"ח / 3-4). אין מנוס מלהניח ששתי הגירסאות האלו נתחברו בתקופות שונות על יד כוהנים בעלי דרישות שונות, וגם ייתכן מאוד שהאחד לא ידע על השני, וכל זה לא מנע מהם את היומרה לטעון שהמס הזה, המגיע להם מהעם, צווה על ידי משה רבנו, שקיבל את המצוות ישירות מאלוהים. וכדי לחזק את האמונה בכוחו של הפולחן (שאת פירותיו קוטפים, כאמור, הכוהנים עצמם), מסופר שבסוף הטקס נראה אומנם כבוד ה' אל כל העם (בשמות ל"ג למדנו, כאמור, שאפילו משה, אדון הנביאים איננו יכול לראות את האל!), ואש יצאה מלפניו ואכלה את העולה ואת החלבים מהמזבח. העם נפל על פניו ביראה (ט' / 23-24). ובכן, יכולה להיות ראיה גדולה מזאת לחשיבות הקורבנות בעיני האל?!

ספיח לפרשת הטקס ביום השמיני לימי המילואים של הכוהנים הוא סיפור מותם של בני אהרן - נדב ואביהוא. בתחילת פרק י' מסופר איך השניים הקריבו אש זרה, ובעקבות כך יצאה אש מלפני ה' והמיתה אותם. משה מונע מהכוהנים מלהתאבל על המתים, כי אסור להתאבל בעצם על תחילת עבודת הכהונה. ההסבר של משה להמתת שני בני אהרן הוא כדלקמן: "הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש, ועל פני כל העם אכבד" (י' / 3).

נראה לי, שהסופר הכוהני הביא את הסיפור המדהים זה כאן כדי לרמוז לבני ישראל עד כמה העבודה שלהם מסוכנת, עד כמה לא ראוי שסתם ישראלים יעסקו בכך, ועד כמה צריך ידע ומיומנות כדי להיות כוהן. היות שהם מסתכנים כל כך בעבודת האלוהים, מן הדין שהעם יתגמל אותם בעין יפה. הדבר מזכיר בעליל את התירוץ של בחורי הישיבה בימינו, ש"מסכימים" כי החילוניים יקיזו את דמם במקומם במלחמות ישראל, ואילו להם הפריcילגיה להשתמט, כי רק הם "הורגים" עצמם "באוהלה של תורה" סדנא דארעא חד הוא - פרזיטים מתוחכמים היו תמיד, ופראיירים מעולם לא חסרו.

וכעת נעבור לנושא השני - בעלי חיים המותרים לאכילה ולנגיעה, ובעלי חיים טמאים, האסורים באכילה ובנגיעה (פרק י"א): לא תמיד ברור מדוע נאסרו בעלי חיים מסוימים לאכילה, כאשר אחרים הותרו. בבהמה ובבעלי החיים שבמים ניתנו סימנים ברורים (מפרסת פרסה, שוסעת שסע ומעלה גירה - בבהמה - פסוק 3; כל אשר לו סנפיר וקשקשת - בבעלי החיים שבמים - פסוק 9). לגבי שאר בעלי החיים לא ניתנו בהם סימנים, ועל כן נמנו לשמותיהם (חז"ל, ובעקבותם הרמב"ם, נתנו סימנים גם בעוף).

היו שניסו למצוא סיבה בריאותית לאיסורים האלה, אך ממש קשה להצביע על קו אחיד בעניין זה, שהרי אין בעיה בריאותית באכילת חזיר, גמל וארנבת - שאיננה קיימת באכילת בקר. מה שנראה כאן, על פניו, הוא הוספת איסור על המאמין, ללא טעם מיוחד, מה שהמאמין נוהג לכנות בשם "חוקות", כלומר, צווים שההגיון שלהם עלום, ומאמין אמיתי מקיים אותם מבלי לשאול הרבה שאלות. כך יצא שמפרק כמו זה, ומפסוקים רבים אחרים, האוסרים לאכול את הדם (בראשית ט' / 4, ויקרא י"ט / 26, דברים י"ב / 16,23 ועוד במקומות רבים), לבשל גדי בחלב אימו (שמות כ"ג / 19, ל"ד / 26, דברים י"ד / 21), לאכול חמץ בפסח (שמות י"ב / 15, י"ג / 3, דברים ט"ז / 3 ועוד) - הגיעו חכמי ההלכה לאיסורים מפליגים שהופכים את היהודי "הכשר" ל"סוציומט", אדם שאיננו מסוגל לחלוק שמחת סעודה עם זר, אדם שחייב להתכנס רק עם בני אמונתו - צורת חיים ההופכת אותו בהכרח למנודה (קודם - מרצון, ואחר כך מאונס) באומות. פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח הרצה פעם בקיבוץ בחול המועד פסח, והודיע להם כי אפילו כוס מים הוא מנוע לשתות מידם בשל החמץ המצוי בחזקתם. הנה כי כן, איסורים מן הסוג הזה הופכים את היהודי המאמין ל"עוף מוזר", המוציא את כל העולם מן הכלל. כביכול, הקדוש ברוך הוא החליט למרר את החיים לשנים עשר מיליון אנשים, ובאשר לשאר המיליארדים - ממש לא אכפת לו!

דיונונים בשוק בבייג'ינג
צילום: כתב חופש בבייג'ינג

לדברים אלה יש להוסיף את "התמימות המדעית" של כותב הדברים: השפן והארנבת הם בעיניו מעלי גירה (פסוקים 6-5), העטלף הוא עוף (פסוק 18), החרקים הם שרץ עוף שהולכים על ארבע (פסוק 20 ואילך; והרי אין חרק מעופף שיש לו פחות משש רגליים).

סרטנים בשוק בבייג'ינג
צילום: כתב חופש בבייג'ינג

וכל האיסורים האלה, עם הבסיס "ההגיוני" ו"המדעי" שלהם, אמורים להפוך את המאמין לקדוש (פסוק 44), כאשר למעשה, הם הופכים אותו בהכרח לאדם מוזר, מתנכר ורדוף פחדים.