וארא

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת וארא הקודמת

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

פרשת וארא מתרכזת במאורעות שאחרי הכישלון הראשון של משה ואהרן במפגשם עם פרעה (פרק ה'), ורובה מתאר שבע מתוך עשר המכות שנחתו על מצרים בעוון סירובו של פרעה לשחרר את העם: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד. מסתבר שכותבי הפרשה הזאת לא ממש נתנו דעתם לתסבוכת התיאולוגית והמוסרית שהסיפור שבתוכה מעורר: מסתבר מהפרשה הקודמת (שמות) שהאל פוקד על משה ואהרן לשקר לפרעה ולהודיע לו שבסך הכל עם ישראל מבקש לצאת אל המדבר לשלושה ימים כדי לזבוח לאל: "...ואמרתם אליו (אל מלך מצרים), ה' אלוהי העברים נקרה עלינו, ועתה נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוהינו" (ג18; ראו גם ה1). יהיה מי שיטען כי האל פוקד על משה ואהרן לדבר אל פרעה "בשפתו" הפגאנית, אבל בהחלט משתמע שהאל חושש לגלות לפרעה את האמת, שהעם מבקש לצאת מעבדות לחרות ולעזוב את מצרים לתמיד, והוא ממציא בדיה כדי לא להכעיס את המלך הכל יכול. ואמנם משה חוזר על השקר שהאל שם בפיו פעם אחת בפרשה הקודמת (ה1) ופעם אחת בפרשה שלנו (ח23).

משה ואהרון לפני פרעה
צייר אלמוני - הולנדי? צרפתי? ~1500

זאת אף זאת, בפרשה הקודמת מודיע האל למשה כי הוא יודע מראש שפרעה לא ישחרר את בני ישראל (ג19); ובפרשה שלנו הוא מצהיר במפורש: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים, ולא ישמע אליכם פרעה, ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותיי, את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים" (ז 3-4). כותב הדברים איננו חש, או שמא איננו רוצה לחוש, שמדובר כאן בעוול נורא: האל מקשה את לב פרעה שלא ירשה לעם ישראל להשתחרר מעולו, ויחד עם זה, הוא מעניש אותו על כך שלבו קשה! ולא רק זאת, ברור מהכתוב כי האל מקשה את לבו בכוונה שפרעה ועמו ייענשו - והרי יש כאן הפרה בוטה של אחד מיסודות האמונה המונותיאיסטית - הבחירה החופשית. אם אין בחירה חופשית - מה טעם למלא מצוות ולחכות לשכר? אבל בכך לא מתמצית כל הבעיה. מסתבר שהאל הכל-יודע, יודע מראש איך פרעה ינהג: "ואני ידעתי כי לא ייתן אתכם מלך מצרים להלוך, ולא ביד חזקה" (ג19). כלומר, אפילו נאמר שאין כאן רשעות מצד ההשגחה העליונה (הכבדת לב פרעה מגבוה), הרי שיש כאן אילוץ מעצם ידיעת האל! אם תאמר, האל איננו יודע - הרי זו תקלה תיאולוגית ענקית. אם תאמר שהוא יודע (כפי שהפסוק אומר מפורשות), הרי שיש כאן דטרמיניזם המנוגד ליסודות הדת: אם האל יודע מראש, הרי שהאדם אנוס לפעול על פי הידיעה הזאת, וכל הדיבור על בחירת דרך הישר איננו אלא עורבא פרח.

פרעה - רעמסס השני
חנוט מצופה

הרמב"ם ניסה ברוב חכמתו להתמודד עם הבעיה הזאת ב"שמונה פרקים" שלו, וכל שהצליח לעשות הוא להתחמק מתשובה: הוא טוען שבניגוד לידיעה האנושית, שהיא נפרדת מאישיותו של האדם (הידיעה והאדם אינם היינו-הך, אדם יכול להיות נטול ידיעה, והידיעה יכולה להיות קיימת מבלי שהאדם ירכוש אותה), הרי שהידיעה האלוהית והאל עצמו - אחת הם. כלומר, האל והידיעה שלו אינם נפרדים. לכן, כשם שאין אנו מסוגלים להכיל בשכלנו את אחדותו של האל, כן איננו יכולים להבין את ידיעתו. כלומר, אנחנו איננו יודעים איך הוא יודע, אבל אנחנו יודעים שאנחנו בעלי בחירה חופשית. הרמב"ם ניסה לרבע את המעגל, ומי שמתנחם בכך שאי יכולתנו לתפוס את מהות האלוהות היא תשובה לבעיה המתעוררת כאן - שיבושם לו. אנחנו אמונים על כך שזכותנו לשאול וזכותנו להצביע על סתירות בהיגדים הדתיים. המסקנה שאיש ללא מורא האמונה יכול להסיק מהדיון הזה היא שכל הבדיה שבדה האדם מלבו על אל שברא את העולם ומשגיח עליו, איננה מתיישבת לא רק עם המציאות (שתמיד טופחת על פניה של הטענה בדבר השגחה צודקת), אלא היא גם איננה מתיישבת עם ההגיון הבסיסי.

בעיה תיאולוגית אחרת המתעוררת בפרשה שלנו למקרא הפסוקים המתארים את האל כ"שפוט" על היוקרה שלו: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים..." (ז5); "למען תדע כי אין כה' אלוהינו" (ח6); "...למען תדע כי לה' הארץ" (ט29). הרושם הנוצר כאן, ובמאות מקומות אחרים במקרא, הוא שיותר מכל חשובה לאל היוקרה שלו והרושם שהוא עושה על ישראל, ועל העמים שאינם מאמינים בו. זאת אחת התכונות הירודות ביותר שאפשר לייחס לאדם, וכותבי התעודות שבמקרא מייחסים אותה לאל בלי שום תחושת אי-נוחות. נדמה כי השיא בתיאור הרגישות של האל ליוקרתו נמצא בסיפור על מלחמת אחאב מלך ישראל בארם. איש האלוהים ניגש לאחאב ומנבא לו ניצחון על אחאב, אך לא מפני שזה צודק, או מפני שמלך ארם חטא, אלא רק משום שהארמים פגעו ביוקרתו של האל: "...יען אשר אמרו ארם, 'אלוהי הרים ה', ולא אלוהי עמקים הוא', ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה' " (מלכים א' כ28).

משה
מתיאס גרינוואלד, צייר גרמני, 1470-1528
גיר שחור וצבעי מים, שטאדט-מוזיאום, ברלין

גם הבעיה המוסרית שפרשה זאת מעוררת איננה קלה: אף אם נניח שפרעה חטא, וצריך להעניש אותו (הוא העביד את ישראל בפרך ודרש להטביע את הילודים הזכרים שלהם לפני שנאמר שהאל הקשה את לבו), מדוע תשע מתוך עשר המכות מופנות כלפי העם המצרי, ולא כלפיו? ולא רק זאת, מסתבר שהמצרים אינם לגמרי רשעים: הם אמנם שיעבדו את בני ישראל והעבידו אותם בפרך בפקודת מלכם, אבל, לא רק שהם מאפשרים לבני ישראל להחזיק צאן ובקר (ראו לדוגמה י9,24), לא רק שמאפשרים להם לחיות בתוך עמם באזור אוטונומי משלהם (ט26), אלא שהם אף נוהגים בהם כבשכנים טובים, ונותנים להם בהשאלה כלי כסף וכלי זהב (ראו פרשת בוא, יב35-36). כשכל זה קורה אחרי מבול האסונות שנוחתים על העם המצרי - הרי שבאמת התנהגותם מעוררת התפעלות. הכתוב טורח לציין שאירוע מוזר זה קרה משום שהאל נתן את חן עם ישאל בעיני המצרים (ג21-22, יב35-36), אבל צריך לזכור, שעל פי הכתוב, כל זה קרה לאחר שבכל בית היה מוטל בן בכור מת בעטיו של אלוהי ישראל! ולא רק זאת, האל פוקד על בני ישראל לנצל את מצרים - כלומר, לקחת על מנת לא להחזיר - במילים פשוטות - להונות ולרמות!

השמחה לאיד, שהיא מן המאפיינים הלא כל כך מלבבים של נפש האדם, מועצמת בפרשה שלנו, ובזאת שאחריה: המכות הנוחתות על המצרים מתוארות בחגיגיות, בהתרוממות הנפש: יש הזהרות והתרעות, ויש תיאור מדוקדק של המכה ושל העם הלוקה, ולא נותר לקורא אלא לחכך את ידיו בהנאה. חז"ל האדירו אף מעבר לכתוב בפרשתנו את המעשה הרב הזה שעשה הקדוש ברוך הוא לעם המצרי כדי להוכיח את כוחו ועוצם ידו - החכמים מתחרים זה בזה ביכולת לחשב את מספר המכות שנחתו על המצרים - וכל המרבה הרי זה משובח. אנחנו קוראים מדי שנה בהגדה של פסח את התחרות הזאת בין רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא, כשכל אחד מהם מנדב מספר הולך וגובר של מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים. ואם לא די בכך, חוקר מקרא ורב בן ימינו - מ"ד קאסוטו - מתפעל מהסדר האסתטי של השלבים השונים בתיאור המכות, כאילו לא מדובר בשמחה לאיד, כאילו לא מדובר בתיאור התעללות באנשים, שברובם חפים מפשע (ראו מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר שמות, מאגנס, ירושלים, תשכ"ה, ע' 61).

משה לפני פרעה

מי שאמון על כך שניסים לא קרו מעולם, כפי שאינם מתרחשים היום, סבור, מן הסתם, שכל המכות המתוארות בפרשה שלנו ובזאת שאחריה, בוודאי לא התקיימו ממש, והן פרי דמיון, שמאז ומעולם היה התחליף לתיעוד שהחל רק בתקופה ההיסטורית. אין כל סיכוי שמכות, כמסופר בכתובים שלנו, נובאו מראש, נחתו על המצרים לפי הזמנה, והופסקו לפי הזמנה, כפי שאין סיכוי שלמשה ואהרן הייתה גישה אל ארמונו של פרעה שנחשב בעיני בני ממלכתו לאל. אבל סיפור זה, ורבים כמותו, חושפים את מכמני הנפש של הכותבים, ואלה לא ממש מרנינים.

לסיום העיון הזה ראוי לציין כי בפרשה שלנו נדחקה אינטרפולציה (שיבוץ קטע בתוך טקסט) שלא ממין העניין: פסוקים ו14-27 מפסיקים את הדו-שיח בין ה' למשה, ומציעים לקורא את מגילת היוחסין של שלושת השבטים הראשונים, ובעיקר כמובן, של שבט לוי (שבטו של מחבר הקטע!), ממנו יצאו משה ואהרן. זוהי מלאכתו הבלתי מיומנת של הסופר הכוהני, החובב מגילות יחס ומספרים מוגזמים (ראו גיליהם של לוי, קהת ועמרם - ו16,18,19), ואשר איננו חושש לתפור בתפר גס את התוספת שלו לסיפור העיקרי (ראו ו10-13 ובהמשך 28-30).