פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

וארא

שמות ו' / 2 - ט'
מאת צופיה מלר

עיקרן של פרשת "וארא" ושל הפרשה העוקבת "בוא" הוא בעשר המכות שהוכו המצרים, וראשיתן - בהצהרת כוונותיו של האל הגואל.

עשר המכות
מתוך הגדת מנטובה, 1560

הצהרת כוונות זו מתמצית בשבעה משפטים בעלי מבנה דומה: כולם פותחים בפעלים חזקים, גוף ראשון, זכר, יחיד, המתחילים בו' החיבור: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי (ו' / 6); ולקחתי, והייתי (שם, 7), והבאתי, ונתתי (שם, 8). הדגשה זו באה לומר, כי לא מרד עבדים רגיל היה כאן, כמו מרד ספרטקוס, למשל, אלא שמעשה הגאולה כולו נעשה בידי כוח עליון אחד, הלא הוא אלוהיו של העם, אותו גאל מסבלותיו. כדי להבליט את הטענה, שלא מעשה טבעי היה כאן, אלא מעשה נס, מודגש הן בסיומה של הפרשה הקודמת, הן בקטע הראשון של פרשה זו, שהעם היה במצב של נרפות, של עבדות פיסית - וחמור יותר: רוחנית ונפשית - ואמלא ההתערבות מגבוה לא היה כל סיכוי לכך שיוכל להיגאל: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו' / 9). קאסוטו (1) רואה במשפטים אלו תמציתו של תהליך שלם: שלושת הפעלים הראשונים (והוצאתי-והצלתי-וגאלתי) מציינים את השחרור; השניים הבאים (ולקחתי-והייתי) קובעים את היחס ההדדי בין אלוהים לבין ישראל; והשניים האחרונים (והבאתי-ונתתי) שייכים לקניין הארץ.

בני ישראל עבדים לפרעה במצרים
ציור שמן מאת אדוארד פוינטר, אנגליה, 1919-1839

נחמה ליבוביץ (2) מוצאת קשר אחר בין הפעלים הללו: ארבעת הפעלים הראשונים (ש"הארבע לשונות של גאולה, שהמסורת אומרת, שלזכרן אנו שותים בליל הסדר ארבע כוסות") מדברות על העבר - ברוח האבות וההבטחה שניתנה להם, וההווה - סבל ישראל תחת עול מצרים. השאר מדברים על העתיד: פעולות אלוהים לגאולת עמו ומימוש הקניין על הארץ.

ישעיהו ליבוביץ, המציין אף הוא את ארבע לשונות הגאולה בהקשר זה של ארבע כוסות ליל הסדר (3) מוסיף לשון חמישית: "והבאתי אתכם אל הארץ", ומציין, שלשון זו לא נמנתה עם קודמותיה, כיוון שכל הארבע נתקיימו, ואילו זו - לא נתקיימה (עדיין), והוא מוסיף בשם "אור החיים" כי זו דוגמה נוספת לכך, שההבטחה האלוהית איננה בחזקת מתנה או מענק, הניתנים ללא תנאי, אלא שמשמעותה היא, כי זוהי דרישה המוצגת לאדם להיות ראוי לאותה הבטחה, ואם אינו ראוי - אין היא מתקיימת.

מסתבר, כי גם ישעיהו ליבוביץ, בדומה לסופר המקראי, מבסס את פרשנותו - שהיא ברוח אורתודוכסית - על אותה מגמה דידקטית, המנחה את תפיסת עולמו בכללותה.

שיעבודו של עם ואופני התגובה

ואכן, ראשית שליחותו של משה נראית מייאשת. במי האשם? בפרעה? - לא, שהרי סירובו היה צפוי, וגם אלוהים הזהיר על כך את משה מראש (ג' / 19), ואך טבעי הדבר שמלך המוחזק אל בעיני עמו ובעיני עצמו, לא יאבה להיכנע לאל חדש, בלתי מוכר, שלגביו הינו רק אליל אחד נוסף על האלילים שהאמינו בהם עממים זרים במצרים ובפרובינציות שלה. במשה? לא, שהרי עשה את אשר צווה, ואמר את אשר הושם בפיו. ואמנם, משה איננו מתייאש לאחר כישלונו אצל פרעה. את תלונתו הוא משמיע לאחר קובלנותיהם של שוטרי העם: לא אחרי סירובו של פרעה, ואף לא לאחר שהכביד ידו על העם, אלא לנוכח רפיון הידיים שהשתלט על העם, ששוטריו הם נציגיו הנוכחיים.

משה
מאת מיכלאנג'לו בונאורוטי, 1564-1475
שיש, כנסיית סן פייטרו אין וינקולי, רומא, איטליה

רפיון הידיים של העם על גזירות ועל דיכוי - בו האשם, ותגובתו היא העומדת להשוואה עם תגובה קודמת של העם על גזירות ועל דיכוי: בפרקים א' ו-ב' של ספר שמות מתואר העם כנדון לעבודת-פרך ולגזירה קשה ביותר - ניסיון להכחיד את המשכיותו הפיסית ע"י הצו להשלכת הבנים ליאור. ההכבדות הנוכחיות אינן, אפוא, דבר חדש, אלא תוספת, ואף אינן כה חמורות, כמו המתת הבנים. בכל זאת קיים הבדל תהומי בין תגובת העם - כפי שהמספר המקראי מתאר אותה - בשני המקרים: על הגזירות הראשונות הגיבו בקומה זקופה, במעין גאווה ובקריאת תגר שמשמעה: אותנו אין מכניעים, ויפה משתקף הדבר בפי המיילדות, שגם שם הן שימשו, למעשה, בתפקיד נציגות העם. התמונה מתבהרת כהלכה באירוניה הדקה שמשלב המחבר בסיפור הראשון: לעג העם למלך המשעבד, שלשווא הוא מחבל תחבולות, ולעם המצרי, שלמרות היותו המשעבד והמנצל - הוא ש"קץ" מפניהם. נציגי התגובה הזו הן המיילדות, שיש בדבריהן לא רק גאווה וביטחון על אף הסכנה האישית האורבת להן כתוצאה מהתנהגותן, אלא גם ההתגרות הלגלגנית באויב. ושלישי המצטרף לסימפוניית הלעג הוא הגורל, המעלה את המנהיג המושיע דווקא מתוך הגזירה הקשה של האויב ובניגוד לה, ולא עוד, אלא שהוא מביא את המנהיג המושיע ישר לבית האויב. כוונתו של המספר המקראי בהדגשות אלה, להראות שלא גורל עיוור הוא זה, אלא השגחה אלוהית, הפועלת דרך הטוב: האנושיות של בת-פרעה גוברת על אכזריות אביה, וכך מביאה לבסוף למפלת הרשע (4).

בת פרעה מוצאת את משה
ציור שמן מאת סנציו רפאל, איטליה, 1483-1520
הוואתיקן, רומא

בפרשה שלפנינו תגובת העם שונה בתכלית. העם המופיע לפנינו כאן הינו עם עבדים, ותגובותיו, המשתקפות בעיקר בדברי נציגיו, השוטרים, יאות לעם נכנע מושפל, שחזון הגאולה ממנו והלאה. מחשבותיו כולן הן בכיוון של הטבת מצבו החומרי לטווח קצר, ומנהיגיו אינם אלא פרנסים חסרי מעוף והעזה, כנועים ונכנעים כמו הציבור כולו, מתוכו יצאו. אלה הם אותם פרנסים שלו הוסיפו להנהיג את העם, היו גורמים לאובדנו או לטמיעתו תוך פרק זמן קצר, כי שלא ברצונם ולא בטובתם הפכו להיות משתפי-פעולה, כאלה שאך לשווא ביקשם בעבר פרעה בקרב המיילדות.

גורמי ההבדל בין התגובות

את גורמי השינוי שחל בעם ניתן לחלק לשניים: א) גורם היסטורי; ב) גורם ספרותי.

א. הגורם ההיסטורי

מאז הולדת משה ועד התייצבו לפני פרעה חלפו שמונים שנה (ז' / 7). גם אם מספר זה אינו ריאלי, ברור שכוונת המספר המקראי לציין, שתקופה נכבדה חלפה בחיי העם מאז ניחתו עליו הגזירות, ועד למועד הישועה. בהקשר זה אומר צבי אדר (5) "כיצירה אמנותית אמיתית מהווה כל סיפור תנ"כי אחדות אורגאנית שיש לה תכלית משלה, והיא משעבדת את כל אבריה לאותה תכלית וכופה עצמה על ריבוי הפרטים. כך מגמת הפרק שמות ב' לתאר את גדילתו, התחנכותו ואופיו של המנהיג, העתיד להושיע את ישראל משיעבוד וגרות בארץ נוכריה, ומגמה זו היא המלכדת לחטיבה אחת את כל פרטיו... אם אנו מבקשים להבין את בחירת המאורעות בסיפור, עלינו לעמוד אפוא על נושאו ומגמתו, אך מצד שני לא נוכל לעמוד על נושאו ומגמתו אלא דרך הפרטים".

התקופה המתוארת כאן, שכמוה כימי דור שלם, כאשר עוברת היא על העם בדיכוי ובהשפלה, יכולה לחרוץ בו חריצים בל יימחו. מזימתו של פרעה לשעבד את העם כליל ע"י החלשתו יכול היה להתבצע בעיקר לנוכח העדרם של מנהיגים מכוונים ומדריכים. ראשיתו של השינוי ניכר כבר בסוף פרק ב', בו מסתבר לנו, כי ההלשנה על משה יצאה מקרב בן-עמו שלו (ב' / 15-14), ותכונה זו של מלשינות הינה סימן היכר ראשון של משטר עריצות ורודנות ושל אימת המדוכאים. זעמו של האיש העברי על משה יצא לא רק בשל תוכחתו של משה, אלא משום שמשה נתפס בעיני בני עמו כנציג המימסד המדכא. יחס העם למשה, לפי זה, הוא אמביוולנטי: מצד אחד מופנה הזעם אליו, כיוון שאין אפשרות להפנותה כלפי הרודן האמיתי, ומצד שני - הם יודעים שבן עמם הוא, אך אינו עובד כמותם ונושא בעול, אלא נהנה מפריבילגיות שאין להם. מכיוון שכך - נוח להתייחס אליו כאל שעיר לעזאזל שיש לשפוך עליו את זעמם האדיר. במצב קשה כזה גם הפלגנות במקום אחדות לעת צרה היא מסימני ההיכר של עבדות רוחנית, בנוסף על העבדות הפיסית בה היו נתונים.

2. הגורם הספרותי

את הגורם הספרותי ניתן לחלק לשניים:

1. מאחר שסיפורנו נושא אופי דרמטי, יש לדעת כי מאורע דרמטי אמיתי אינו יכול להיות מובלט בצורה הולמת אלמלא קדם לשיא - אליו מוליך אותנו הסופר - שפל עצום. רק לנוכח המיפנה הפתאומי העצום בין מצב של עבדות תהומית לחירות מוחלטת אפשר להתייחס למאורע שחרור שכזה כאל מאורע מיוחד במינו. שחרור עבדים איננו תופעה חריגה בהיסטוריה, אך במקרים אחרים קודמת לשחרור תסיסה ממושכת, עד שמתעוררים המרי והמרד. כאן, לעומת זאת, ייחודו של הסיפור שלא היו מרי ומרד. נהפוך הוא: כאן כניעות והשלמה, דבר ההופך את מעשה הגאולה למעשה על-היסטורי וכמעט בלתי טבעי.

2. תיאורי השפל נועדו להבליט את דמותו של משה ואת גודל תפקידו - הן ביחס לעם המדוכא והמושפל, הן ביחס למנהיגותם של השוטרים והפרנסים נעדרי החזון ונמוכי הקומה. ואולם, דרמה זו נושאת אופי ריאליסטי מאד, מכיוון שהמנהיגות הקודמת איננה מתוארת כמי שמעוניינת ברעת העם. להיפך, הם רוצים בטובתו, ובכך קומתו של משה גבוהה לא משום שהם נמוכים. זהו אפקט זול, שהמספר המקראי איננו מתפתה לו. משה נראה ענק לעומתם דווקא בשל בינוניותם, משום קוצר ראייתם ומשום חוסר המעוף שלהם. דבר דומה ניתן לראות, למשל, במגילת רות, בה גדולתה של רות אינה נובעת מקטנותה של עורפה. גם עורפה אינה נוטשת את חמותה בתחילה, והיא נוהגת באופן מאד סביר, שאין מקום לגנותו. כך גם דמותו של בועז גדולה לא משום שהגואל מסרב ליבם את קרובתו, אלא משום שאין הדבר נוח לו באותה עת. תכונה זו קיימת גם בשירה המקראית. בספר תהילים, למשל, כאשר מהללים את גדולת האל אין זה על חשבון נמיכות הקומה של האדם (מזמור ח', למשל), אלא להיפך. האדם גבוה על כולם, רק שאלוהים גבוה ממנו.

תמונת העבדות הרוחנית היא, אפוא, התמונה האחרונה ממנה למדים אנו על הלוך רוחם של בני ישראל במצרים קודם הישועה, ואף זאת למדים אנו רק בעקיפין. תכונות אופי אלו של עם עבדים עוד תשובנה ותתגלינה בעתיד, בעת שהייתם במדבר, "עד מות כל הדור ההוא", והמסקנה היא שכשם שנדרש לפחות דור שלם להפוך מיעוט חופשי לעם של עבדים, כן נדרש דור שלם להפוך המון של עבדים לעם חופשי. קצרי הרוח שבתוכנו, המצפים בתקופה הנוכחית לשינויי בזק ביחסים שבין עם ישראל היושב בארצו לבין עמי-ערב המקיפים אותו או היושבים בקרבו, טוב שיזכרו לקח היסטורי זה.

מכות מצרים

עשר מכות הוכו בני העם המצרי בידי אלוהי העברים. עשר מכות קשות ומכאיבות על חטא שלא הם חטאו, אלא שמלכם - אשר נחשב גם לאלוהיהם - חטא בשיעבוד ובגזירות שהביא על מיעוט עברי שישב בקרבו.

מבנה הכתובים המספרים על מכות מצרים הינו מבנה הרמוני ומשוכלל מבחינה ספרותית, כדברי קאסוטו (6), וזאת בהסתמך על הרשב"ם בפירושו לספר שמות ז' / 26. ראייה ספרותית זו מדברת על תשע המכות הראשונות כעל שלושה מחזורים בני שלוש מכות כל אחד, כשבכל מחזור המכות הראשונה והשניה באות לאחר התראת משה בפרעה, והשלישית - ללא התראה. יצחק אברבנאל מוסיף על הבחנה זו הבחנה נוספת והיא, שבכל מחזור מצווה משה להופיע בפני פרעה בבוקר ברשות הרבים, ואילו לפני השניה הוא מצווה להופיע לפניו בתוך ארמונו. קאסוטו מסכם מבנה זה במתכונת הבאה (6):

בחלוקה אחרת של המכות, מוצעת אף היא ע"י קאסוטו, היא החלוקה לזוגות לפי עניינן:

הזוג הראשון - דם, צפרדע - מכות הקשורות ביאור
הזוג השני - כינים, ערוב - מכות שעניינן בעלי-חיים
הזוג השלישי - דבר, שחין - מכות הפוגעות גם בבני-אדם
הזוג הרביעי- ברד, ארבה - מכות הפוגעות ביבולי האדמה
הזוג החמישי - חושך, מכת בכורות - שני מינים של חושך: תחילה שלושה ימי חושך על ארץ מצרים, ואח"כ חושך מוות על הבכורות

מכות מצרים - צפרדע, כינים, ערוב, דבר
מתוך הגדת הזהב, קטלוניה ספרד, 1330-1320
הספרייה הבריטית, לונדון

שאלות של מוסר ושאלות של מבנה

שני נושאים עיקריים מעסיקים את חז"ל במדרשיהם ופרשנותם בשאלת עשר המכות: האחת - השאלה המוסרית לגבי הגורמים לפעולותיו ולציוויו של אלוהים בהקשר זה, ולכך נקדיש את הדיון בפרשה הבאה, פרשת "בא", המתארת את שלוש המכות האחרונות, ובהן - הקשה מכולן - מכת הבכורות. השניה היא שאלת המבנה, אליה התייחסנו בחלקו הראשון של הדיון כאן. העיסוק בשאלות מבניות מגמתו היא דידקטית בעיקרה, שכן, יש בו כדי לסייע בשימור הדברים בזיכרון - גורם חשוב בעיקר בתקופה בה לא נמצאו ספרים כתובים בידי מרבית בני העם. כאלה הם, למשל, האקרוסטיכונים (שורות סדורות לפי סדר א"ב) למיניהם, כמו "אשת חיל" או "מגילת איכה". כאלה הן רשימות פריטים שמספרם 10, כמספר האצבעות בשתי כפות הידיים, כמו "עשרת הדברות", או "עשר המכות", וכזוהי החלוקה הפנימית של כל נושא נלמד שכזה, כמו החלוקה הפנימית ל7- ו3-, שניהם מספרים "קדושים", כפי שרואים בנושא המכות, או חלוקה ל5- ו5- (4 + 1, כמו כף היד - פעם אחת "כי" וארבע פעמים "אם") בדיני העבד והאמה, (שמות כ"א / 11-2). על השאלות מדוע באו עשר מכות אלה, דווקא, ומדוע בסדר זה, משיב מדרש תנחומא (7): "בטכסים של מלכים הביא הקב"ה עליהם את המכות. מלך בשר ודם כשמדינה מורדת עליו, מה הוא עושה? משלח עליה לגיונות והם מקיפים עליה. בתחילה סוכר אמת המים שלהם: חזרו - מוטב, ואם לאו מביא עליהם קולנים (צעקנים, משמיעי קולות רעש להפחידם); חזרו - מוטב, ואם לאו יורה בהם חיצים; חזרו - מוטב, ואם לאו מביא עליהם ברברים (חילות זרים הידועים באכזריותם); חזרו - מוטב, ואם לאו מביא עליהם דורמסיות (משחיתים); חזרו - מוטב, ואם לאו זורק בהם נפט; חזרו - מוטב, ואם לאו משליך עליהם אבני בליסטראות (אבנים כבדות); חזרו - מוטב, ואם לאו מגרה בהם אוכלוסין (חיילות צבא בהמוניהן); חזרו - מוטב, ואם לאו אוסר אותם בבית האסורים; חזרו - מוטב, ואם לאו הורג גדולים שבהם. כך הקב"ה, בתחילה סכר את אמת המים שלהם - "ויהפוך לדם את יאוריהם"; לא חזרו, הביא עליהם קולניים - אלו הצפרדעים שקרקורם היה קשה להם ביותר, שהיו נכנסות לתוך כרסם ועושות קוקו..." וגו'. מדרש תנחומא מוסיף ומפרט ומקביל כל מכה שהיכה אלוהים את המצרים, לאחת מן המכות שמלך בשר ודם נוהג להכות בהן את הפרובינציה שמרדה בשלטונו.

מכות מצרים - ברד וארבה
מתוך הגדת סאראייבו, המאה ה-13

מבחינת תפקידו של הכתוב כגורם מחנך, קל להבין את ההשוואה בין התנהגותו של אלוהים להתנהגותם של מלכים בימים קדומים, כיוון שיש בה, בהשוואה, כדי לסייע להמוני העם להבין את דרך פעולתו של אלוהים, משום שהדרך הקונקרטית, המעשית, המוכרת להם מסביבתם הקרובה, קלה יותר לתפיסה מהדרך המופשטת, הרחוקה מתפיסתם ומסביבתם, שהיא דרך התנהלותו של אלוהים בעולמו. ואולם, שאלה אחת נותרת עדיין ב"צריך עיון": כיצד זה שאותם חכמים, ברצונם לקרב את הבנת הכתוב לתפיסתו של האדם הפשוט, לא שאלו עצמם אם, אמנם, ראוי הדבר שאלוהים יחקה בהתנהגותו את התנהגותם של מלכים בשר ודם, תחת שיורה הוא להם כיצד לנהוג באויביהם ולשמש להם דוגמה. תשובה דידקטית, אם כן, יש כאן. תשובה תוכנית-עניינית, שלא לומר מוסרית, לגבי התנהלותו של אלוהים בעולמו - אין כאן.

---

מובאות:

1. קאסוטו, מ.ד.: פירוש על ספר שמות. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 52.
2. ליבוביץ, נחמה: עיונים בפרשת השבוע. הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשי"ח.
3. ליבוביץ, ישעיהו: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע. הוצאת כתר, ירושלים, תשס"א, עמ' 212.
4. אדר, צבי: סיפורי משה והוראתם. עיונים למדריך ולמורה, ח'. הוצאת הסוכנות היהודית, המחלקה לעליית ילדים ונוער.
5. אדר, צבי: הערכים החינוכיים של התנ"ך. הוצאת ניומן, ירושלים, תשכ"ט, עמ' 58-58.
6. קאסוטו, מ.ד.: שם, עמ' 61. הבסיס למתכונת זו שמציע קאסוטו מצוי, מן הסתם, אצל ר' יהודה בספרי ל"פרשת הביכורים" (דברים כ"ח / 8), המוכר מתוך ההגדה של פסח. אלא שר' יהודה מוסיף לרשימה זו גם את מכת הבכורות, כלומר, המכה העשירית, המצטרפת, לדעתו, לקבוצה השלישית בה יש ארבע מכות ולא שלוש.
7. שמעון אורן (עורך): "עלוני עיון", פרשת השבוע "וארא". הוצאת המכון להפצת ידע ממקורות היהדות בישראל ובתפוצות, ירושלים, תש"מ.

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם גם בספר "מפרי עץ הדעת"