לך לך

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת לך לך שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

אברהם עוזב את אור לארץ כנען
ג'קופו בסאנו, צייר איטלקי, 1510-1592
שמן על בד, המוזיאון הלאומי, לונדון

בפרשת "לך לך" חושפת התורה את שורשה של האמונה הישראלית: האל הגדול, בורא העולם, בוחר במשפחה אחת מכל משפחות האדמה כדי להטיל עליה שליחות אמונית ולברכה משום כך בברכות גשמיות למדיי: ריבוי הזרע וירושת ארץ רחבת ידיים. לא ברור מהכתוב מדוע בחר האל במשפחה הזאת ומדוע הרעיף על ראשה - הוא אברם-אברהם - ברכות והבטחות מפליגות. בשום מקום לפני ההתגלות הראשונה לאברם, המתוארת בתחילת פרק י"ב, לא כתוב בשל אילו סגולות טובות, או מעשים טובים, זכה אברם לחסד האל. חז"ל אמנם מילאו את החלל הזה באגדות על ההיקש שהביא את אברם להכרה באל האחד, על מלחמתו באלילות, על הניסיונות הקשים שעבר (בבלי קי"ח ע"א, בראשית רבה ל"ח, ל"ט, ס"א, צ"ח ועוד), אבל, כאמור, אין לכל זה זכר בכתוב.

אברהם, שרה והמלאך
יאן פרובוסט, צייר פלמי, 1465-1529
שמן על עץ, לובר, פאריס

גם לאחר מעשה, לאחר ההבטחות והברכות, אין אברהם מצדיק את האשראי הרב שהכתוב נותן לו בשם האל. הוא אמנם שומע בקול האל ועוזב את מולדתו ליעד לא ידוע (י"ב 1-5), הוא מתנהג באבירות עם מלכי הכיכר, ובראשם מלך סדום (ט"ו), הוא גם מל את עצמו ואת הזכרים שבמשפחתו וברשותו על פי צו האל (י"ז), אבל הוא משקר לפרעה ומציג את אישתו כאילו הייתה זאת אחותו (י"ב 11-20; אגב, לסיפור הזה יש עוד שתי מקבילות - כ', כ"ו 6-11), הוא מתמקח עם אלוהים, ומפקפק בהבטחותיו עד כי הוא מבקש מהאל אות: "במה אדע כי אירשנה?" (ט"ו 8), והוא צוחק בחוסר אמון כאשר האל מבטיח לו זרע משרי בגילם המופלג (י"ז 12). הוא ואישתו מתגלים כאנשים חסרי לב כלפי הגר האמה, הגם שזאת לא התנהגה כיאות (ט"ז), ומסתבר בהמשך שהוא משלח את האמה ואת בנה שילדה לו אל המדבר, כאשר מכל עושרו המופלג (י"ג 29) הוא נותן בידה רק כיכר לחם וחמת מים (כ"א 14)! אבל לתורה דרכים משלה לשרטט איש המעלה - עובדה היא שנכונותו של האיש הזה להקריב את בנו לשם שמיים (כ"ב), נחשבת למעשה אמונה הגבוה ביותר, שבזכותו הורעפו עליו ועל זרעו אהבה וברכה משמיים.

אברהם מגרש את הגר ואת ישמעאל
גוארצינו, צייר איטלקי, 1591-1666
שמן על בד, פינאקוטקה די-בררה, מילאנו

הוזכר לעיל שבפרשה הזאת מופיעה בפעם הראשונה הברכה האלוהית המובטחת לאברם ולזרעו. מסתבר שזאת גם פרשה משופעת בהתגלויות אלוהויות לבחירי האלוה - האל מתגלה לאברם ומברך אותו 6 פעמים (י"ב 1-3, 7, י"ג 14-17, ט"ו 1-9, 13-21, י"ז 1-22), והוא מתגלה באמצעות מלאך גם לעיני הגר אמתו משום שהיא ילדה בן לאברם האיש הנבחר (ט"ז 7-12).יחד עם זאת, אין בכל הפרשה הזאת, ואף בכל ספר בראשית, אפילו רמז לכך שמעשיו של אברם נוגדים צווים מפורשים שבתורה, כגון שאסור לקחת אחות בת אב, או בת אם (ויקרא כ' 17), ואילו אברם נשא לאישה את אחותו בת אביו (בראשית כ' 12); ולא רק זאת, אלא לאחר שפרעה לקח את שרה לו לאישה (שם, שם 19), אברם החזיר אותה אל חיקו (ביחד עם הרכוש הרב שקיבל בתמורה מפרעה - שם,שם, 16), בניגוד לצו מפורש בתורה (דברים כ"ד 1-4). אברם בונה מזבחות במקומות שמתגלה לו אלוהים (י"ב 7, 8, י"ג 18), שוב, בניגוד לצו התורה לזבוח רק במקום אשר יבחר ה' (דברים י"ד 23, ט"ז 16-17, ל"ט 11), צו אשר הוביל את יאשיהו, המלך "הצדיק" להרוס את הבמות (המזבחות שמחוץ לירושלים) ולהרוג את כוהניהן (מלכים ב' כ"ב 10 - כ"ג 21). בפרשה הבאה אנחנו עדים לכך שאברהם מארח את שלושת האנשים (המתבררים כמלאכי האל) בבשר בן בקר רך וטוב ביחד עם חמאה וחלב (י"ח 7-8) - שוב בניגוד לצו התורה (שמות כ"ג 19). והרי איש שהאל עומד ממש מעבר ליריעת האוהל שלו (ראו י"ז 22) - איך לא קיבל שום מסר שמעשים כאלה אסורים, או למצער, מדוע אין רמז שבעתיד יהיו אסורים על בני ישראל, ולכן שרוי לו ליהנות בינתיים מחופש שלפני מעמד הר סיני?

שלושת המלאכים מבקרים אצל אברהם
ג'ובני בטיסטה טיפולו, צייר איטלקי, 1696-1770
דיו על נייר

מי שאמון על ביקורת המקרא, ואיננו "תפוס" במחשבה האמונית שכל כתוב בתורה הוא קדוש, ויש לאשש את חוסר ההגיון שבו באמצעות דברי הדרשנים והפרשנים - ובכן מי שאיננו נזקק לתירוצים כדי להבחין בתקלות לאין ספור שבמקרא - מבין שמדובר ברווחי זמן ארוכים בין הכתובים, וכי לא היה כל סיכוי כי מספר סיפורי האבות יכול היה לדעת את מצוות התורה שנתחברו מאות שנים אחר כך. ולא רק זאת, אלא שיש רווח גדול בין הזמן המיוחס למחבר סיפורי התורה (על פי המסורת, המחבר הוא משה) ובין הזמן שהם נתחברו בפועל. יש בפרשה שלנו לפחות שלוש "החלקות" של המחבר מהן משתמע ללא ספק כי לא ייתכן שמשה כתב את הדברים: בי"ב 6 כתוב: "והכנעני אז בארץ", ובי"ג 7 כתוב: והכנעני והפריזי אז בארץ"; ובכן, מחבר כתובים אלה חי בימים כשהכנעני כבר לא היה בארץ. מתי זה קרה? לפחות בימי דוד, אשר הצליח להדוף את אויביו במרבית גבולות ההבטחה. למדנו מכאן שני דברים: שמחבר הסיפור חי לכל המוקדם בימי דוד, ושלמחבר זה לא היה מושג שאסור לאכול בשר עם חלב, שאסור לקחת לאישה את האחות מצד אבא, שאסור לזבוח בבמות ושאסור להחזיר אישה ש"נטמאה" על ידי גבר אחר. ובאמת, כשבודקים את סיפור דוד, אנחנו מוצאים שלא דוד, ולא בני דורו, ידעו שמץ דבר על חוקי תורה אלה: דוד זובח כל שישה צעדים בדרך לירושלים, למרות שהוא איננו מבית לוי (שמואל ב' ו' 13-14), הוא מחזיר לעצמו את מיכל אשר הייתה בינתיים לאישתו של פלטיאל בן-ליש (שם, ג' 13-16), ותמר בתו מציעה לאמנון לבקש מאביה לשאתה, למרות שהם אחים מאותו האב (שם, י"ג 12-13).

דוד ואברהם
מרק שאגאל, צייר יהודי יליד רוסיה, 1887-1985
ליטוגראפיה, המוזיאון לאמנות יפה, אוניברסיטת מונטה, ארה"ב

אך לא רק זאת, בפרשה שלנו אנו קוראים כי אברם רדף את ארבעת המלכים עד דן (י"ד 14). אבל הרי שמה של דן בימי אברם אמור היה להיות לשם (יהושע י"ט 47) או ליש (שופטים י"ח 6, 27-29), ורק אחרי כיבוש הארץ עלו בני דן למקום, כבשו אותו ונתנו למקום את שם אבי השבט - דן (שם). כלומר, האיש שכתב את הסיפור הפנטסטי כיצד אברם ניצח ארבעה מלכים ב-318 חניכיו, חי לכל המוקדם לאחר התנחלות בני ישראל בנחלותיהם אחרי כיבוש כנען, ובשום אופן לא בימי משה. אם נפליג לפרשה הבאה, נמצא שזמנו של המספר הוא עוד יותר מאוחר - בסוף סיפור העקידה נאמר שאברהם קרא למקום ההוא שנעשה לו נס בשם "ה' יראה", והסופר מוסיף הערה: "אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (כ"ב 14). כלומר, בימי כותב הדברים הייתה כבר מסורת בפי האנשים כשעלו להר ה', שם היה בית המקדש, לומר את האמרה הזאת, ואנו יודעים כי המקדש נבנה בימי שלמה!

אין ברירה אלא לומר את המתחייב, כי לפנינו באמת שקרים גסים "לשם שמיים": סופר מאוחר מתיימר לצטט את האל שדיבר, כביכול, עם אברם, הטיל עליו שליחות והבטיח לו הבטחות מפליגות (ראו לדוגמה ט"ו 18). הקדמונים ראו את כל "החריקות" האלו, וניסו לפרש ולדרוש במיטב האקרובטיקה הדרשנית שיכלו לגייס. היה גם פרשן מאמין אחד שלא הסכין עם השקר הגס, ולאחר שהוא מציע פירוש, שהוא ידע כי הוא מופרך, הוא מוסיף: "ואם איננו כן (כלומר, אם הפירוש שלי איננו נכון) - יש לו סוד, והמשכיל ידום" (ר' אברהם אבן עזרא לי"ב 6, ד"ה "והכנעני אז בארץ"). כיוון שהדיקטטורה של האמונה עברה מן העולם - אין לנו בעיה להבין את השקרים, וגם איננו חייבים לשתוק, כפי שנאלץ אבן עזרא לעשות.

האל מתואר בפרשה שלנו בהיטל מאוד נמוך, מעין נותן חסות רב עוצמה לאברם ולבני ביתו, מה שישעיהו ליבוביץ נהג לכנות (תוך לגלוג כלפי המאמינים הנחותים) בשם "פונקציונר" של האדם. לאל יש אמנם דרישות מאברם, כגון שיעזוב את מולדתו ושימול את עצמו ואת בני ביתו, אך הוא משמש לו ממש "מטריה אווירית": הוא מביא נגעים קשים על פרעה ועל ביתו כדי שזה ישחרר את שרי (י"ב 17; ראו מקבילה לסיפור זה ב - כ' 3, 17-18; וכן ראו כ"ו 6-11), הוא מבטיח לו זרע, למרות הגיל המופלג שלו ושל אישתו (ט"ו 4, י"ז 16), והוא כורת עמו ברית בצורה גשמית למדיי: תנור עשן ולפיד אש עובר בין גזרי החיות שאברם בתר לפי הוראות האל, במעין טקס חתימה על "העסקה" (ט"ו 9-21). בפרשה הבאה אנחנו רואים שהאל עצמו, או שליחיו באים להתארח אצלו, כשם שבני אדם מתארחים זה אצל זה (י"ח 1-8). מסיפור מלחמת המלכים אנו מתרשמים שלא היה, כנראה, הבדל בין אלוהיו של אברם לאלוהי מלכיצדק מלך שלם, שבוודאי שלט על שבט כנעני כלשהו, שניהם נשבעים בשם אל עליון, הגם שאברם מוסיף את השם המפורש (י"ד 18-24).

אברהם נפגש עם מלכיצדק
פטר פול רובנס, צייר פלמי, 1577-1640
שמן על עץ, סינט פיטרסקירק, להוון, הולנד

למרות הדימויים הנמוכים שבהם משתמש המספר בתארו את האל (האל משמש את האדם!), הוא איננו יכול לעמוד בפיתוי מלהעניק לו דימוי של שליט על מהלך ההיסטוריה ועל העתיד להתרחש. בברית בין הבתרים מודיע האל לאברם כי גר יהיה זרעו "בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". מובטח שהגוי המענה יבוא על עונשו, וכי דור רביעי ישובו לכנען, "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" (ט"ו 13-16). מי שאמון על חשיבה רציונאלית, איננו יכול להעלות על דעתו שמין חזון כזה התרחש במציאות, כי לא רק שאין לאדם קשר לעולמות העליונים (אם אלה קיימים), אלא גם מעולם לא הצליח אדם לחזות את העתיד, וכל האסטרולוגים ומנחשי העתידות בכשפים שונים נחשפים תדיר כמאחזי עיניים.

לכן, ללא ספק, החזון שקיבל אברם בברית בין הבתרים הוא מה שנהוג לכנות בשם נבואה בדיעבד. כבר ציינו לעיל כי מחבר (מחברי) הסיפורים בפרשה שלנו וברוב ספר בראשית חיו מאות שנים אחרי המאורעות המסופרים ואחרי משה רבנו, שאמור היה להנציח אותם בספר התורה, והרי המחבר ידע מסיפורי האגדות שבני ישראל שהו במצרים כגרים ועבדים, והוא מייחס את "נבואת העתיד" לאברם, שקיבל אותה כביכול מהאל עצמו לאחר טקס פגאני-מאגי. המספר לא נתן דעתו על כך שעצם ייחוס ידיעת העתיד לאל ולאדם שבפניו מגלה האל את צפונותיו - מחבל קשות באחד מיסודות האמונה: על פי אמונת ישראל, על האדם לעשות הטוב והישר בעיני ה', וזה יחזיר לו כגמולו; אבל אם העתיד ידוע מראש, אין שום דרך לקיים בחירה חופשית. יוצא שמצרים אנוסים לשעבד את זרעו של אברם, ושהאמורים בשלב מסוים, כשעוונותיהם יגברו, יהיו נידונים להשמדה, אחרת החזון על ירושת הארץ על ידי זרע אברהם לא יוכל להתממש! אלא שראינו כי אמונתו של המספר הייתה ממש פרימיטיבית, ויש להניח שהוא לא העסיק את מוחו בבעיות תיאולוגיות מהמין הזה.

אברהם מארח את שלושת המלאכים
רמברנדט ון ריין, צייר הולנדי, 1606-1696
תחריט נחושת דריי-פוינט, המוזיאון הלאומי, וושינגטון

הערה: שרה נחבאת בבית, מציצה באירוניה מבעד למשקוף בשלושת האורחים
כמו מבינה עם מי ועם מה יש לה כאן "עסק", כשהיא בת 89, ואברהם בן 99 ...

ולסיום יצוין שהפרשה שלנו, כמו בכל ספר בראשית, ובעצם כמו בכל התורה, נוהגת ב"נדיבות" גדולה כאשר מדובר בגיל הגיבורים: שרי בת ה-65 הייתה כל כך יפה ומפתה שפרעה לא יכול היה לעמוד בפני קסמה (י"ב 14-15), אברם היה בן 99 כאשר התבשר שהוא עומד להיות אבא מאישתו הצעירה ממנו בעשר שנים (י"ז 1, 15-17), וכל דור ממשועבדי מצרים חי מאה שנים (ט"ו 13, 15). גוזמאות אלו מצביעות שוב, אם יש עדיין צורך בכך, עד כמה הדיס-אינפורמציה היא עניין תבניתי לאמונה הדתית. מתוך ספר מלכים, שהוא אולי הספר הראשון בתנ"ך המתבסס על תיעוד של בתי מלוכה, אנחנו יודעים שממוצע תוחלת החיים של המלכים היה בסביבות חמישים. נקל לשער שסתם בני תמותה חיו הרבה פחות.