האזינו - וזאת הברכה

מאת דן מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת האזינו, שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

פרשת השבוע היא מיזוג של שתי פרשות - "האזינו" - השירה ששר משה באוזני כל קהל ישראל בעמדם על הגדה המזרחית של נהר הירדן, לפני החצייה לארץ כנען, ו"זאת הברכה" - שברך משה את העם טרם נשלח בידי אלוהים למות במרומי הר העברים, הוא הר נבו. למרות שמדובר בשתי פרשות נפרדות, מסורת הקריאה בבתי הכנסת הותירה, במרבית המקרים, רק את פרשת "האזינו". בשבתות בהן חלים מועדי ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות אין קוראים פרשות שבוע, ועם סיום חג הסוכות מתחילה הקריאה המחודשת בספר "בראשית". השיחה היום תוקדש לפרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר דברים, ועימה - את חמשת חומשי תורה בכלל.

משה
פסל שיש - יצירתו של מיכלאנג'לו בונאורוטי
אמן איטלקי, 1475-1564
כנסיית סן-פייטרו-אין-וינקולי, רומא

פרשת "האזינו" מסתיימת בסיפור מותו של משה, ואילו הפרשה "וזאת הברכה" מחזירה אותנו לימי חייו האחרונים, ולברכה שבירך את העם בטרם מילא את הצו האלוהי: "עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחזה; ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרון אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו" (דברים ל"ב/49). וכשמת משה, מוסיף הכתוב "וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב... מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (ל"ד/5-6).

לשאלה בדבר סיבת מותו של משה ודרכה אין חשיבות, והיא בוודאי חסרת משמעות לגבינו היום. אם יישאל הפתולוג במקרה זה - מה היה הגורם למותו של משה - התשובה תישאר פתוחה ובלתי פתירה, והסיפור על מות משה היה ונשאר אגדה יפה ותו לא. חשיבותו של הסיפור היא בתעלומה סביב מקום קבורתו של משה, המהווה נקודת-יסוד באמונה היהודית, בניגוד לאלילות שרווחה בקרב העמים השכנים.

בלא להידרש לנקודת המבט האתיאיסטית, יש בגישה היהודית הזאת היבט חיובי מבחינה אנושית, אם ניתן להגדיר כך את יחסו של אדם לכוח עליון בו הוא מאמין - האלוהים. הדת היהודית של אותם ימים התנגדה לפולחן האישיות של מנהיגי האומה, שכן פולחן, ובעיקר פולחן אישיות, כרוך בסגידה לצלם, לפסל ולתמונה. העמים עובדי האלילים שחיו בקרבת העם העברי, לפניו ולאחריו, קיימו את פולחן האלילים שלהם תוך האדרת הדמות המוחשית, והנצחתו הפיסית של נשוא אמונתם, בין אם היה זה בעל-חיים או דמות אנושית.

האל אנוביס שוקל את לבו של אני באולם המשפט
מתוך הפרק ה-25 של ספר המתים במיתולוגיה המצרית
אנוביס הוא אל המתים, בעל ראש של תן, והיה אחראיבעיקר על שימור המתים

"אופיו של הפולחן האלילי ושל האלילות בכלל", כותב יחזקאל קויפמן (1), "מתבטא בבהירות שאין כמותה באמונה, שהאלים עצמם משתמשים בפולחן. כמו שהאלים משתמשים בכישוף, בקסם ובנבואה, כך הם משתמשים גם בנימוסי הפולחן... בין שבטי הפראים מצויה האמונה, שהאלים או האבות-האלים, שהיו בין בני-האדם, יסדו את הנימוסים הפולחניים... זהו אחד מתפקידיהם".

הקרבת קורבנות אדם לאלים האצטקים
מרכז אמריקה, המאה ה-15 לספירה
פולחן קורבנות לאלילים אינו נחלת ימי-קדם בלבד
ועוד לפני 500 שנה הקריבו במרכז אמריקהגם בני-אדם לאלים

הדת היהודית, בהתנגדותה המובנת והחד-משמעית לעבודת האלילים, אסרה על כל פולחן הדומה לפולחן אלילי או זהה לו. מכאן גם האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות, כ'/3). מסיבה זו לא הכירה הדת היהודית גם בקדושים, או בקדושים מעונים (מארטירים), ואישים גדולים בהיסטוריה היהודית, כמו הנביא אליהו, או משה בפרשה שלנו, הפכו במותם סמלים וירטואליים באגדות העם, שנעלמו מן ההיסטוריה בלא שנודע מקום קבורתם.

בניגוד מוחלט ליהדות הדתית של תקופת המקרא, מתעלמת היהדות הדתית של ימינו מהעיקרון החשוב הזה, וקבעה לעצמה כללים חדשים, שונים וזרים לרוחה. פולחן האישיות בדת היהודית של תקופתנו פורח, וכרוך גם בעסקים רווחיים. ראה פולחני הראווה של המת-החי מלובביץ, פולחן ה"נ-נח-נחמן" והנסיעות לאומן שבאוקראינה להשתטח על קברו, פולחני הבאבות למיניהם, וריצות האמוק של המוני-עם לקברים בלתי מזוהים, הנחשבים בעיני מאמינים כקברי צדיקים, על כל הפסול והשלילי שבתופעה זו. אם היהדות הדתית של תקופת המקרא היא היהדות הדתית המקורית, הרי שהפולחנים הדתיים של ימינו אינם יהדות, אלא עבודת אלילים.

קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה, ליד צפת

"קברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה שליד צפת הוא המקום הנפקד ביותר במה שמכונה "עלייה לקברי צדיקים". אין מקום שכתוב בו במפורש מדוע הפך דווקא מקום זה למקום מועדף להתחנן בו לזיווג או לצאצאים. בכל ימות השנה פוקדים את המקום היפה הזה רווקות, אימהות של רווקות, רווקים ועקרות" - מתוך Ynet

היטיב לתאר מצב מביש זה ישעיהו ליבוביץ (2): "אשר לעצם הענין של 'ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה' - על זה כבר עמדו המפרשים חדשים גם ישנים, שהקדוש ברוך-הוא עשה לישראל חסד גדול בכך שהעלים מאיתנו את קברו של משה-רבנו, שהרי אילו היה מקום קבורתו ידוע ומפורסם, אין ספק שהיה הופך מקום קדוש לאתר עלייה לרגל. כל אותה אלילות של פולחן הקברים הידוע מאז ימות עולם, מאז מצרים הקדומה ואתריה שנשתמרו עד עצם היום הזה, אמונה אלילית שדבקה כספחת גם בעולמה של היהדות, בהפיכתם הסיטונית של קברי צדיקים למקומות קדושים, היו מקבלות ממדים שאין לשערם, אילו אפשר היה להחילן על קבר משה. אנו יודעים על אישים מקראיים אחרים, שהפכו תקלה על ידי כך שהמציאו להם קברים, וכל זאת באמתלה של דתיות, כדי שאפשר יהיה לעלות אליהם בבחינת 'לדרוש אל המתים', דבר הנימנה בין מכלול איסורי התורה (דברים י"ח/11), הרואה בכל אלה משום תועבות הגויים שאין ללמוד ממעשיהם ומינהגיהם". תקלה זו היוצאת מתחת לידיהם של כאלה שלמעשה אינם מאמינים בה' אמונה טהורה, אלא הם בעלי נטייה להאמין בסגולות ואמונות תפלות וטפלות, אודות כוחם של מתים להשפיע ולגרום לשינויים במציאות הטבעית. זיוף אשר כזה אי אפשר לעשות לגבי משה-רבנו, והדבר נותר בגדר נמנע... זכה משה-רבנו אוהבם של ישראל, שלא חל בו אותו פיחות אשר חל על גדולי ישראל ו'קדושים' אחרים, שנעשו בעולמה של היהדות אובייקטים של גישה אלילית...".

פרשת מותו של משה, שהובלעה בכתוב המקראי, זכתה להסברים רבים ומגוונים בפרשנות ובאגדות (3). על פי הגירסה המקראית, משה היה "אחלה בריא" בהידרשו לעלות להר ולמות, שכן, בפסוק 7 (פרק ל"ד) כתוב: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו", וגם נדרש לעלות לראש ההר ברגליו, שכן באותם ימים טרם הותקן, מן הסתם, רכבל בהר. היום אנחנו יודעים, ש"זיקנה" כשלעצמה איננה הגורם למוות, ואין סיבה לכך שזקן בן מאה ועשרים, שעינו לא כהתה וליחו לא נס, ימות כך סתם, אלא אם כן לא נרפא ממחלה כלשהי, שהיא הסיבה למוות, או שהרגו מישהו או משהו. ואמנם, יש גם חוקרי-אגדות, המעלים השערה שמשה נרצח בידי בני-עמו. יחזקאל קויפמן (4) מפריך, אמנם, טענה זו, אך טורח בכל זאת לציין את קיומה ומקורותיה. אצל השבטים האסקימואים שבצפון נוהג הזקן, המניח שהגיעה שעתו למות, לצאת אל השממה הקרחונית, לשבת שם על בול קרח, ולהמתין לדוב הלבן שיעשה את המלאכה. בהר נבו אין קרח או דב לבן, גם לא דב שחור.

ריבוי הפרשנויות והמדרשים המצוצים מן האצבע סביב מותו של משה, והגעתם להסברי-אבסורד מלמדים על אי-הרלבנטיות שבהם, ועל העדר משמעות היסטורית-עובדתית מבחינתם. משה מת, שכן הגיע לגיל שמעבר לו אין רבים המוסיפים לחיות. סיבת מותו אינה ידועה וגם אינה חשובה, למעט פיקנטיות רכילאית של טור שבועי במקומון מדברי בערבות מואב. פרשיה זו של מות משה מצטרפת לפרטים נוספים אחרים בפרשה זו, המעידים על כך, שהסיפור כולו חובר מאוחר הרבה יותר - זמן רב לאחר כיבוש כנען, ובוודאי לא משה הוא שחיברו. האדרת דמותו ואישיותו של משה בפרשה זו, נוסח "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (שם, 10) אינה מתקבלת על הדעת כדברים שמשה כתב על עצמו, ולעניין זה נחזור עוד בהמשך.

משה
סנדרו בוטיצ'לי, אמן איטלקי, 1445-1510
פרסקו, הקפלה הסיסטינית, הוואתיקן, רומא

זאת ועוד. לא זו בלבד שמשה לא היה חולה נוטה למות בעלותו להר, אלא שגם ראייתו היתה מופלאה, ובעיניו שלא כהו צפה ממרומי הר נבו שבארץ מואב, וראה את כל ארץ כנען עד לים הגדול: "ויראהו אלוהים את כל הארץ ואת הגלעד ואת דן ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון, ואת הנגב ואת כיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוהר" (ל"ד/2-3). צופיה מלר, בפרשת "כי תבוא", עמדה על העובדה, שתיאור כזה של אתרים גיאוגרפיים, כמו התיאור המדוייק של הר-גריזים והר-עיבל, יכול להיעשות רק לאחר שאותה ארץ נחקרה והוכרה: "על פי תיאורי אורחות-חייו של העם לו נמסרו הדברים, והתיאור הגיאוגרפי של הר גריזים והר עיבל, כי הספר לא יכול היה להיכתב בתקופת הנדודים במדבר, טרם התנחלות שבטי-ישראל בארץ כנען, אלא רק בתקופה מאוחרת יותר. לדעת חלק מן החוקרים - סמוך לסוף מלכות הצפון, ולפי אחרים - סמוך לסוף מלכות יהודה, בימי המלך יאשיהו". כך גם בפרשה שלנו.

מנקודת המבט האמונית-דתית, שאיננה מטילה ספק בקיומו של אלוהים, מוצגים תיאורים אלו בידי הפרשן הדתי כמובנים מאליהם, והמאמין הדתי גם אינו רואה בהם ערעור כלשהו על הליך עובדתי-היסטורי כלשהו. לנו, הסבורים כי ניתוח אירועים מן העבר יש לעשות בעזרת ההיגיון והביסוס ההיסטורי-מדעי ברור, שפרשת "וזאת הברכה" נכתבה לאחר שארץ כנען נכבשה בידי בני ישראל, ולא בעמדם על גדתו המזרחית של הירדן, בטרם הכירה איש, פרט, אולי, ל-12 המרגלים.

וכבר כתבנו בספרנו "ציידי הנפשות (5) - "רבים מהדברים שנכתבו בתורה - אין ספק שנכתבו זמן רב לאחר תקופת משה, כשישב עם ישראל בארץ כנען. דברים אלו נכונים לא רק לגבי ספר דברים כולו, שיש עדויות משכנעות כי נכתב בימי המלך יאשיהו... כבר אבן עזרא בימי-הביניים הרגיש בכך...". משה גרנות בפרשת "בהעלותך" עמד על כך, שהסופר המקראי, בסיפוריו על משה, היה נאיבי, ובתמימות של מחבר אגדות כתב על משה דברים, שמאוחר יותר הוסברו כמה שלא יכול היה להיכתב בידי משה, כפי שנטען בידי המסורת הדתית. וכך כתב: "ואז מופיע פסוק המחץ: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה" (במדבר י"ב, פ' 3). לולא נאמרו הדברים ברצינות תהומית כזאת, היינו מאמינים שמדובר בבדיחה, שהרי לפי המסורת, מי שכתב את התורה הוא משה בעצמו, אז איך הוא משבח את עצמו שהוא ענו?! אם יפרש המפרש, שהאל ציווה עליו לכתוב זאת, למרות רצונו של משה, הרי שאת חוסר הטעם מעביר הפרשן ממשה לאל עצמו! המסקנה המתבקשת היא, כמובן, שהכותב הלא ממש חכם, שהתיימר לדעת מה האל חושב ועושה, הסתבך במאמר מגוחך לחלוטין".

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל", מנסח המחבר את תחילת הברכה (ל"ג/2), וממשיך "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" (שם, 4). דברים אלו שנכתבו אודות משה, צריכים היו להיות פרי של גאווה ושחצנות, לו נכתבו בידי משה עצמו. אלא שבפסוק אחר שולל המחבר כל אפשרות שתניח, שמשה הוא מחבר הכתוב: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (שם, 10). שכן, הקביעה "ולא קם עוד בישראל נביא כמשה" יכולה לבוא, פרט לעדות העצמית הלא צנועה שבה, רק לאחר שההיסטוריה הישראלית הכירה מספר רב של נביאים, והשוואה ביניהם רק היא יכלה להביא לכתיבת אותו פסוק. עד לימיו של משה לא היה נביא בישראל, וגם משה עצמו כונה נביא רק בפסוק זה, והוא היה, למעשה, נביאה הראשון של ישראל.

משה ולוחות הברית
גידו רני, צייר איטלקי, 1575-1642
שמן על בד, גלריה בורגיזה, רומא

אנאכרוניזם נוסף מצוי במילה "מלך" בברכת משה: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד" (ל"ג/5). המלוכה בישראל החלה הרבה לאחר מות משה, וגם סוגיה זו טרדה את מנוחתם של הפרשנים. מדרש במדבר רבה כותב (6): "זכה אהרון לכהונה ומשה למלכות". ובמקום אחר שם נאמר: "מה עשה לנו משה? הוא בעצמו מלך, את אהרון אחיו העמיד כהן גדול". רש"י (7) גורס שהכוונה כאן היא לאלוהים, ולא לשום אדם, וכך גם ספורנו (7): "ואז מי שהיה מלך בישורון והוא האל יתברך". ישעיהו ליבוביץ כותב (8), שתרגום יונתן הופך פסוק זה כייעוד לעתיד: "ויקום מלך מבית יעקב - והכוונה היא ללא ספק למלך המשיח".

הפירוש היחיד שתואם את כל יתר המובאות הוא, שהסיפור נכתב בתקופה מאוחרת, והסופר לא היה עירני דיו להשמיט מילים או משמעויות, שתחשופנה את חוסר הרלבנטיות ואת האנאכרוניזם שבדבר.

את העיון השנתי שלנו בפרשות השבוע נסיים במסקנה שכבר העלינו לא אחת בעבר, וגם הדגשנו בהקדמה לפרשות השבוע.

וכך נכתב בה: "פרשנותה של פרשת השבוע נעשית בהתאם להשקפת עולמו ואמונתו של המפרש. חזקה על פרשן דתי שיציג כל מילה ומילה הכתובה בתורה כדברי אלוהים חיים, וכל אירוע באור "האמת האלוהית". פרשן שאינו דתי יציג אותם דברים ממש בהתאם לדעתו והשקפתו". בהתאם להשקפה המדעית, ההיסטורית והחופשית מדת, התורה לא בידי משה נכתבה, גם לא מפיו, אלא בידי מחברים שונים ורבים, לאורך תקופה ארוכה, החל בימי בית ראשון ועד לאחר החורבן. המנהיגות הדתית והחרדית שבאה לאחר מכן, ברצונה לשמר בידיה את מוסרות השלטון והכוח, בנתה תיזה דימיונית, לפיה התורה מידי אלוהים למשה ניתנה, וכל הכתוב בה - מפי השכינה נמסר למשה, ומשה מסרה ליהושע, ויהושע לזקני העם. ואתה, הקורא החופשי, שאינך מחוייב להלכה הדתית, ראה בכתוב המקראי עצמו את הראייה לכך, שטענה דתית זו איננה אפשרית, וכיצד יסודותיה אינם יכולים לעמוד במבחן ההיגיון או המציאות ההיסטורית. ראיות אינסופיות לכך מובאות בספרי-מחקר רציניים, וחלקם גם בספרו של משה גרנות "התנ"ך כף החובה" (9).

הפרכת הטיעון הדתי אינו קשור כלל להתייחסותנו לטקסט המקראי עצמו: אלו הם סיפורי-עם קדומים, יפים ומעניינים, לא פחות מסיפורי מיתולוגיות של עמי-קדם האחרים. ערכם הספרותי של הסיפורים שלנו הוא בשפתם היפה, העשירה והמגוונת, כדוגמת שירת האזינו בפרשה שלנו, ובדמיון הפורה של ההיבט האגדי, המהווה חלק נכבד ביסודותיה המיתיים של כל מורשת עממית. וכבר כתבנו בספר "מפרי עץ הדעת", שצוטט לעיל - "התורה היא לטוב ולרע, חלק מעברנו, חלק מתרבותנו, ומי יתעלם מהטוב הצפון בו?"

מובאות:

1. יחזקאל קויפמן: תולדות האמונה הישראלית, הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו, כרך שני, עמוד 409.
2. ישעיהו ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, הוצאת דר' גרטה ליבוביץ, ירושלים, 2000, עמ' 953-954.
3. מאיר שטרית: פרשת וזאת הברכה, בתוך: פרשיות פרלמנטריות, בעריכת נחום לנגנטל, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל-אביב, 2002, עמ' 278-283.
4. יחזקאל קויפמן: שם, כרך ד', עמ' 75, 86.
5. צופיה ודן מלר: ציידי הנפשות - תשובה לתשובה, הוצאת זמורה-ביתן, 1998, עמ' 60.
6. יוחנן כהן: מקרא חל: התנ"ך בראיה חילונית, הוצאת ירון גולן, תל-אביב 1993, הפרק "משה מלך ישראל?", עמודים 146-151.
7. מקראות גדולות, הוצאת ספרים פרדס, תל-אביב תשכ"ג, כרך ב'.
8. ישעיהו ליבוביץ שם, עמוד 946.
9. משה גרנות: התנ"ך כף החובה, הוצאת ירון גולן, תל-אביב 1986.