עיקרה של הפרשה שלנו הוא חוקי שנת השמיטה ושנת היובל, שעל פניהם נראים כחוקים סוציאליים, מבורכים, אך למעשה מסתבר כי הם ניתבו את עם ישראל לתלות בעמים אחרים, תלות שקבעה את גורלנו לבלות עשרות דורות בגלות. לכאורה נקבע חוק השמיטה, לדוגמה, כדי לאפשר לעניים ליהנות מרכושם של בעלי הקרקעות: "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושביך הגרים עמך" (כ"ה 6); ובצורה יותר מפורשת זה כתוב במקבילה של החוק הזה בספר שמות: "… ונטשת, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה…" (שמות כ"ג 11). חוק היובל נראה על פניו עוד יותר מיטיב עם העניים: השדות אינם נמכרים לצמיתות. אלא חוזרים לבעליהם (שירדו מנכסיהם) בשנת החמישים, ומי שנכבש לעבדות, ולא נגאל על ידי קרוביו - יוצא לחופשי ביובל (ויקרא כ"ה 8 - 24, 35 - 55).

חריש ידני - החקלאות בתקופת מצרים הקדומה

אלא שמדובר בחוקים בלתי ישימים ממש - שום עם איננו יכול להתקיים (בוודאי לא לפני שלושת אלפים שנה, כשהחקלאות הייתה הבסיס הכלכלי של רוב בני האדם) כאשר הוא מפסיק את כל עבודות השדה ומשאיר את השדות הפקר. הכתוב (ויקרא כ"ה 20 - 22) אמנם מבטיח, כי השפע בשנה השישית יספיק לשלוש שנים (שהרי שנת השמיטה בשנה ה - 49 נושקת לשנת היובל, שגם בה אסורה עבודת השדה!), אך כל מי שחי בארץ ישראל יודע שרבות בה שנות הבצורת, ולעתים די קרובות השדות אינם מפרנסים את בעליהם, והם נמקים ברעב. וספר בראשית, המתאר את הרעב בארץ בימי האבות, עד שנאלצו לרדת ממנה - מוכיח כי זה היה המצב מימים ימימה (בראשית י"ב 10, כ"ו 1, מ"א 57 - מ"ב 2). עובדה היא שבשום מקום מחוץ לתורה לא מוזכר שאי פעם קוים החוק המופרך הזה, ומי שהמציא אותו, מן הסתם, מעולם לא עבד בשדה, והוא היה בוודאי ממשפחת כוהנים, המתקיימת על גבם של עובדי האדמה המיוסרים.

חריש בבקר - החקלאות בתקופת מצרים הקדומה

קציר - החקלאות בתקופת מצרים הקדומה

בתחילת ההתיישבות החדשה בארץ התלבטו החקלאים איך לנהוג בשנת השמיטה, כי אם היו משביתים את עבודת השדה, היה נחרב כל היישוב היהודי של אותם הימים; ואז קמו שני רבנים חובבי ציון, הרב אלחנן ספקטור והרב שמואל מוהליבר, וקבעו כי בשנת השמיטה ימכרו את האדמה (מכירה פיקטיבית) לגוי, ואז מותר יהיה לעבדה. פסק הלכה זה נקבע בשנת תרמ"ט (1889), והוא קיבל אישוש על ידי הרב קוק, שהיה בשנת תר"ע (1910) רבה הראשי של תל אביב.

הרב שמואל מוהליבר - 1898-1824
מגדולי רבני רוסיה, מחשובי "חובבי-ציון" ומאבות הציונות הדתית

לכאורה, "ויתרו" רבנים אלה "ויתור" גדול למען יישוב הארץ, אבל למעשה, הם העמיקו את התלות שיש ליהודי הרבני (היהודי שמקדש את ההלכה כפי שנקבעה על ידי חז"ל וממשיכיהם) בעולם הגויי. מסתבר שלא ניתן לקיים את מצוות התורה, אם אין לך בסביבתך גוי אשר ידליק לך את האש בשבת, יקנה ממך את החמץ בפסח, יקנה ממך את ארץ ישראל בשנת השמיטה, יטיס לך את המטוסים בשבת וכו'. מצוות אלו מחזירות את הישראלי אל המלאכות "הקלאסיות" של היהודי - כל מלאכות "הרוח", שמהן ברח היהודי החדש כמו מאש, שהרי הן אשר קבעו את גורלנו בגלות למשך מאות שנים. אגב, רק הרבנים הציוניים מחזיקים בפתרון הנ"ל. הרבנים החרדים מונעים בתוקף מצאן מרעיתם לאכול בשנת השמיטה ירקות ופירות משדותיהם של יהודים, ומראה שכיח הוא בשנת שמיטה מוכרי ירקות המתהללים בכך שהתוצרת שבחנותם היא של נוכרי, ולא של יהודי. והרי מדובר כאן בגזל ממש כלפי החקלאי היהודי. וכי ייתכן כך לקיים עם ומדינה?!

בנוסף על האמור לעיל, מסתבר שחוקי השמיטה והיובל שבתורה הם מבולבלים להפליא:

בשמות כ"א 2 - 6 מצוין כי עבד עברי משתחרר בשנה השישית, ואם הוא מסרב להשתחרר (החוק "ההומני" הזה מאפשר לבעל העבד לשחרר רק אותו, ולהחזיק את אישתו וילדיו - והרי שום אב משפחה בעל לב לא ייצא לחופשי בלעדי משפחתו!), אדוניו ירצע את אוזנו, והעבד יישאר אצלו לעולם. אין כאן רמז כלשהו, ש"לעולם" משמעו רק עד היובל.

עבדים אפריקניים במצרים העתיקה

לעומת זאת, בפרשה שלנו אין זכר לכך שהעבד משתחרר בשנה השביעית, אלא רק בשנת היובל, ואז, בניגוד לכתוב בשמות, הוא משתחרר יחד עם בניו (ויקרא כ"ה 39 - 46). חז"ל והפרשנים שבאו אחריהם ראו בשני הכתובים האלה חוקים המשלימים זה את זה, אך אין כל רמז שכתוב אחד הכיר את הכתוב השני. בספר שמות מוזכר עבד עולם, כלומר, עד מותו, ולא עד היובל, ובספר ויקרא אין כלל סימן לכך שהעבד העברי יכול היה להשתחרר באורח חוקי קודם ליובל.

בפועל כנראה, שני החוקים לא בוצעו מעולם. בשום מקום במקרא לא מוזכר שעבד כלשהו שוחרר בדרך המתוארת בשמות ובויקרא. ירמיה הנביא מכיר אמנם את החוק המוזכר בספר שמות בדבר שחרור עבדים בשנה השביעית (ירמיה ל"ד 13 - 14), אבל שחרור העבדים בימיו לא בוצע בכלל בהתאם לחוק, אלא בעקבות נסיבות פוליטיות וצבאיות מיוחדות, ובטקס שאין לו זכר לא בשמות, ולא בויקרא: מסתבר שבעקבות המצור על ירושלים, החליטו צדקיהו המלך ותושבי ירושלים לשחרר את העבדים (שכן בימי מצור מוטב שיהיו פחות פיות להאכיל, ויותר זרועות של בני חורין להחזיק בנשק), אך מייד כאשר צבאות בבל רופפו מעט את המצור, שבו תושבי ירושלים וכבשו את העבדים והשפחות מחדש (שם, 5 - 22). ברור שאין כל דמיון בין החוק ובין מה שקרה בימי המצור, ולו מן הטעם שבחוק מדובר בחשבון "פרטי" בין האדון לעבדו, ואילו בספר ירמיה מדובר בטקס שקיימו ברוב עם, כשהם מבתרים עגל לשניים, ועוברים בין בתריו כאות לברית יוצאת דופן לשחרר עבדים. גם שחרור העבדים בימי נחמיה (נחמיה ח' 1 - 13) לא בוצע בצורה המוזכרת בחוק, אלא הוא תוצאה של נזיפה שנוזף נחמיה בנושים לשחרר את השדות, היבול והילדים שנכבשו לעבדים בגין החובות.

מתוך ספר נחמיה, פרק א': ויביא עזרא הכוהן את התורה לפני הקהל
תחריט נחושת מאת גוסטב דורה
צייר ותחריטאי צרפתי, 1883-1830

לשמיטה עצמה, כמסתבר, יש שתי מהויות שונות בשני כתובים שונים, שוב, מבלי שיש רמז כלשהו שכתוב אחד ידע על קיומו של הכתוב השני. בשמות כ"ג 10 - 11 וויקרא כ"ה 1 - 7 מדובר על שמיטת קרקעות, ואין שם רמז על שמיטת כספים. לעומת זאת בדברים ט"ו 1 - 6 מדובר בשמיטת חובות, ואין שם רמז על שמיטת קרקעות. שני החוקים - השונים כל כך, והנושאים את אותו השם - "שמיטה" - הם חסרי כל סיכוי להיות ממומשים. על שמיטת הקרקעות כתבתי לעיל, ואילו על שמיטת הכספים יידון בפרשת "ראה", אבל רמז יובא כבר כאן: אם החוק מאפשר לבעל חוב לא להחזיר את חובו - הרי בעל המעות או הסחורה צריך להיות אידיוט גמור כדי שילווה אותם. כאן מדובר במרשם מובהק לשיתוק חיי הכלכלה. הלל הנשיא הבין את חוסר ההגיון שבדבר, והתקין "פרוזבול", לאמור, המלווה מפקיד את השטרות בידי בית דין, ולכן לא המלווה דורש את הכסף חזרה, אלא בית הדין. כך נעקף האיסור על המלווה לדרוש את החוב בשנת השמיטה מהרֵעַ ("שמוט כל משה ידו אשר ישה ברעהו" - שם פ' 1). מסתבר שעם קצת אקרובטיקה ניתן "להסתדר" עם הקדוש ברוך הוא!

הגם שעל פניו, כאמור, נראה חוק היובל כחוק המיטיב עם החלשים (אדמות חוזרות לבעליהן, עבדים משתחררים), הנה, הוא באמת משמר את המהות הקמאית הדרקונית: חוק המחשיב עצמו כמי שניתן מפי הגבורה, מכיר ברשותו של אדם אחד למכור ולקנות אדם אחר, כאילו היה חפץ. בשום מקום במקרא אין רמז שהאל הטוב התכוון בעבר, או יתכוון בעתיד, לבטל את החרפה הזאת שאדם קונה אדם ומשעבד אותו בגופו ובנפשו בשל חובו. זאת ועוד אחרת, החוק המקראי מעודד את הישראלי להעדיף עבדים גויים, כי בהם ניתן לנגוש בלי כל נקיפות מצפון (ויקרא כ"ה 44 - 46). למקרא דברים אלה הקורא תמה איך לא הסמיקו כל אלה שהצביעו בזחיחות הדעת על המוסר המקראי המהולל?