פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

קדושים

ויקרא י"ט / 1 - כ' / 27
מאת צופיה מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת קדושים שנכתבה במחזור הראשון

פרשת "קדושים תהיו" כוללת קובץ חוקים משתי קטגוריות: חוקים שבין האדם למקום, שהם חוקי פולחן, וחוקים שבין האדם לחברו - חוקי מוסר וצדק חברתי. בהתייחסותי לפרשה זו לא אעסוק בתיאור החוק, פירושו והשלכותיו, אלא בעקרונות המנחים כל איחת משתי קטגוריות אלה. בהקשר לחוקי הפולחן - ואפשר שהדברים נוגעים בכלל החוקים של ספר ויקרא - ראוי לעמוד על מושג ה"קדוש" והקדושה, מטעמו, כביכול, יצאו החוקים. אשר לחוקי הצדק והמוסר - ראוי להצביע על ערכם ומשמעותם לתקופתם, ועל הרלבנטיות שבהם לתקופתנו.

הקדושה וגלגוליה הקדומים בתולדות האמונה

בכל הפרשות של ספר ויקרא עובר כחוט השני רעיון ה"קדושה", שהוא משותף לכל החוקים המופיעים בו, על קבציהם השונים, בין אם בחוקי הקורבנות והטהרה שבפרקים הראשונים, ובין אם בחוקים ומצוות שהקדושה היא הטעם להם. פרשת "קדושים תהיו" (פרק י"ט) נאמרה במעמד "הקהל", ככתוב בפסוק 2: "אל כל עדת בני ישראל", והיא נחשבת במיוחד, משום שעליה נאמר "שרוב גופי תורה תלויים בה", ויש מפרשים מסורתיים המזהים בפרשה זו את עשרת הדברות. כך רש"י וספרא "ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולות בתוכה", (ויקרא רבה פכ"ד) וכמותם גם אבן-עזרא והרמב"ן.

ארון קודש מבית הכנסת במנטובה, איטליה, המאה ה-18

מהי הקדושה, ומה משמעותו של מושג ה"קודש" בדת הקדומה של העברים? דוד - Dodd (1) מתאר מושג זה כבלתי רציונאלי, כהשגה על איזה מיסתורין, זר ואחר לגמרי מאשר האדם, מושג המעורר באדם הרגשה חזקה של פחד וייראה, שמתוכם צמח הפולחן הדתי. האדם יצר לו מערכת של כללים, כיצד להתהלך לפני אותו כוח מיסתורי, עצום ומפחיד, ופיתח לעצמו מילים מיוחדות שיש בכוחן להשפיע עליו. אלו הן מילים מאגיות, כגון: לחש, ברכה, קללה וכיוצ"ב, וכן טקסים, חגים, צומות וקורבנות, כדי לרצותו בעת זעמו או כדי להודות לו כאשר גמל טוב, לדעת יראיו. הקדוש עלול לפגוע ולהרע, ולגרום נזק לאו דווקא משום שהאדם חטא, אלא משום שנהג בקדוש בחוסר זהירות. דוגמא מן המקרא מצויה בסיפור על פרץ עוזא (שמואל ב', ו' / 13-6). בסיפור זה מתואר מה קורה לאדם, שהעז - מתוך כוונה טובה אמנם - לגעת בארון האלוהים, שנישא על גבי עגלה בטקס חגיגי מאד. אולם, כאשר "שמטו הבקר", והתעורר חשש שהארון יפול, אחז בו עוזא בן עמינדב, שמתוקף תפקידו ככוהן חש אחריות לשלום הארון. על "עבירה" זו "וייחר אף יהוה בעוזה ויכהו שם האלוהים.. וימת שם עם ארון האלוהים" (פס' 7).

אנשים מיוחדים תפקידם היה לדעת - במידה שניתן לדעת - את חוקי הקדושה - מה טהור ומה טמא, וכיצד להסב את חרון האף האלוהי, שלא היה אלא תגובת הקדוש על פגיעה בחוקים הללו. הדת הקדומה של העברים לא היתה אלא שיטה מפורטת של חוקי טאבו וטקסי כפרה. בשלביה המוקדמים היתה זו מערכת מורכבת בעיקר מחוקי פולחן, ללא שום יסוד מוסרי-אתי. כזה הוא, למשל, הקובץ המופיע בשמות ל"ד / 26-14, הנחשב כגירסה הקדומה ביותר של "עשרת הדברות" הידועות לנו. גירסה זו של חוקים רווחה במלכות הדרומית שלנו בראשית תקופת הנביאים, ועניינה הוא אך ורק חוקים דתיים וחוקי טאבו. בני ישראל במאה ה-8 לפני הספירה נהגו מנהגי פולחן מרשימים, באמצעותם ביטאו את ייראת האלוהים שלהם, וזאת באמצעות בנייני-פאר, פסלים סמליים (עגלים), חבורות של כוהנים ויראים (תרתי משמע), תהלוכות חגיגיות מלוות ריקודים, נגינה ותפילות, כמו זה שראינו במקרה של פרץ עוזא, או של דוד המלך, ובעיקר - זבח פולחני המלווה בהרבה דם קורבנות שנשפך. אירועים אלה פיתחו וטיפחו הרגשה עזה של "ייראת אלוהים", הנעדרת כל יסוד רציונאלי ומוסרי. כנגד כל אלה יצאו נביאים כמו עמוס, ומאוחר יותר ירמיהו ונביאים נוספים, שבעיניהם הקדושה מגיבה לא על הפרות בלתי רציונאליות של טאבו, אלא על פגיעות במוסר אנושי ובצדק חברתי.

דלתות ארון קודש מבית הכנסת בקרקוב, פולין, המאה ה-18

ספר ויקרא, שהוא ספר כוהנים, עדיין משקף במערכת החוקים המופיעים בו את שתי הספירות של הקדושה והטומאה (ובכללם את נימוסי החיטוי והקורבן) כשתי רשויות ממשיות. יחזקאל קויפמן (2) מדגיש, כי "אחת האידיאות השולטות בספר זה (ספר ויקרא = ספר כוהנים, צ.מ.) הוא הניגוד בין רשות הקדושה לבין רשות הטומאה".

מבחינת התפתחותה, כותב קויפמן במקום אחר (3) כי "האידיאה השורשית של האמונה הישראלית, שביקשה לה לבוש פולחני, כבשה את חומר הנימוסים (נימוסים = טכסים, מנהגים, הרגלים) העממיים והכוהניים, ויצרה אותו יצירה חדשה, אבל להתגבר על חומר זה ולנצחו ניצחון שלם לא יכלה. וכמו באגדה, באמונת הנפלאות, בדרישה באלוהים, בנבואה, כך נשאר גם בפולחן שרג עתיק יבש, שעלה עליו ירק חדש. ולא עוד אלא שבפולחן היה שרג זה מרובה בייחוד, מאחר שהפולחן דרכו לשמר נושנות, גם בתור כלים שנתרוקנו מתוכנם".

וכך ממשיך קויפמן ומסביר, כי "בין השקפת התורה ובין השקפת היהדות המאוחרת יש, אפוא, הבדל ניכר בדרגת ההתפתחות. אין ספק שהשקפת היהדות נתגבשה רק על יסוד תורתם של הנביאים. הנביאים הם שהכריזו, שהנימוס הפולחני אין לו ערך עצמי; שהוא משמש רק בסיס למוסר וליראת אלוהים. מן הרעיון הזה הסיקה היהדות את המסקנה האחרונה. אבל בתורה עדיין אין זכר להשפעת הרעיון הנבואי הזה.... אנו רואים כאן את התמונה בעצם התהוותה, ודווקא מפני זה היא מאלפת ביותר".

זהו, אפוא, ההסבר לכך, שפרשת "קדושים" ופרק י"ט בויקרא בייחוד, מביאים בפנינו זה לצד זה חוקי פולחן, שכל כולם מתחום היחסים שבין האדם לאלוהים, לצד חוקי מוסר וצדק חברתי, שעניינם הוא מערכת היחסים שבין האדם לחברו, ושניהם כאחד הם שנקבעו ע"י הכוהנים - האחראים גם על המשפט - כחוקים שקיומם נועד לרצות את הקדוש, ולעשות את מקיימיהם, כלומר, את בני ישראל, להיות בכך "קדושים". צרוף זה של חוקים משני הסוגים הוכנס גם ל"עשרת הדברות" כעקרונות-יסוד לחוקה הישראלית. כאן גם המקום לחזור ולהדגיש, שהאדם הדתי לפי התפיסה המקראית הוא גם האדם המוסרי, ולהיפך. החלוקה לקטגוריות אינה, לפי זה, הבחנה חשובה בעיני המחוקק הישראלי, ואנו מקיימים אותה כאן מטעמים דידקטיים בלבד.

בכל אחת משתי החטיבות - הפולחן והמוסר - ניתן להבחין, לבד מן המצוות עצמן, גם בטעמי המצוות, וניכר שהטעם הדתי יכול לחול גם על מצווה מתחום המוסר, למשל: עינוי אלמנה ויתום בשמות כ"ב / 23-21). כשם שטעם מוסרי יכול לחול על מצווה שבמקורה היתה דתית (כמו השבת, בשמות כ"ג / 12). עירוב תחומים זה בטעמי המצוות אינו אלא נימוק נוסף לטענה הקודמת, שהמחוקק הישראלי, גם בספרי החוקה ולא רק בנבואה, לא התכוון להעדיף סוג אחד על זולתו.

ספר תורה עטור מעיל רקום זהב, איטליה, המאה ה-18

העקרונות הכלליים בהם עוסקות שתי החטיבות נחלקים, אפוא, כך:

א. מה צריך להיות יחס ישראל לאלוהים, בתור עם נבחר? התפיסה הטרנסצנדנטאלית של האל, שביטוייה המעשי בדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ומקבילתו בפרקנו "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם, אני יהוה אלוהיכם" (י"ט / 4), לצד המלחמה הישראלית במאגיה האלילית לסוגיה, בדרכי הפולחן האלילי, באורחות חיים ובהופעה של עובדי האלילים, וכן בנימוסי הפולחן הישראלי כגון הקורבנות למיניהם, או הלכות טהרה וטומאה - כל אלה הם ביטוי לתפיסת המחוקק הישראלי את יחסו של העם הנבחר לאלוהיו.

ב. מה צריך להיות יחסם של בני ישראל זה לזה בתור בני-אדם? לכך מתייחס ספר הברית הגדול (שמות כ"א-כ"ג) בהביאו את דיני העבד, האמה, נזיקין, או היחס לחלכאי החברה ונדכאיה, כמו הגר, היתום, האלמנה והעני, ובהם עוסקים גם חלקם של החוקים בפרשה שלנו.

פרק י"ט בויקרא, המקיף אף הוא דינים משתי החטיבות, ראויים דיני המוסר החברתי שבו לתשומת-לב מיוחדת לא רק בשל ההשוואה עם מקבילותיו בספרי התורה האחרים, אלא בעיקר בשל היותו מקור כוהני קדום - יש המייחסים את מועד חיבורו לשנה הראשונה לצאת בני-ישראל ממצרים - ומשום שהתפנה מן התחום האופייני לו - שמירת משמרת הפולחן הישראלי, לעסוק בעניינים שבין אדם לחברו, ולהקדיש לו, לצד פרק כ"ה, יריעה רחבה כל כך, דבר המעיד על משמעותה המיוחדת של תופעה זו.

חוקי המוסר והצדק החברתי

מקובל להניח, שתפקיד הכוהנים והלוויים הוא רק לשרת בקודש, ולא הוא. כבר משה, בברכתו לשבט לוי, אינו מצמצם את תפקידם לתחום הפולחן בלבד, אלא מבטיח לו, לצד הקטורת, גם את הוראת המשפט לישראל: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים ל"ג / 10). מכאן רואים אנו שלא רק הפולחן, אלא גם המשפט והוראתו, הם מתחומיו הבלעדיים של שבט לוי, הכוהנים והלוויים, ולכן - הכרת המשפט הדתי והאזרחי הם תנאי הכרחי למילוי תפקיד זה. זהו גם ההסבר לכך, ששני התחומים גם יחד תופסים מקום בקבצי החוקים של ספר ויקרא, ופרק י"ט הוא אחד המובהקים שבהם.

באיזו מידה היו חוקים כתובים אלה מבוצעים הלכה למעשה בחיי החברה הישראלית? במגילת רות באים לידי ביטוי כמה מן החוקים המופיעים כאן. יתר על כן: הדמויות במגילה מתייחסות לחוקים אלה כאל חוקי החיים. נעדר במגילה יסוד ההטפה מצד אחד, ונעדר גינויים של אלה שאינם מקיימים אותם (כמו הגואל) מצד שני. להלן כמה מן החוקים המוזכרים בפרשת "קדושים", שקיומם מופיע כהלכות-חיים במגילת רות:

הגר והיחס אליו: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני יהוה אלוהיכם" (י"ט / 34-33). במגילת רות בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בחסד שגמל בועז לרות בשדה: "ותאמר אליו, מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנוכי נכריה? ויען בועז ויאמר לה: הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך, ותעזבי אביך ואימך וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום. ישלם לך יהוה פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם יהוה אלוהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות, ב' / 12-10).

רות בשדה החיטים של בועז
יוליוס שנור, צייר גרמני, 1872-1794
שמן על בד, המוזיאון הלאומי, לונדון

כאן המקום לציין, כי רות לא עברה שום טקס של גיור-כהלכה או שלא-כהלכה, שכן אין תיאור של טקס כזה, להבדיל מזה של מעשה הגאולה, למשל, לא ברמז ולא בגלוסה (4), ואף על פי כן נבחרה להיות אם שושלת בית-דוד. זאת - למרות שהמואבי והמואביה עד עשרה דורות אינם רשאים לבוא בקהל יהוה גם לאחר שנתגיירו. להבדיל מן החוק המופיע בפרשה שלנו, ומקיומו בחיי המעשה כמתואר במגילת רות, ראוי לציין את הרדיפה המרושעת בידי אנשים דתיים בתקופתנו את אלה המכונים "עובדים זרים", שבאו לישראל לתקופות קצרות לעשות לפרנסת משפחותיהם שנותרו בחו"ל, תוך שכחת התזכורת על מצבם של בני-ישראל במצרים, שבצר להם באו לשבור שבר - אותה תזכורת המופיעה בפרקנו "כי גרים הייתם בארץ מצרים". ראויים מכל לתזכורת זו הם שרי וח"כי ש"ס, בשבתם בממשלת ישראל ובכנסת, ששמם הולך לפניהם ברדיפת העובדים הזרים.

זאת ועוד: היחס לגר, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרשה שלנו, תובע גם אהבה לגר: "ואהבת לו כמוך" (34), ובביטוי המעשי של ציווי זה, כפי שהוא מופיע במגילת רות, בהצהרתה המופלאה של רות המואביה לנעמי: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין... באשר תמותי אמות ושם אקבר" (רות א' / 17-16). על כך כותב שלום רוזנברג (5): "דברים אלה מבטאים את המחוייבות לחיים ביחד, ובעקבות כך גם הקבורה ביחד (ההדגשה שלי, צ.מ.), שהפכה, לדאבוננו, כל כך אקטואלית בזמנים קשים אלה... הקבורה המשותפת בקבר ישראל, אליה רומזת רות, היא הסמל הטראגי האחרון של האחדות בין הגרים לבין אחיהם ואחיותיהם שנולדו יהודים". הנחת היסוד של רוזנברג , שהוא יהודי דתי-אורתודוכסי היא, ש"גר" פירושו אדם שקיבל על עצמו את הדת היהודית. אך לא זה פירוש המושג "גר" בפרקנו, המדגיש את מקורו של המושג ב"מגורים", כנאמר: "וכי יגור אתך גר בארצכם... כי גרים הייתם בארץ מצרים" (34). כשם שבני-ישראל היו גרים במצרים בלא שקיבלו על עצמם בהכרח את דתו של העם המצרי, כך לגבי הרישא של הפסוק: גר הוא, בפשטות, אדם הגר בארצך, ולא בהכרח שקיבל על עצמו את דתך. זהו חיזוק לטענה קודמת, שרות המואביה לא עברה, לפי הפשט, שום טקס גיור, לא בהינשאה לבעלה במואב, ולא בהינשאה לבועז בכנען, ואף על פי כן היתה זכאית גם להיקבר ליד חמותה. אף זאת - שלא כפי המנהג שהנהיגו בזמננו יהודים אורתודוכסיים, המסרבים לקבור ולהיקבר לצד מי שאינו יהודי, באותו בית-עלמין. מנהג זה אינו מקובל בימינו בבתי-עלמין במקומות שונים בעולם, כפי הדוגמה המובאת להלן מבית הקברות הנודע שברובע מונמרמטר בפאריס. כמותו גם קברי החיילים היהודיים שנקברו לצד עמיתיהם הנוצרים במקומות שונים באירופה ובארה"ב.

קבר יהודי לצד קבר נוצרי בבית הקברות במונמרטר, פאריס, 2001
צילום: אתר חופש

מיסיו של עם חקלאי

לקט, פאה ושכחה, פרט, עוללות ופארה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלוהיכם" (ויקרא י"ט / 10-9). גם למתנות חקלאיות אלה יש הד חזק במגילת רות, בפרק ב' / 9-7, 15, 23. המתנות שהתורה ציוותה לתת לעניים הן: לקט, פאה ושכחה - מתבואות השדה, פרט, עוללות ופארה - מפרי העץ בכרם. מהן מתנות אלה?

לקט: שיבלים בודדות, הנושרות בעת מעשה הקציר, הנשארות למלקטים ההולכים אחרי הקוצרים; פאה: 1/60 מתבואות השדה מאמצעו ועד סופו, שבעל השדה חייב להשאיר; שכחה: שיבלים שנשכחו בשדה ע"י הקוצרים או בעל השדה לאחר סיום עבודת השדה - אין לשוב ולקחתו; פרט: גרגרים הנושרים ארצה בעת הבציר; עוללות: " 'כל שאין לה כתף ולא נטף'. מן השרביט האמצעי שבאשכול הענבים הקרוי 'שדרה', יוצאים למעלה פסיגים לכאן ולכאן, ובהם תלויים גרגרי הענבים. חלק זה של האשכול קרוי 'כתף'. למטה ממנו אין לשדרה פסיגים, אלא הגרגרים מחוברים בשדרה עצמה, והם קרויים 'נטף'. אשכול שהוא קטן, שאין לו לא כתף ולא נטף, אלא קצת גרגרי-ענבים מפוזרים בו, הרי זה קרוי עוללות, והיא של העניים" (6); פארה: הצמרת היא גם פאר העץ. הכוונה כאן לזיתים הבודדים שנותרו בצמרת העץ לאחר המסיק.

מיהם אותם נצרכים, להם ציוותה התורה לתת מתנות אלה? למרות שהקרקעות חולקו עם כיבוש הארץ בין השבטים, ברבות השנים נוצרו מעמדותמ של יחידים ומשפחות, שנושלו מאדמתם מסיבות שונות: פגעי טבע, כמו בצורת ורעב שבאו בעקבותיה, גרמו למשפחות חקלאיות לנדוד ממקום למקום לשבור בר, או הריבוי הטבעי במשפחות חקלאיות, שהביא לחוסר קרקע לכל אחד מבני המשפחה, והתורה ציוותה לתמוך בהם. מתנות מעין אלה הוטלו כמס-חובה חקלאי, ועולה מהם עיקרון האחריות ההדדית הקיימת גם כיום כמיסוי לשם תמיכה בנזקקי סעד ומצוקה במדינות רווחה. אין ספק, שהימצאותם של חוקים חברתיים הנוהגים לפי עיקרון האחריות ההדדית לפני אלפי שנים, יש בהם עדות לרמה מוסרית גבוהה של החברה בה הם שוררים.

דיני צדק

כבר הזכרנו, שעם תפקידי הכוהנים נמנתה גם הוראת המשפט. לפיכך, לא ייפלא שספר כוהנים כולל בתוכו גם הוראות שעניינן הוא משפט צדק. בלשון קצרה אך חד משמעית, מונה פרק י"ט כמה מן החוקים שעניינם משפט צדק, אם כי, להבדיל מקודמיהם שמנינו לעיל, נוגעים בחלקם רק לבני ישראל, ולא לכל אלה החיים בחברתם: "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (פס' 10). עמית, לפי ה"דעת מקרא", מובנו חבר, בן לאותו עם (7), אם כי בפירוש בן זמננו ניתנת למושג "עמית" גם משמעות שונה - הזולת, או - בן לאותה מסגרת מקצועית, ארגונית או מעמדית (Colleague), לאו דווקא בהתייחס למסגרת הלאום או הדת.

קבוצה זו של חוקים שבפרשת "קדושים", כמו שאר החוקים, מחולקת לפסקאות קצרות, שמרביתן מסתיימות בהכרזה "אני יהוה", או "אני יהוה אלוהיכם". חתימה זו על כל חוק מופיעה כאן 15 פעמים (!), בפסוקים 2, 3, 4, 10, 12, 14, 16, 18, 25, 30, 31, 32, 34, 36. בין אם הכוונה בחתימה זו לחלק את החוקים חלוקה סכמטית, כפי שמציע בפרשנותו דוד צבי הופמן (8), ובין אם כדי לתת לכל ציווי תוקף סמכותי-אלוהי, כדאי להדגיש, שמכיוון שנוסח הפתיחה "דבר" או "דברו" אל כל עדת בני ישראל נמצא בתורה רק פעמיים, מכאן הסיקו חז"ל, שחוקים אלה ניתנו במעמד העם כולו. גם אם כך - לא נובע מזאת שה"דיבור" ניתן מפי האל עצמו במישרין לכל העם, ואפשר, כמובן, שזוהי הוראה כתובה של מחוקק כלשהו לכוהנים, שהם ידברו אל כל העם.

שורת החוקים שבין אדם לחברו המופיעים בפרקנו, לבד מאלה שנימנו לעיל, הם מתחום המוסר והצדק כאחד: לא תעשוק את רעך ולא תגזול (13); לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר (13); לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תתן מכשול (14); לא תעשו עוול במשפט (15); לא תשא פני דל (15); לא תהדר פני גדול (15); בצדק תשפוט עמיתך (15); לא תלך רכיל בעמך (16); לא תעמוד על דם רעך (16); לא תשנא אחיך בלבבך (17); הוכח תוכיח את עמיתך (17); לא תקום ולא תטור את בניך עמך (18); לא תעשו עוול במשפט, במידה ובמשורה (35); מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם (36).

שיאו של הפרק, ואפשר של כל חוקה אנושית שהיא הוא המשפט "ואהבת לרעך כמוך" (18), המיוחסת תכופות להלל הזקן ולרבי עקיבא. אמר עליה רבי עקיבא: "זה כלל גדול שבתורה". וכשבא אדם להלל הזקן, שילמדו את כל התורה כולה על רגל אחת, אמר לו: "מה דעליך סני, לחברך לא תעביד, ואידך פירושא - זיל גמור" (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והשאר הוא פירוש - צא ולמד). הלל לימד את השואל את המצווה הזאת על דרך השלילה, שכן, הוא הבין, שכוונתה האמיתית של המצווה היא, שלא להטות את כף מאזני הצדק לצד כלשהו.

על מצווה זו ודומותיה אומר שרירא (9): "במצוות שכאלו אין, כמובן, מקום לעונשים מפורשים, כמו בחוקים האזרחיים והפליליים. מצוות אלו הן ברובן מן הדברים המסורים ללב. אפשר לצוות ולומר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך... ואהבת לרעך כמוך', אבל אי-אפשר לענוש את העובר על מצווה זו, שהרי אין עונשים על דברים שבלב. למצוות כאלה מוסיף לפעמים הכתוב: 'ויראת מאלוהיך', או 'אני יהוה'. ויפה פירשו חז"ל, שכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלוהיך'. דברים המסורים ללב נידונים בידי שמים". ואנו נוסיף: והאדם שאינו "בוחן כליות ולב" - אינו יכול לדון בהם את זולתו.

מובאות:

(1) דוד (Dod, C.H.): רשות התנ"ך הוצאת הארפר (אנגלית).
(2) קויפמן יחזקאל: תולדות האמונה הישראלית. הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו, ספר שני, עמ' 559-542
(3) שם, עמ' 538-336.
(4) גלוסה - משפט שנכתב ע"י מחבר או עורך מאוחר של טקסט, הבא להסביר
תופעות שכבר אינן קיימות בעת הכתיבה או העריכה, אך היו קיימות בעת התרחשות הדברים. למשל: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז / 6, כ"א / 25), או "ויקרא שמה לוז, הוא שמה עד היום הזה" (שופטים א' / 26), וכן "כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה" (שמואל א' ט' / 9). (5) רוזנברג שלום: פרשת נשא. שבועות, מגילת רות. מוסף חג של "מעריב", 16.5.2002
(6) רון יהודה: חוקי התורה. הוצאת אב-איל, רמת-השרון, תשל"ו, עמ' 104-103.
(7) ויקרא, מפורש בידי מנחם בולה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ב
(8) הופמן, דוד צבי: ספר ויקרא, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ד, ח"ב עמ' כ"ה-כ"ז
(9) שרירא שמואל: מבוא לכתבי הקודש. הוצאת מבואות, תשי"ח, עמ' 108

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם גם בספר "מפרי עץ הדעת"

---

מאי 2003