פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

ויצא

בראשית כ"ח / 10 - ל"ב / 3
מאת דן מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
מומלץ לקרוא את המאמר על פרשת ויצא שנכתב במחזור הראשון - כאן

אחד הוויכוחים הנצחיים, החוזרים על עצמם שוב ושוב, בין זה שמקבל את הכתוב המקראי כמורשת אלוהית לבין זה הדוחה גישה זו הוא הכתוב המקראי עצמו: האם מדובר בראיית-הנולד, בתחזית לעתיד, ב"נבואה", או בתיאור מציאות ועובדות שלאחר מעשה, כפי שהיסטוריון כותב פרקים בהיסטוריה הנדונה על ידו.

הגישה הראשונה, המקובלת על כל הדתות בעולם, משרתת קודם כל את המימסד הדתי, שאיננו מוכן להניח מתחת לידיו את כוח הניבוי לעתיד. שכן, הניבוי לעתיד נותן בידיו כלים וכוח להשפיע על צאן מרעיתו ולנווט אותם בדרך הרצויה לו - חברתית, פוליטית, כלכלית או לטובתו אישית. שכן, לאחר סיפור ניבוי כזה באות שתי תגובות: האחת אהבה ותקווה, השנייה - איום והפחדה. או, בסגנון המקראי "והיה אם תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית... ואהבך וברכך והרבה פרי-בטנך ופרי-אדמתך.." וכו' (דברים ז' / 12), ומנגד - "והיה אם שכוח תשכח את יהוה אלוהיך... העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון..." וכו' (דברים ח' / 20-19).

פרשת ויצא, בעיקר סיפור חלום יעקב, נועדה לתת תוקף אלוהי קדום לרעיון שליטתו המוחלטת והבלעדית של עם-ישראל בארץ כנען כבאחוזת-עולם.

חלום יעקב
רפאל סנציו, 1520-1483, צייר איטלקי
פרסקו, מוזיאון פלצי פונטיפיקיו, הואתיקן, רומא, איטליה

לך אתננה ולזרעך

עיקרו של סיפור חלום יעקב היא ההבטחה האלוהית לתת לו ולזרעו אחריו את ארץ ישראל לרשתה: "לך אתננה ולזרעך" (כ"ח / 13). הבטחה זו חוזרת על עצמה בספר בראשית מספר פעמים: אלוהים הבטיח זאת לאברם, סמוך לכניסתו לארץ כנען: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (י"ג / 15), ושוב "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם" (י"ז / 8), "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האלה" (כ"ו / 3), ואמירה זו חוזרת במקומות נוספים במקרא.

האמונה הדתית ב"ברכה" המיתולוגית הזו התמזגה בשנים האחרונות בעמדות פוליטיות, שלא כאן המקום להיכנס אליהן. אולם לא נוכל להתעלם מעמדתה של ההנהגה הדתית בימינו, לפחות חלקה, הרואה בארץ ישראל רבתי רכוש יהודי בלעדי, עד כדי התרה לגזול ולעשוק את רכושם של אלו שאינם יהודים, כדברים שאמר הרב מרדכי אליהו: "מותר למסוק זיתים ממטעי פלסטינים ולקחת את יבולם" - ראה (1). משפט זה נשמע לכאורה תמים: "מותר למסוק זיתים", "מותר לקחת יבולם", אבל בשפה המובנת לכל ילד מדובר בהיתר לגנוב, לגזול ולעשוק את זה שאיננו יהודי, היושב על האדמה, ש"אלוקים נתן" ליעקב במימרה "לך אתננה ולזרעך", כפי שהיא מובאת בפרשה שלנו. בכך נשמטת הקרקע מתחת לרגליהם של אלה, הטוענים שאין קשר בין הכתוב המקראי העתיק, המתאים אולי לדורו, לבין חיינו אנו, כאן והיום.

חלום יעקב
מיניאטורה מימי הביניים

ה"מקום"

בדרכו מבאר-שבע לחרן שבצפון בילה יעקב לילה אחד "במקום": "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו השמימה" (כ"ח / 12-11). הסופר המקראי מקפיד לתבל את סיפורו בפרטים פיקנטיים, כדרכו של סיפור עממי, כאשר כל פרט בסיפור מחושב מראש, ויש לו תכלית מאוחרת, בהתאם למטרות שעמדו לנגד עיני הכותב. הסיפור שלפנינו הוא "אטיולוגי במהותו", כותב בנימין הלוי (2), להסברת שם המקום הקדום, שקודש, בשל תכלית האירוע המסופר, להיות העיר בית-אל: "יש בו ידיעות חשובות ומעניינות בהתפתחות הדת, שעומדים, לדעתנו, ביחס הפוך לערכיו הספרותיים של הפרק", עד כדי כך, שבנימין הלוי ממליץ למורים "לוותר על הוראת פרק זה".

המקום, שמאוחר יותר הפך קדוש, מכונה בסיפור שלנו בשם הסתמי והעלום "המקום". לשון זו מצביעה על מקום שאיננו ידוע לאיש, בוודאי לא ליעקב. אי-הכרה של מקום, שיועד בידי כוח-עליון לשמש מאוחר יותר מקום קדוש, מאצילה אווירה מיסטית כלשהי, האמורה להיות חשובה ומכובדת בעיני הקורא/המאזין לסיפור. צבי אדר (3) כותב, של-"המקום" העלום הזה יש משמעות גם בהיבט הנבואי של "לך אתננה ולזרעך", שכן, אברהם עזב ארץ זו בדרכו דרומה, והנה נכדו, יעקב, חוזר - לא אליה - אלא לחרן הצפונית, בבקשו לו אישה לשאתה.

"המקום" עלום ליעקב בבואו לשם, אולם בעקבות החלום משנה יעקב את ידיעתו מהקצה לקצה. ה"עובדה" המסופרת, לפיה אלוהים נגלה אליו בחלום, והבטיח לו הבטחה מדהימה בעוצמתה ובמשמעותה החברתית והכלכלית, מביאה את יעקב להאמין שלא בחלום מדובר, אלא במציאות: "אכן יש יהוה במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" (כ"ח / 16). יעקב, שנקלע למקום מיוחד במינו, נחרד: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים" (פס' 17), וצבי אדר מפרש (3, עמ' 79): זוהי החרדה והיראה בפני הקדושה, בפני "בית אלוהים" ו"שער השמים": "על פני התנ"ך כולו מרחפת החרדה הזאת, התוקפת את האדם מול אלוהים, כמו, למשל, בהתגלות האל לאליפז "בשעפים מחיזיונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים, פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד" (איוב ד' / 13-12).

חלום יעקב
פרדיננד בול, 1680-1616, צייר הולנדי
שמן על בד, הגלריה לציור, דרזדן

האבן התמימה, עליה סופר בתחילתו של הסיפור, לא סתמית היתה. אחריתה כפתה על המספר את ראשיתה. לא לילה בודד אחת נם לו יעקב את שנתו בדרך נדודיו הארוכה מבאר-שבע לחרן שבצפון, ומן הסתם לא חסרה לו כסות רכה יותר מאבן קשה להניח ראשו עליה בלילות הרבים שעברו עליו בדרכו זו, שהרי אבן איננה כרית נוחה לשנת לילה נורמלית, גם לא לנווד כיעקב. אלא שסיומו של הסיפור, וקישורו לעיר הקדושה בית-אל, חייב שימוש באביזר דרמטי, ומה דרמטי יותר מאבן המונחת ככרית מתחת לראש, והמשמשת מיד לאחר מכן אבן-פינה לבית האלוהים?

כך הופך יעקב את האבן עליה ישן, ודרכה חלם את חלומו, למצבה: יוצק עליה שמן, וקורא למקום בית-אל: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה, ויצוק שמן על ראשה ויקרא את שם המקום ההוא בית-אל" (פס' 18). יציקת שמן הוא מעשה פולחן, המסמל ביהדות קדושה ושלטון. השמן היה משחת קודש בפולחן הדתי - "ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת-קודש יהיה לי לדורותיכם" (שמות ל' / 31); שמן שימש להכתרתם של אהרון ובניו לכוהנים (שמות כ"ט / 7), ובו משח שמואל את דוד למלך על ישראל (שמואל א' ט"ז / 13). השמן שימש גם לבעירת הנרות בבית המקדש, והפך סמל לאמונה ולדת כולה - ראה, למשל, סיפור פך השמן בבית-המקדש בחנוכה.

חידה קטנה חד לנו הסופר המקראי, בהוסיפו סיומת קצרה לאותו משפט: "ויצוק שמן על ראשה ויקרא את שם המקום ההוא בית-אל, ואולם לוז שם העיר לראשונה" (פס' 19). "לוז" או "המקום"? מקום עלום, כפי המסופר בתחילתו של הסיפור, או מקום מוכר ששם לו - לוז? לוז מוזכרת, בין השאר, בספר שופטים (א' / 26), כעיר בית-אל שנכבשה בידי בני-ישראל במסעיהם לכיבוש כנען. הכניסות לעיר נחשפו בפני הכובש הישראלי בבגידת תושב המקום - "איש", שחייו ניתנו לו במתנה תמורת בגידתו, ולהגנתו ברח צפונה ובנה עיר חדשה, וקרא שמה לוז. סיפור חלומו של יעקב נכתב הרבה לאחר הזמן המיוחס שלו בטקסט, וכותב הסיפור ידע ששם המקום הוא לוז, וודאי לא מקום חסר שם, כדבר המספר.

חלום יעקב
דומניקו פטי, 1624-1589, צייר איטלקי
שמן על בד, המוזיאון להיסטוריה של האמנות, וינה, אוסטריה

חלום הסולם

חלומו של יעקב בא לאשש, כאמור, את הטענה לחזקה יהודית על ארץ ישראל מכוח מורשה אלוהית: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" (פס' 12). אגדות על סולמות במצבים דומים קיימות אצל עמים שונים, ולכולם משמעות סמלית חשובה: הסולם הוא גשר בין העולם הגשמי, בו אנו מצויים וחיים, לבין עולם אחר - שמים, עולם "גבוה" מאתנו, רוחני כביכול, מקום בו חיים מלאכים ואלוהים בכבודו ובעצמו. העובדה שבחלום נראו מלאכים עולים ויורדים "מעיד על הווייתו של האדם שעה שהוא מוצא מעולם בני-האדם ועומד לבדו מול אלוהים. מול ההתעוררות הנפשית הזאת של האדם המתבטאת בחלום, באה אליו התגלות האל, אף היא בחלום, ועימה נשמעים דברי האל: אני יהוה אלוהי אברהם אביך…" (צבי אדר, 3, עמ' 79).

הסיפור העממי משתמש בכלים מוכרים ונעימים, על מנת להחדיר את הרעיון העיקרי ללב המאזין: חלום -> פרשנות -> משמעות, ובסמלים כמו אבן המשמשת לאחר מכן אבן פינה למקום ועיר קדושים, כמו גם אגדה נחמדה על מלאכי אלוהים העולים ויורדים בסולם, לתפארת הרעיון ולמירב קליטתו. חלומות שימשו כלי באירועים רבים בתנ"ך, בהם נבנתה דמות אנושית כבעלת-כוח עילאי, על-אנושי, שנטלה לעצמה סמכות וכוח לבצע פעולות שונות, או כשהועלתה סיטואציה ייחודית שחייבה פעולה מהירה ונמרצת.

לא לכל חלום יש בשורה שתתממש: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמור נלכה אחרי אלוהים אחרים... - לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" (דברים י"ג / 2). אלא שלמרבית החלומות המסופרים בתנ"ך משמעות חיובית לסיפור עצמו. חלומות מוכרים מסופרים על יוסף ואחיו - האלומות בשדה (בראשית ל"ז / 5), השמש, הירח ו-11 הכוכבים (שם, פס' 9), חלום שר המשקים ושר האופים במצרים (בראשית מ' / 5) ופתרונו בידי יוסף (פס' 9), חלום פרעה על שבע הפרות (שם, מ"א / 1), חלומם של שני המדיינים בסיפור גדעון (שופטים ז' / 13), חלומו של שלמה המלך (מלכים א' ג' / 15), חלומו של הנביא ירמיהו (ירמיהו כ"ג / 28), או חלומו של המלך נבוכדנצר (דניאל ב' / 3). בכל אותם חלומות התרחש אירוע מסויים, שעם היקיצה התברר, שלחלום משמעות מעשית מיידית, אם שהוא משמש מקור מידע חיוני לקרב צבאי (גדעון), אם שפתרון החלום מחייב נקיטת אמצעים ממלכתיים (פרעה ויוסף), אם שהחלום מהווה אות ומופת בעלי משמעות דתית, בעקבותיו מבצע החולם מעשה פולחן לאל (יעקב, שלמה), ועוד.

חלומו של יעקב נסב על ארץ ישראל, ונתינתה, כביכול, מידי האלוהים לידי צאצאיו לדורותיהם, כנאמר: "אני יהוה אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (פס' 14-13). בכך חוזר הסיפור על הברכה הזהה כמעט, שברך אלוהים את סבו של יעקב, את אברהם: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב / 1). אלוהים, האמור להיות אלוהי העולם כולו "מצרף להבטחת העוצמה הלאומית יסוד אוניברסלי" כותב אדר (3) - את תמיכתם המובטחת של "כל משפחות האדמה" = כלל תושבי תבל. לאברהם הבטיח אלוהים שיקים ממנו עם ("ואעשך לגוי גדול") וייתן לו את הארץ. ליעקב מבטיח אלוהים - נוסף על אלה - שישמור עליו בכל אשר ילך: "והנה אנוכי עמך שמרתיך בכל אשר תלך והשיבותי אותך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" (פס' 15).

חלום יעקב
ג'וסה ריברה, 1652-1591, צייר ספרדי
שמן על בד, מוזיאון פראדו, מדריד, ספרד

הנדר

סיפור חלומו של יעקב מסתיים בנדר: "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלוהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים" (פס' 22-20). יעקב איננו מקבל את קיומו של אלוהים כאל האחד והיחיד כדבר ברור שאפשר לסמוך על הבטחתו, ומתנה לעצמו (ולאלוהים) תנאי: אם אמנם יקיים האל את הבטחתו - ישמור עליו, יכלכל אותו וישיב אותו בשלום לבית הוריו, לאחר המסע הארוך והמפרך בפני הוא עומד, או אז הוא, יעקב, יקבל את יהוה כאלוהיו. גישה זו היא אנושית, ומובנת לתקופה בה שימשו אלילים רבים את צרכיו של האדם, ואלילים החליפו מקום בהיררכיה שלהם, בהתאם למימושן וקיומן של הבטחות, שלכאורה נתנו מידם לבני האדם. יעקב מפגין כאן חשש מובן, חוסר-ביטחון, ונאחז בהבטחה האלוהית לחיזוק בטחונו האישי. סבו אברהם לא הפגין חשש כנכדו, קבל אותה הבטחה אלוהית בלא היסוס, ובשתי הפעמים בהן הבטיח אלוהים את הבטחתו לאברהם (י"ב / 1 ו-י"ג / 14) גמל לו אברהם בבניית מזבח (י"ב / 8, י"ג 18). יעקב את נדרו לא קיים: את בית האלוהים באותו מקום לא הוא בנה. נוסח הנדר, כפי שהוא מופיע בפרשה זו, הוא זהיר מאד מבחינתו של יעקב: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים". יעקב מבטיח (נודר?) שהאבן תהיה לבית אלוהים, ואין הוא מבטיח שהוא יבנה את בית האלוהים. הצהרה זו היא יותר משום הבעת משאלה נבואית מאשר נדר, ולכן אי-מימושה בידי נודרה (יעקב) איננה גוררת עונש מחייב, כפי שיידון בהמשך.

"נדר הוא כל התחייבות שנוטל אדם על עצמו לקיים אותה, בעתיד קרוב או רחוק, שנעשית מתוך רצונו החופשי, מבלי שהוא מצווה עליה מלכתחילה, ושלפי הכרתו יהיה בה משום מעשה רצוי לאלוהים" (4). "המקרא אינו מכיר באפשרות של התרת נדרים (בהסתייגות מסויימת, כפי שיוזכר בהמשך, ד.מ.). יפתח הגלעדי אינו רואה דרך להפקיע את עצמו מנדרו, וגם בתו מסכימה עימו בזה (שופטים י"א)" (4). ספר דברים מביא לעניין זה אזהרה ברורה וחד-משמעית: "כי תידר נדר ליהוה אלוהיך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו יהוה אלוהיך מעמך והיה בך חטא" (דברים כ"ג / 22), וכך גם בספרי החכמה (משלי, קהלת) ובן סירא.

הפרת נדר נחשבה בימי קדם חטא כבד מאד, כפי שעולה מסיפור בת-יפתח. "החומרה היתרה ביחס לנדר הביאה לשתי תוצאות מנוגדות: מצד אחד הטיפו החכמים להימנע מנדרים כליל - 'טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם' (קהלת ה' / 4). מצד שני חיפשו דרכים להגמיש את האיסור. בחוקי הנדר שבתורה ניתנת לאב הזכות להפר את נדרי בתו, ולבעל - להפר את נדרי אשתו (במדבר ל'), אך זכות זו הוגבלה ל'יום שמעו' בלבד (5).

כוחו של נדר הוא בתחושת החובה (הכפייתית) לממשו, כפי שהיא מתמצית בנפשו של הנודר. מי שרואה בנדר אקט מיסטי, כשבמילת השבועה קיים כוח מיסטי משל עצמו, הפוגע כבומרנג באדם שהפר את השבועה-הנדר, מוצא עצמו שבוי במלכודת שהפיל עצמו לתוכה, כיפתח הגלעדי, למשל. אדם החופשי מדעות קדומות מבין, שנדר - כמו כל אמירה אנושית, איננו מחייב את הנודר, שכל כולו של הנדר הוא ביטוי רגשי לסערת-נפש, זמנית או צמיתה, למצוקה, לתקווה או לכמיהה שיש בה חשיבות רבה לנודר, והנדר מבטא, למעשה, שאיפה טבעית ותו לא, כשהיא מנותקת כליל מכל קשר למימושה.

חלום יעקב
מארק שאגאל, 1985-1887, צייר יהודי

נדרו של יעקב בפרשה שלנו הוא הנדר הראשון המופיע במקרא, וייתכן שמשום כך איננו נדר במלוא מובן המילה. אחריו באו נדרים נוספים, כנדרם של בני ישראל במסעיהם לארץ כנען: "וידר ישראל נדר ליהוה... אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במדבר כ"א / 2), נדרה של חנה, אם שמואל בבקשה לעצמה בן: "ותאמר: יהוה... אם ראה תראה בעני אמתך... ונתת לאמתך זרע... ונתתיו ליהוה כל ימי חייו" (שמואל א', א' / 11). גם את יציאתו לארגון המרד נגד דוד אביו תרץ אבשלום בנדר בנדר שנדר לאלוהים: "ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי ליהוה בחברון" (שמואל ב', ט"ו / 7).

נדרו של יעקב, שיבנה בית אלוהים במקום בו חלם את חלומו, לא מומש על ידו. שיוך מקום החלום למקום בו הוקמה, לאחר שנים רבות, העיר לוז, ולאחריה בית-אל הוא סיפור שלאחר מעשה, כשהסופר המקראי ביקש לשייך את בית-אל, שלימים היתה "בית-אלוהים", לעבר המיתולוגי של העם, כמו מקום החלום שחלם יעקב אבינו. החלום הותיר הצהרה, כביכול מטעמו של אלוהים, הקובעת את שליטתו הנצחית של עם ישראל בארץ כנען - "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", הצהרה שמימושה מהווה את מוקד המתיחות בחיינו, כאן והיום. מי שבונה את חייו כאן על אותה הבטחה אלוהית לאבותיו, כביכול, כדאי שיזכור שבסיס זה אין לו צידוק עובדתי, חוקי או מוסרי. האסמכתא לזכותנו על הארץ יונקת את צידוקה ממקורות אחרים, אך על כך - במקום אחר.

---

מובאות:

(1) אתר חופש, 27.10.2002: "האם על הציונות הדתית רובץ כתם מוסרי שאין לו תקנה?"
(2) בנימין הלוי, סיפורים במקרא, ספרית פועלים, תל-אביב 1963, ע' 87.
(3) צבי אדר, ספר בראשית: מבוא לעולם המקראי. הוצאת גומא - צ'ריקובר, תל-אביב, 1976.
(4) מנחם הרן, ב-אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1968, כרך ה', ערך נדר, עמודית 786.
(5) האנציקלופדיה העברית, כרך ל"א, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים תש"ט, ערך נדר, עמודית 395.

---

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם גם בספר "מפרי עץ הדעת"