פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

במדבר

במדבר א' / 1 - ד' / 20
רשם ד"ר משה גרנות

הפרשה שלנו מתארת בפרוטרוט את המפקד שערכו משה, אהרן ונשיאי השבטים לבני ישראל במדבר. על פי תחילת הפרשה, האירוע התרחש "באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" (א' / 1). במפקד נספרו מבני ישראל 603,550 גברים בני עשרים שנה ומעלה (א' / 45-46) ולאלה יש להוסיף עוד 22,000 לוויים מבני חודש ומעלה (ג' / 39). אם נוסיף לכך את הזכרים הישראלים שמתחת לגיל עשרים ואת הנשים, הרי שהכתוב רוצה שנאמין, כי במדבר מנו בני ישראל קרוב ל-3 מיליון נפש, ושהמדבר הצחיח שבין מצרים לארץ ישראל הצליח לכלכל אוכלוסייה אדירה כל כך! כדי שנבין את האבסורד שבקביעה הזאת, די אם נסקור את שנותיה הראשונות של המדינה, כאשר על 600,000 התושבים הוותיקים נוספו בזמן קצר עוד כמיליון עולים, והמדינה הייתה על סף קריסה כלכלית, וכל זאת בארץ שחלקה הגדול איננו מדבר, ובתקופה מודרנית, כשיש סיוע חוץ וסיוע של בני ישראל בתפוצות.

זאת אף זאת, הסופר הכוהני שחיבר את הפרשה הזאת מבקש שנאמין כי תוך מספר דורות הפכו 70 נפש, יוצאי ירך יעקב (בראשית מ"ו / 27, שמות א' / 5) ל-600,000 גברים לבד מנשים וטף (שמות י"ב / 37, ל"ח / 26, במדבר א' / 46, ב' / 32, י"א / 21), כלומר, כ-3 מיליון נפש! ואותו סופר כוהני מצפה שנאמין כי בתום שנות המדבר, לאחר שכמעט כל דור המדבר נכחד - כשנערך שוב מפקד, שוב נמצא כי בני ישראל מונים כ-600,000 גברים לבד מנשים וטף (במדבר כ"ו / 51 - ליתר דיוק: 600,730 לעומת 603,550 במפקד שבפרקנו). ממש פלאי פלאים! ואם נקרא היטב את הכתוב בבמדבר א' / 1,18 - יסתבר לקורא שמפקד, אשר בעת המודרנית, בכלים המשוכללים שלה, אורך מספר חודשים, ואף בתקופה חצי מיתולוגית של דוד המלך ארך תשעה חודשים ועשרים יום (שמואל ב' כ"ד / 8), הרי שמהמסופר בפרשתנו, בשנה השנייה ליציאה ממצרים - די היה ביום אחד כדי שהמפקד יוכתר בהצלחה!

מסתבר שלרוב, הכרונולוגיה והסטטיסטיקה המקראיות הן חסרות שחר לחלוטין, והן חלק מהדיסאינפורמציה המכוונת שספר אמוני זה מבקש לכפות על האינטלקט האנושי (הרחבה בנדון ימצא הקורא המעוניין בספרי 'התנ"ך - כף החובה' [1]).

וכעת נעבור לפן אחר של השקפת העולם האמונית של הסופר הכוהני שלנו, הכרוך במפקד שמתואר בפרשתנו: הסופר הכוהני מאמין שהעולם הוא סכמטי מאוד, ולכן הוא מרבה ב"ספירות מלאי" של אנשים ופריטים השייכים לפולחן ולמקום הפולחן, אבל יחד עם זאת, הוא בעל חשיבה מאגית פרימיטיבית, המחייבת אותו להאמין כי יש בעצם ספירתם של בני אדם "חטא של גאווה". כביכול, יש בכך התגרות באל: "הינה, עד כדי כך מגיע כוחי!"; והרי ידוע שהאל קנאי גדול לשמו, והוא משיב ל"גאים" כגמולם בדם ואש ותימרות עשן. אשר על כן, צריך "לפצות" את האל על מה שעלול להיראות בעיניו כזחיחות דעת לא זהירה. "הפיצוי" הוא מחצית השקל על כל העובר על הפקודים, וכסף זה מוקדש לעבודת האלוהים (ראו שמות ל' / 11-16, ל"ח / 25-26).

דוגמה "מוחשית" לזעם האל בעקבות מפקד יכול המאמין למצוא בספר שמואל ב' כ"ד - שם מסופר שדוד התחרט על כך שערך את המפקד: "ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם. ויאמר דוד אל ה': חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה ה' העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאוד" (שם, פס' 10-11). אלא שהאל איננו מוכן לסלוח, ושולח ביד גד החוזה דרישה מדוד ש"יבחר" בין שלושה עונשים. העונש, כמובן, איננו מוטל על דוד אישית, אלא על בני ישראל: האל מפיל מגפה עליהם, ומתים בה 70,000 איש (פס' 15). שוב מדובר, כמובן, על חשיבה אמונית פרימיטיבית, שלפיה העם הוא חלק מ"רכושו" של המלך, כמו שהילדים הם חלק מ"רכושו" של האב (ראו לדוגמה, סיפורו של איוב - כשהאל רצה "לנסותו" והתיר לשטן לפגוע בו - הרשה לו להרוג את ילדיו!); ומאחר שכך, הקטין האל את "הרכוש" הזה, שדוד רצה להתגאות בו, ב-70,000 איש! הרי יואב הזהיר את המלך מפני "החטא" שבמפקד (שם פס' 3), והמלך לא שעה להזהרותיו, לכן מגיע לו עונש!

דוד - פסל שיש מאת מיכלאנג'לו בואונרוטי, 1475-1564
מוזאון האקדמיה לאמנות של פירנצה, איטליה
זהו הפסל המקורי. העתקים מוצבים במקומות שונים בחוצות פירנצה.

ההיגיון מחייב לשאול את השאלה המתבקשת: אם כל כך פשוט לרצות את האל במחצית השקל לגולגולת, מה טעם דוד לא נהג כך?! ואם דוד שכח את ההלכה, מדוע לא הזכיר לו יואב, או צדוק הכוהן? הרי את מחצית השקל לא היה צריך להוציא מכיסו, אלא מכיסם של המתפקדים!

העניין הוא פשוט בתכלית: לדוד לא יכול היה להיות מושג על מה שכתוב בשמות ל' / 11-16, ל"ח / 25-26 ובפרשתנו, מן הטעם הפשוט שכתובים אלה, כמו רוב התורה, נכתבו מאות שנים יותר מאוחר! בימי יאשיהו מוצאים "ספר תורה" (המכיל, כנראה חלקים מספר דברים), ויאשיהו מגיב כמי ששמע לראשונה בחייו על עצם קיומה של התורה (מלכים ב' כ"ב / 8-11). אם כך בימי יאשיהו, קל וחומר בימי דוד.

לסופר הכוהני שלנו יש עוד מאפיין שראוי להזכירו בעניין פרשתנו: הוא מאוד אוהב לחזור על נוסחים קבועים עד לזרא. דוגמה בולטת היא החזרה המונוטונית שלו על אותן מילים עצמן שתים עשרה פעם (!) כשהוא מתאר את המפקד של כל שבט (במדבר א' / 20-43, וראו דוגמאות נוספות בהמשך הפרשה שלנו: ב' / 3-31, ד' / 1 ואילך, 21 ואילך, 29 ואילך). החזרות על הנוסחים, כמו הסטטיסטיקות המפוברקות שלו, גורמות לסופר זה, כנראה, נחת שכביכול העולם הוא באמת בנוי בצורה סכמטית, כפי שהוא היה מעוניין שיהיה: יש סדר קבוע בעולם - ניתן לכמת אותו ולהכניס אותו לתבניות "מוכנות מראש".

מובן שבהיות הסופר כוהן, הוא רואה בשבטו, שבט לוי, ובנבחרים שבו - הכוהנים, את גולת הכותרת של עם ישראל. הלוויים אינם מתפקדים בתוך בני ישראל, כי הם גם אינם יוצאי צבא (מצב מוכר למדיי!). הם הופקדו על ידי האל עצמו לעבודת משכן העדות, והם אמורים לחנות סביבו ולסוכך עליו, והקרב משבט אחר - יומת (במדבר א' / 47-53, ב' / 33, ג' / 38). הוא מקצה מקום לכל שבט ומשייך אותו ל"דגל", כשבלב המחנה מצוי המשכן וסביבו השבט הנבחר - שבט לוי למשפחותיו - שוב הכול סכמטי ומדויק, כאילו לא מדובר בבני אדם, אלא בכלים שמניחים אותם באורח מובנה על לוח המשחק (פרק ב').

אבל בכך לא תם "הסדר המופתי" של הבריאה על פי השקפתו של הסופר הכוהני שלנו: האל הרי הרג את כל בכורי מצרים, וכי יעלה על הדעת שהוא יעשה מעשה רב כזה מבלי לקבל "שכר"? ובכן, האל דורש כי בני ישראל יקריבו לו כל פטר רחם בבהמה, ואילו את בכורי בניהם הם חייבים לפדות (שמות י"ג / 2,15, במדבר י"ח / 15-16). הבכורים, אם כן, הם בסטטוס של קודש לה', אלא שמשום חטאיהם הרבים (ביניהם חטא העגל, שבעטיו "נאלץ" משה לדרוש כי נאמני ה' (בני לוי!) יהרגו את אחיהם - שמות ל"ב / 26-28), לא יכלו הבכורות להתמיד בדרגת הקדושה, ולכן צריך להחליפם בלוויים, שנועדו מלידה למלאכת הקודש (במדבר ג' / 13,40).

ובכן, נספרו כל הלוויים, ונמצאו 22,000 (ג' / 39), אחר כך נספרו הבכורות (כבר אמרנו שהסופר הזה אוהב מספרים ומפקדים!), ונמצאו 22,273 (ג' / 43). כלומר, נותרו 273 בכורות ללא לוי מחליף! מה יותר פשוט מאשר לגבות 5 שקלים לגולגולת ולתת אותם לאהרן ולבניו (ג' / 46-51)? השבח לאל! העולם חזר למסלולו "התקין" - המספרים "מאוזנים", והכול שב אל מקומו בשלום: האל קיבל "פיצוי" על המאמץ שלו להרוג את בכורות המצרים, תוך זהירות שלא להרוג את בכורות ישראל, הבכורות קיבלו מחליפים לעבודת הקודש "המסוכנת", ואם נותר איזה אי-שוויון קטן, הרי ניתן "להחליקו" בכסף, כדרכם של המתיימרים לדבר בשם האל מאז ומעולם.

הפרשה מסתיימת בתיאור מפורט של עבודת הלוויים בני המשפחות השונות, ובסכנה המרחפת בעיקר על ראשם של הלוויים בני קהת, אלה הנושאים את הארון ואת שאר הכלים הקדושים ביותר. הסכנה, בה הם מצויים היא כל כך גדולה, על פי הפרשה שלנו, עד כי הכוהנים חייבים לכסות את הכלים בטרם ייגעו בהם הלוויים ויישאום (כל פרק ד' - הפרשה מסתיימת בפס' 20, אך העניין איננו נפסק שם, אלא ממשיך עד סוף פרק ד'). אזהרות חמורות מופיעות בפרק לבני קהת על סכנת המוות המרחפת מעל ראשם, וכל זאת, לטעמי, כדי להראות לבני ישראל עד כמה העבודה שלהם מסוכנת, ועד כמה בני ישראל יצאו מורווחים מזה שאחרים ממלאים עבורם (בתמורה ל"פיצוי" כספי, כמובן!) את התפקיד המקודש.

דוד, פסל שיש מאת ג'ובאני לורנצו ברניני, פסל איטלקי, 1598-1680
גלריה בורגזה, רומא

האזהרות החמורות האלו מזכירות בהכרח עוד אפיזודה מתולדות דוד: דוד מעלה את ארון ה' מבית אבינדב בגבעה לירושלים, כשהוא מורכב על עגלה חדשה. באמצע הדרך, הארון כמעט נשמט, ועוזה שולח את ידו אינסטינקטיבית, כדי למנוע את נפילתו. חרה אפו של אלוהים על מעשהו של עוזה, והוא מכה אותו למוות במקום (שמואל ב' ו' / 2-7). דוד חושש להביא את הארון לירושלים, והוא משאיר אותו אצל בית עובד אדום הגיתי. האל מברך את עובד אדום הגיתי, וזה גורם לדוד ל"מחשבה שנייה" באשר לארון, והוא מחליט להביא אותו לירושלים, למרות "הסכנה", אלא שהפעם הוא מקריב קורבנות כל שישה צעדים ומביא את הארון לירושלים בשמחה, כשדוד עצמו מקריב את הקורבנות, כשהוא חגור אפוד בד, כמו כוהן (שם, 8-18).

אני מניח שנקל להבדיל בסיפור הזה בין האירוע ההיסטורי ובין המיתוס, אך לא בכך אני מבקש להתרכז, אלא בעובדה שלדוד לא היה מושג על מה שכתוב בפרק ד' בפרשה שלנו: הוא מרכיב את הארון על עגלה, בניגוד לכתוב כאן, וכשהוא רוצה לרצות את האל שלא ייחר אפו פעם נוספת, הוא מקריב קורבנות למכביר ומפזז ומכרכר לפני ה', כל זאת, כאשר הוא, שהיה משבט יהודה, מתנהג ככוהן לכל דבר. אין כאן זכר לכך שהנושאים היו צריכים להיות בני קהת, וכי הכוהנים היו צריכים לכסות את הארון לפני הנשיאה.

ומה המסקנה? שוב, שלדוד ולבני דורו לא היה מושג מה כתוב בתורה. אחרת מה הטעם הופקד הארון בבית אבינדב בגבעה, ואחר כך אצל עובד אדום הגיתי, שייתכן שלא רק שלא היה לוי או כוהן, אלא אפילו לא היה מבני ישראל. ומה הטעם שדור אחד קודם שכב שמואל הנער משבט אפרים ליד הארון (שמואל א' ג' / 3), דבר שעל פי התורה אסור אפילו לכוהן הגדול (ויקרא ט"ז).

דוד - פסל ברונזה מאת דונטלו, פסל איטלקי, 1386-1466
המוזאון הלאומי ברג'לו, פירנצה, איטליה

הטעם הוא פשוט: התורה החלה להתחבר במשך דורות, מעט מעט, מאות שנים אחרי דוד. יוצא שהמחבר הכוהני, המאוחר במאות שנים אחרי דוד, שם בפי אלוהים ומשה צווים שבדה מלבו כדי להאדיר את שבטו ולהבטיח לו פרנסה טפילית. יוצא שמדובר כאן לא רק בשקרן לשם שמיים, אלא, ובעיקר, בשקרן למען אינטרס שבטי - והכי נורא הוא שדברי שקר ברורים אלה נעשו קדושים בעיני ישראל והעמים המונותאיסטיים לדורות כל כך רבים!

מובאה:

1. גרנות משה: התנ"ך - כף חובה. הוצאת סטימצקי-תמוז, 1986, ע' 31-34.