פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

ויקהל-פקודי

שמות ל"ה 1 - ל"ח 20
שמות ל"ח 21 - מ' 38
עיין ורשם ד"ר משה גרנות

עיקרה של פרשת ויקהל היא איסוף התרומות מאת בני ישראל עבור המשכן ואביזריו, והוראות הבנייה של כל אלו. וזה דבר הכתוב: "קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה' - זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני... ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. ואבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן..." (ל"ה / 5-9). בפרק ל"ו פס' 5-7 מציין הכתוב כי התרומות היו מעל ומעבר לצורך ולקיבולת, עד כי העם נדרש במפגיע להפסיק לתרום!

וכאן נשאלת השאלה: הרי בני ישראל היו עבדים במצרים, ושם העבידו אותם בפרך (שמות א' / 8-14), עד כי עלתה שוועתם השמיימה (שם ב' / 23-25) - איך, בשם כל הניסים, הפכו תוך כדי הליכה במדבר הצחיח לעשירים מופלגים כאלה שיש בידיהם רכוש ומטמונים שכמוהם יש רק לעשירים שבין יושבי הקבע? המאמין התמים יצביע על פס' 35-36 בפרק י"ב בשמות, שם נאמר כי בעצת משה שאלו בני ישראל, ערב צאתם ממצרים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות. ה' נתן את חן העם בעיני המצרים, ואלה אומנם השאילו לבני ישראל כל אשר שאלו מהם.

הבה נעשה "הנחה" לאותו מאמין תמים, ונסכים עימו שכל סיפור עשר מכות מצרים הוא כולו קושט דברי אמת, הרי על פי הכתוב הייתה היסטריה נוראה במצרים "ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת... ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו - כולנו מתים!" (שמות י"ב 30-33). המצרים, שקודם שמחו למלא את מצוות המלך ולזרוק את הילודים הזכרים מבני ישראל ליאור (א' 22), ואשר נהנו מעבודת הפרך של העבדים העברים - מבקשים עתה להיפטר מהם, אך ללא ספק, אין להם שום יחס של קרבה אליהם, בוודאי לא כזה שבגללו הם יהיו מוכנים "להשאיל" להם כסף וזהב! איזה "חן" יכול להיות לעם שבגללו מת בכל בית בן בכור?! צריך מוח מעוות לגמרי כדי להמציא סיטואציה כזאת! שלא לדבר על כך שיש כאן "עצה אלוהית" לרמות, פשוטו כמשמעו את המצרים. אם האל רצה לעשות "צדק", להעניש את המצרים ולהעניק לבני ישראל שכר על שנות העבדות, הרי הוא יכול היה להמציא "נס" קצת יותר מוסרי! כל מי שעיניים בראשו, רואה שיש כאן מיתוס חסר שחר, שצריך טונות של תמימות כדי לקבל אותו כהיסטוריה קבילה. על כל פנים, כשרוצים לאחוז את החבל משני קצותיו ולתאר גם אומללות וגם עושר מופלג - הדברים אינם מתיישבים עם השכל הישר.

חירם שולח ארזי לבנון לבניין בית המקדש
תחריט נחושת מאת הצייר הצרפתי גוסטב דורה, 1832-1883

בפרקים ל"ו / 1 - ל"ט / 32 אנו מוצאים את ביצוע הפקודה המפורטת מפרשות תרומה ותצווה (כ"ה / 1 - ל' / 10) - כיצד לבנות את המשכן, את הפרוכת, את הארון, הכפורת, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת, מזבח העולה, הכיור, החצר, המסך, בגדי השרד של הכוהנים; בפרק ל"ט / 33-43 מתואר כיצד הובאו כל הפרטים האלה שנבנו על ידי אומנים ששרתה עליהם רוח ה', ובפרק מ' מתואר איך צווו להקים את המשכן על כל אביזריו, וכיצד הוקם הלכה למעשה. כלומר, יש חזרה ארבע פעמים (!) על אותם הפרטים, לפי מיטב המסורת המייגעת של הסופר הכוהני, המסומל על פי תורת המקורות באות P. תורת המקורות מחלקת את כותבי תעודות התורה לארבע קטגוריות השונות זו מזו בסגנון, בהשקפת עולם ובזמן החיבור. המקור הכוהני הוא, לפי גישה זאת, המקור המאוחר ביותר מבין הארבעה (פעל אחרי גלות בבל), והוא מתעניין בכל הנוגע למעמד הכהונה, למתנות שהכוהנים אמורים לקבל, לקורבנות, למפקדים, לרשימות יחס. סופר זה (לשם הנוחות נדבר כאן על "סופר" ביחיד, הגם שיש סבירות גדולה שמדובר באסכולה של סופרים כוהניים) הוא סכמטי מאוד, ולחיבוריו אין בדרך כלל כל סבירות הפרשות שלנו, המתארות שלוש פעמים, ובפרוטרוט את כל מעשה המשכן, אביזריו ובגדי הכהונה (לאחר, שכאמור, כבר פירט דברים אלה בפרשות תרומה ותצווה), הן "יצירתו" המובהקת של אותו סופר כוהני, המתיימר לדבר בשם אלוהים ונביאו.

כבר ציינתי לעיל, שאין כל סיכוי שעם של עבדים הביא עימו ממקום עבדותו עושר אדיר כמו זה המתואר בפרשות שלנו. אבל לא רק זאת, בצלאל בן אורי וחבר האומנים שלידו אמורים על פי פרקים אלה לעבד מתכות, חומרים וצורות, אשר מזקיקות את מיטב הידע המטלורגי (של עיבוד מתכות) והאומנותי של המפותחות באימפריות של המזרח הקדום. המספר איננו טורח כלל להסביר לקורא כיצד הגיע בצלאל אל הידע הזה, כאשר הוא ושאר העברים היו אמורים להיות מועסקים במצרים בחומר ובלבנים!

בית המקדש הראשון
שחזור בידי שיפייה (ארכיטקט צרפתי) משנת 1887 על פי חזונו של הנביא יחזקאל

זאת ועוד אחרת, למה לתורה לטרוח לתאר בפירוט כזה את המשכן ואביזריו, אם בהגיע ישראל ליישוב קבע הוא ימיר את המשכן במקדש אבן, אשר יהיה שונה מהמשכן בכל תחום אפשרי - בחומר, במידות ובצורה (ראו מלכים א' ו')? איזה טעם יש להנציח את בניין המשכן לכל פרטיו במקום מרכזי בתורה (ועוד בארבע חזרות!), אם בימי שלמה הכול ישתנה? אם אומנם המשכן נבנה על פי צו אלוהי, כפי שהסופר הכוהני רוצה שנאמין, והאל עצמו אבה לו את המקום הזה למושב לו, עד כי "כבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ' / 35), מה טעם בא נביא בימי הגלות, הלא הוא יחזקאל, והופך את היוצרות, ומתאר מקדש השונה, מן הקצה אל הקצה, הן מהמשכן שבפרשות שלנו והן ממקדש שלמה (יחזקאל מ'-מ"ג)? שלא לדבר על כך שבימי בית שני היה המקדש דל כל כך ביחס למקדש שלמה, עד כי גרם לבכי לזקנים שהכירו את הבית הראשון (ראו עזרא ג' / 12, חגי ב' / 3). ושוב, בית המקדש של הורדוס היה שונה מכל המקדשים שפירטתי עד כה (קדמוניות היהודים ט"ו, פרק י"א, תולדות מלחמת היהודים ה' פרק ה'). יוצא שהסופר הכוהני השחית את קולמוסו לריק - לא רק שאין, ולא יכולה להיות, שום אחיזה במציאות למשכן שהוא מתאר ברוב חגיגיות, אלא שמעולם אחר כך לא נבנה משכן כזה, אפילו לא בימי מקדש שילה - שהרי כל הקורא בעיון את סיפורו של המקדש ההוא, חייב להגיע למסקנה שמדובר בהיכל קבע, בנוי אבן, שיש לו דלתות ומזוזות (ראו שמואל א' א' / 9, ג' / 3,15). ולא רק זאת, בהיכל הזה, בקודש הקודשים, ליד ארון הקודש, ישן (!) הנער האפרתי (לא לוי, לא כוהן!) שמואל (ג' / 3), דבר שאילו ידע עליו מחבר הפרשות שלנו, היה מורט לעצמו את שערותיו וקורע את בגדיו, כי לפי השקפתו, לקודש הקודשים, בו נמצא הארון, מותר להיכנס רק לכוהן הגדול, אחרי טקס מאוד מורכב, רק פעם אחת בשנה - ביום הכיפורים (ויקרא ט"ז - פרק שנכתב על ידי אותו סופר כוהני כמו הפרשה שלנו).

בית המקדש של הורדוס
שחזור בידי ווגואה (ארכאולוג צרפתי) משנת 1864

לסיום הדיון בפרשות אלו נציין שני נושאים:

(א) בשמות ל"ז / 1-9 מתוארת בניית הארון, הכפורת והכרובים. בארון זה אמורות להיות מונחים לוחות הברית שמשה הוריד מהר סיני (שמות כ"ד / 12, כ"ה / 16, ל"א / 18, ל"ד / 1,4,29) וכך גם משתמע מדברי הסיום של פרשת פקודי (שמות מ' / 20). כיוון שיש עדויות שונות (לא רק של הסופר הכוהני) למציאותם של הלוחות, מן הסתם יש למידע הזה איזה שהוא בסיס ריאלי, אלא שיש להניח כי איש ממחברי המקורות המקראיים לא ראה מעולם את הלוחות האלה במו עיניו, וכל הידוע להם הוא מן המסורת. אילו היו הלוחות בנמצא בימי מי מהסופרים, בהתחשב בכך שבמקדשים הישראלים הקדומים לא הייתה קיימת הטקסיות הקפדנית שהסופר הכוהני מתעקש לפרטה עד לזרא (כבר ציינתי לעיל, כיצד נער משבט אפרים ישן בהיכל ה' ליד הארון בניגוד משווע לאיסורים החמורים של הסופר הכוהני -שמואל א' ג' / 3), הרי שיש להניח שלא היו מגיעות אלינו שתי גרסאות, שונות זו מזו, של עשרת הדיברות, האמורים להיות חרותים באצבע אלוהים על הלוחות (שמות כ' / 1-13, דברים ה' / 6-18). איש לא היה מעז לשנות את הכתוב באצבע אלוהים, אילו היה בנמצא המקור, אליו אפשר היה להשוות. אם בעשרת הדיברות, המצוות הקדושות ביותר בתורה, יש כפילות ובלבול, נקל לשער מהי אמינותן של שאר תעודות התורה.

בית המקדש
ציור דמיוני מתוך הגדה לפסח, אמסטרדם, 1629

(ב) כבר ציינתי לעיל, שעל פי "הריאליה" המקראית עצמה לא ייתכן שניתן היה לבנות משכן ואביזרים כל כך יקרים במדבר סיני, כאשר כל רכושם של בני ישראל הוא מה שעבדים הבורחים מאדוניהם עשויים לרכוש. ברור שהסופר הכוהני בדה מלבו עולם מוגזם של פולחן, כדי להאדיר את המשרה שהוא ובני עדתו אמונים עליה. אך בכך לא די, מסתבר שהסבירות הייתה ממנו והלאה באופן מוחלט - הוא מתאר, למשל, מזבח שלא היה מחזיק מעמד אפילו יום אחד: המזבח בנוי עצי שטים מצופים נחושת - והרי בחום הגבוה של האש, עליה מוקרבים הקורבנות, הייתה הנחושת נמסה מייד, והעצים היו נשרפים! זאת ועוד אחרת: בפרק המתאר את מעמד הר סיני (שמות כ'), שבו העם שומע את עשרת הדיברות ו"רואה את הקולות" מזהיר האל את בני ישראל לבנות לו מזבח אדמה, או מזבח אבנים שלא הונפה על אבניו חרב (שם פס' 20-22), ולא רק שלא מדובר שם על מזבח ממתכת, אלא שמזבח האדמה מובא כאנטיתזה לאלוהי המתכת של עמים אחרים (שם, פס' 19). הרבה קולמוסים צריכים הפרשנים ההרמוניסטים כדי ליישב את הסתירה בין שני המקומות. מכל מקום, הרי לפנינו עוד ראיה לכך שהמקורות השונים של התורה נכתבו בידי אנשים שונים בתקופות שונות, ומתוך השקפות עולם אמוניות שונות.