פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

פרשות ניצבים - וילך

דברים כ"ט 9 - ל"א 30

עיין ורשם ד"ר משה גרנות

הפרשות 'ניצבים' ו'וילך' הן קצרות מאוד, ובשתיהן יחד יש פחות משלושה פרקים. תוכנן - מעין קשר ומעבר מפרק הברכה והקללה (פרק כ"ח) לשירת 'האזינו' (פרק ל"ב).

נתרכז בפרשות אלו במספר היבטים:

א: פרשת ניצבים מתחילה באזכור הברית שבין ישראל ובין האל. בדרך הטבע, זוהי ברית למראית עין, כי הרי אין, ולא אמור להיות, שוויון בין שני בעלי הברית. כאן מדובר בכפייה ממש במסווה של ברית מרצון, משהו הדומה לבריתות בין אדון ל"וסאל" בימי קדם: האדון קובע את הכללים, כשרוב החובות חלות על הווסאל, ונכפות עליו. לזה האחרון לא נותרה ברירה, אלא לומר אמן אחרי כל "סעיף" בברית. לדידנו, הפער בין האדון (האל) והווסאל (עם ישראל) הוא, כמובן, הרבה יותר גדול מאשר בכל ברית היסטורית שהיא. מסתבר שהאל כופה את קיום הברית, לא רק על הכורתים עצמם ועל הדור הבא, אלא הוא כורת ברית עם זרעו של ישראל לנצח. אם הכפייה על הדור הראשון הייתה בלתי הוגנת, הרי הכפייה על הדורות הבאים היא מבהילה ממש: "ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עימנו היום" (כ"ט 13-14).

זאת ועוד, הסתלקות מן הברית מצד הווסאל מובילה, על פי הכתוב בפרשתנו, לא רק להפסקת ההתחייבות מצד האדון, ולא רק לענישתו - אלא להגלייתו ולהשמדתו: "לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמיים. והבדילו ה' לרעה ... וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה. גופרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תיזרע ... כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו ... על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם אשר כרת עימם בהוציאו אותם מארץ מצרים ... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, וישליכם אל ארץ אחרת ..." (שם, 19-27).

גלות בבל: על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון
ציור מאת הצייר האנגלי ארתור האקר

יותר הגון היה אילו מי שמדבר בשם האל היה כותב בכנות את אשר הוא חושב: האל כופה על העם אמונה ופולחן, ואין לעם ברירה אלא לקבלם. ציור הכפייה הזאת כברית, כאן ובמקומות רבים אחרים, הוא ממש זריית חול בעיניים.

ב: פרק כ"ט מסתיים בפסוק שזכה להרבה פירושים: "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (שם, 28). אם הפסוק קשור במה שנכתב קודם (תיאור העונשים החלים על מפירי הברית), הרי שכוונת הפסוק היא מן הסתם, "כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב" (שמואל א' ט"ז 7). כלומר, אל יעלה על דעת מישהו לבגוד בברית בסתר, כי "הנסתרות לה' אלוהינו" - האל יידע את כל נסתרותיו; ובוודאי לא יעלה על הדעת לעשות זאת בגלוי - כי "הנגלות לנו ולבנינו עד עולם". כבן לעם ישראל אתה כבול לנצח בכבלי האמונה שנכפתה על אבותיך לעולמי עד. פסוק זה, ואחרים הדומים לו (ראו ירמיהו י"ז 10) אוחזים את המאמין כבצבת ועושות אותו "אסקופה הנדרסת" למוסדות הדת ("הנגלות לנו") - מזה, ולרגשות האשם שהופנמו אצלו - מזה.

ג: להרבה קסתות של דיו נזקקו פרשני המקרא וחוקריו כדי להעריך את זמן חיבורו של ספר דברים. כך אומנם התלבטו פרשנים מאבן עזרא, דרך שפינוזה, ועד דה וטה וולהאוזן, ועד לסגל וקויפמן וממשיכיהם. הנימוקים הכי משכנעים בעיניי הם נימוקיו של דה וטה (1805) הרואה קשר בין הכתוב בספר דברים ובין המשתמע על הכתוב בספר שנמצא בימי יאשיהו (מלכים ב' כ"ב - כ"ג). ביטויים שונים בספר דברים (הכינוי "עבר הירדן" לצד המזרחי של הירדן, בו נמצא משה - א' 1, 5, ג' 8 ועוד; הביטוי "בעת ההיא" היכול להיאמר אחרי המאורעות, ולא בתוכם - א' 9, ב' 34, ועוד; "עד היום הזה" - ג' 14, כ"ט 3 ועוד; "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה..." - ל"ד 10) שוללים לחלוטין את האפשרות שמשה כתב את ספר דברים. סיכוי סביר הוא שעיקר הספר נחשף, כהצעתו של דה וטה, בימי יאשיהו. עובדה היא שיאשיהו ושריו לא הכירו את הספר קודם (ראו מלכים ב' כ"ב 11).

ציינתי "עיקר הספר", כי באמת יש ב'דברים' פסוקים רבים שבוודאי נתחברו הרבה יותר מאוחר. בקטגוריה זאת יש לכלול, לדעתי, את ל' 1-14, שם מתואר כיצד לאחר שהעם יחזור בתשובה, האל הרחום ישיב את שבות עמו, ויחזיר אותו מכל גלויותיו: "ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמיים, משם יקבצך ה' אלוהיך, ומשם ייקחך" (שם, 3-4). אם המחבר חי בימי יאשיהו, או מעט לפניו, הרי שנודע לו על גלות ישראל לאשור.

הגליית אוכלוסין הייתה "פטנט" אשורי (ראו מלכים ב' ט"ו 29 - גלות תגלת פלאסר - 732 לפנה"ס; מלכים ב' י"ז 6, י"ח 11 - גלות סרגון - 721 לפנה"ס), שאומץ אחר כך על ידי עמים מסופוטמיים אחרים. אך העונש הארצי (לא האלוהי!) הזה היה סופי ומוחלט. בני ישראל אשר הוגלו לאשור מעולם לא חזרו לארץ, ומעולם גם לא נודע מה עלה בגורלם. סביר להניח שחלקם נספו בנסיבות קשות, וחלקם נטמעו בעמים שלתוכם הוגלו. החזרת עמים למולדתם, והענקת אוטונומיה דתית לעמים אלה הן "פטנט" פרסי: המלך כורש (559-560 לפנה"ס) מכריע את בבל ומחזיר עמים שונים, ביניהם את היהודים, למולדתם (ראו עזרא א'). ביטוי "נבואי" להתלהבות העם ממעשהו יוצא הדופן של כורש נמצא במה שנהוג לכנות בשם "ישעיהו השני" (ישעיהו מ' - נ"ה).

בניית בית המקדש השני לאחר שיבת ציון בברכתו של כורש מלך בבל
תחריט מאת הצייר הצרפתי גוסטב דורה, 1832-1883

על כן, לא נראה לי סביר שקטע זה בספר דברים, המדבר על שיבת ציון, יכול היה להתחבר לפני ימיה של שיבת ציון בימיו של כורש. כלומר, הגם שיש היגיון רב בכך שמייחסים למחבר בן ימיו של המלך יאשיהו את חיבור עיקר ספר דברים, הרי שקטעים כמו ל' 1-14 בוודאי נכתבו בתקופה הרבה יותר מאוחרת. רק מי שמאמין שיש לאדם קשר אל האל, ובדרך זאת נודע לו סודו של עולם ועתידו - יכול להאמין למחברי הכתובים הללו המייחסים את "הנבואה" הזאת למשה עצמו.

ד: בקטע האחרון בפרק ל' (15-20) מוצעת לבני ישראל "ברירה" בין החיים והטוב לבין המוות והרע, ובהמשך מוצע לבני ישראל לבחור בחיים, ומצוין כי האל עצמו הוא "חייו" של המאמין.

מאחר שאין כל דרך להימנע מהמוות ומהרע, אפילו ידבק המאמין בכל מצוות האל, פורשו הפסוקים האלה כמרמזים לחיים שאחרי המוות (ראה פירוש 'ספורנו' לפס' 19-20). המקרא ככתבו איננו מכיר בעולם הבא, ולא בכל דרך אחרת של הישארות הנפש אחרי המוות, וזה בוודאי הישג אמוני חשוב ביחס לכל הידוע לנו על כל התרבויות הקדומות, בתוכן התפתחה התרבות האמונית הישראלית (הנושא נדון בהרחבה בספרי אדיפוס ואבשלום, ידיעות אחרונות 1996, ע' 89-145).

ה: פרק ל"א (פרשת וילך) מתאר את העברת שרביט המנהיגות ממשה ליהושע, האמור להמשיך את כיבוש הארץ, שעיקרה השמדת השבטים האליליים שבארץ כנען (ל"א 3-5). כידוע, כל עם, שניתן להגיע אל שורשיו ההיסטוריים, התנחל על אדמתו אחרי נישול ברוטלי, נחלי דם והשמדת האוכלוסייה המקומית. ההבדל בין קורות העמים ובין קורות עם ישראל, כפי שכתוב בפרק שלנו ובפרקים אחרים בתורה ובספר יהושע הוא בכך שלבני ישראל יש "הכשר" אלוהי, ואפילו "חובה" אלוהית לעשות כן. קשה עד מאוד להסביר "מוסרית" את הצו "האלוהי" הזה. למאמין באמת ובאמונה אין ברירה אלא להודות שצו האל "גובר" על צו המוסר. מכל מקום, הטענה שספר התנ"ך לימד את האנושות מוסר והתנהגות "אנושית" מתנפצת אל מול פסוקים כגון אלה בפרקנו.

יהושע
ציור מאת הצייר היהודי האוסטרו-הונגרי אפרים משה ליליין, 1874-1925

ו: בפסוקים 9-12 אנו מוצאים צו של משה כי בשנת השמיטה יוקהל העם, תיקרא "התורה הזאת" באוזני בני ישראל. מתוך התעודות ההיסטוריות שבמקרא, ידוע לנו בוודאות די רבה כי מעשה כזה לא קרה הלכה למעשה עד ימי עזרא ונחמיה. בימי יאשיהו, כאמור לעיל, קראו את התורה בפני המלך, והוא נרעש ונרגש ממה ששמעו אוזניו. מכאן ברור שמעולם לא שמע את הדברים קודם לכן; ואם המלך כך - קל וחומר עם הארץ. כשעזרא קורא את התורה בפני העם (באמצע המאה החמישית לפנה"ס), הדבר שוב נראה בעיניהם כחידוש גמור, והם מתעצבים אל ליבם בהבינם עד כמה הצווים של התורה לא היו ידועים להם (נחמיה ח'). הפער בין המשתמע מהתעודות ההיסטוריות שבמקרא לבין המשתמע מהפסוקים שלנו מצביע שוב על איחורם של פסוקים אלה.

ז: בדברי ההקדמה של משה לשירת האזינו (ל"א 14-30) חוזר על עצמו המוטיב של ידיעת העתיד: "... הינך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר ..." (פס' 16, ראו גם 27, 29). לפנינו "היגיון" אמוני המוביל לאין מוצא: האל ונביאו אמורים לדעת מראש איך ינהג העם אחרי מות משה, אבל ידיעה זאת ממש סותרת עיקרון דתי אחר, והוא שהאדם חופשי לבחור בין הטוב לרע. אם הכול ידוע מראש - איזה סיכוי נותר לבחירה החופשית האמורה להיות יסוד האמונה? המאמין מבקש הרי לבחור ב"טוב" כדי לזכות בחסד האל, אבל אם האל יודע מראש שהוא יהיה "רע", מה טעם בהשתדלות?

לסתירה הזאת אין פתרון, כמו שאין פתרון לשום סבך אמוני אחר. יש רק התחמקויות מתשובה, וההתחמקות הכי חכמה היא של הרמב"ם (ב"שמונה פרקים"). הוא טוען ש"ידיעתו" של האל היא חלק מ"אחדותו", וכפי שלא ניתן להקיף את מהותו של האל, כך לא ניתן לדעת איך האל "יודע". אנו אמונים על כך שהאל יודע, ואף על פי כן למאמין מוענקת זכות הבחירה.

ובכן, אי אפשר לדעת איך לפתור את הסתירה, ואנו מצווים להאמין בדברים שאין להם שחר.