פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

בלק

במדבר כ"ב/ 2 - כ"ה/ 9
עיין ורשם: ד"ר משה גרנות
ערך את הדף: אביגדור

פרשת בלק יוצאת דופן בין הפרשות שבספר במדבר: גיבוריה הראשיים אינם משה ואהרן, אלא שני נוכרים - בלק ובלעם. יתרה מזאת, משה ואהרן אינם מוזכרים בה כלל, וכל המסופר בה הוא מנקודת ראות "חיצונית". הקוסם בלעם "נושא משלו" ונואם נאומים נבואיים על ישראל ועמים אחרים, נאומים שעל פי תבניתם והתכנים שלהם דומים לנאומים של נביאי ישראל. נוסיף על כך "גיבורה" משונה - האתון של בלעם, שאלוהים פותח את פיה, והיא מדברת (שני בעלי חיים בלבד מוזכרים במקרא כמדברים בשפת בני אדם: הנחש בפרשת בראשית והאתון של בלעם) - והרי לפנינו סיפור באמת מיוחד במינו.

הסיפור הוא מאוד אירוני, וחיצי לעגו של המחבר מופנים אל הקוסמים והמכשפים, שראש וראשון להם הוא בלעם בן בעור: רצונו של הקוסם הוא לקלל, והאלוהים גורם לו לברך. כוונתו של הקוסם לשנות את רצון האל בזבחים ובקורבנות, ואילו האל מכריז: "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם" (כ"ג/ 19), כלומר, מי שמבקש לשנות את גזרת האל בדרכים אלו - סופו מפח נפש. לשיא האירוניה מגיע הסיפור בתיאור המפגשים של מלאך ה' עם בלעם הרכוב על האתון (כ"ב/ 22-35): האתון רואה את מה שהקוסם, אשר מכריז על עצמו שהוא "גלוי עיניים" (כ"ד 4,16) איננו מסוגל לראות - היא רואה את מלאך ה' שלוש פעמים, ואדוניה מתרגז על התנהגותה המשונה בעקבות כך. זאת אף זאת, בלעם יוצא מכליו, והוא מוכן אפילו להרוג את אתונו הנאמנה, ודווקא היא, האתון, מדברת בנחת וביישוב הדעת (כ"ב/ 23-30). המחבר מנתב את השומע להקבלה הבלתי נמנעת שבין האתון ובין בלעם: מה בלעם מתלבט בין המשמעת לאל ובין הפיתויים של בלק, אף האתון מתלבטת בין משמעת לאדוניה ובין היראה מפני המלאך.

בלעם ואתונו
פייטר לסטמן, צייר הולנדי, 1583-1633
שמן על עץ, מוזאון ישראל, ירושלים
פייטר לסטמן נחשב כאומן הבולט ביותר מבין הציירים בתקופה שקדמה לרמברנדט
שפעלו באמסטרדם והשפיעו על דרכו האמנותית של רמברנדט

מבחינה ספרותית, אין ספק שהמחבר (או המחברים - במחקר יש התלבטות אם הנאומים השיריים שהושמו בפיו של בלעם הם פרי רוחו של מחבר הסיפור) עשה כאן מלאכה טובה: הוא משתמש בצורה יעילה מאוד באירוניה, כאמור, והוא גם עושה שימוש נאות בתבניות האגדיות, הגורמות למתח אצל השומע, כגון שימוש במספרים מאגיים-טיפולוגיים - שלוש ושבע: הפגישה המשולשת של האתון במלאך ה' (כ"ב/ 22-27); שלושה נאומים של בלעם על ישראל (כ"ג/ 7-10‏, כ"ג/ 18-24‏, כ"ד/ 3-9); בלעם מבקש כי יכינו לו שבעה מזבחות, ועליהם יקריבו שבעה פרים ושבעה אילים (כ"ג/ 1); בלעם "נושא משלו" שבע פעמים (כ"ג/ 7,18‏, כ"ד/ 3,15,20,21,23). יש בסיפור אווירה דרמטית, כי יש בו התנגשות של שני כוחות: רצון האל מול רצון בלק וכוחות הקסם והכישוף. ההתנגשות הולכת ומחריפה לקראת השיא - הנאומים הנבואיים האחרונים של בלעם המבשרים את ניצחון האל ובחיריו.

ולמרות יכולותיו הבלתי מבוטלות של מחבר הסיפור, הנה "תמימותו" הדתית חושפת את חולשתה של אמונתו: אם באמת אין בקסם ממש, וכוחו "העל טבעי" של בלעם קטן מזה של אתון, ואם אין ממש בכל הקורבנות שהוא מקריב, והקסמים שהוא מבצע - מה טעם "טורח" האל להפוך את קללתו לברכה? הרי מוטב היה לאפשר לו לקלל כמה שהוא רוצה, מאחר שבין כה וכה אין לקללות שלו כל תוקף! מסתבר שהמחבר החכם הזה לא נתן כלל דעתו על סתירה פנימית שיש למסר האמוני שלו בסיפור. אדרבה, אמונתו זהה לזו של בלק הנלעג, האומר לבלעם: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך, ואשר תאור - יואר" (כ"ב/ 6).

התירוץ החכם ביותר לליקוי ההגיוני הזה שבסיפור ניתן לקבל בדברי האבן עזרא לפסוק כ"ב/ 9, ד"ה [1] אלוהים: "לכבוד ישראל כי השם ידע דבר בעל פעור, ואילו היה בלעם מקלל אותם, היו כל העולם אומרים כי בעבור קללת בלעם באה המגפה". אבן עזרא מתכוון למגפה שפרצה בישראל בעקבות חטא בעל פעור - דברים המוזכרים בסוף פרשתנו (כ"ה / 1-9).

כאמור, התירוץ הוא חכם, אך מתבסס על האמונה שאין לה ידיים ורגליים, והיא שכל התורה נכתבה על ידי משה רבנו, דבר שאבן עזרא עצמו מפקפק בו. גם במבט לא מלומד ניתן להבחין שאין דמיון בין דרך הכתיבה והאופק ההיסטורי של סיפור בלק ובלעם (כ"ב - כ"ד) לבין אלה של סיפור חטא בעל פעור (כ"ה/ 1-9). סביר להניח שסיפורם של בלק ובלעם נתחבר בימי המלוכה המאוחדת, כאשר הנבואה הייתה שבויה בהישגיהם של שאול, דוד ושלמה, כאשר ניתן היה להתפאר (בשם האל!) בניצחונות הצבאיים על עמלק, על מואב ועל אדום. אנו מוצאים בנאומי בלעם ביטויים לברכת האל על כיבוש ושעבוד ארצותיהם של עמים שכנים, מה שקרה במציאות מאות שנים אחרי האירוע המסופר בסיפורנו - בימי שאול, דוד ושלמה ששלטו על הממלכה המאוחדת: "ותרועת מלך בו" (כ"ג/ 21), "וירום מאגג מלכו, ותינשא מלכותו" (כ"ד/ 7), "ומחץ פאתי מואב, קרקר כל בני שת. והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר אויביו, וישראל עושה חיל" (שם, 17-18), "ראשית גויים עמלק, ואחריתו עדי אובד" (שם, 20). כל הניצחונות המרומזים בפסוקים אלה קרו בימי שאול ודוד (שמואל א' י"ד/ 47-48 , ט"ו, שמואל ב' ח'/ 2,14). הזכרת 'אשור' (לא אשור האימפריה המסופוטמית!) כשבט קטן שריב דמים לו עם שבט נספח לשבטי ישראל, הלא הם הקינים (במדבר כ"ד/ 21-22) - רק מחזקת את הדעה שהסיפור הוא מימי המלוכה הישראלית הקדומה, בטרם היות הנבואה הקלאסית (ראו בראשית כ"ה/ 3 , שופטים ד'/ 11,17).

מלאך אלוהים ניצב מול אתונו של בלעם
"וירא את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו" (במדבר כ"ב/ 31)
תחריט מאת הצייר הצרפתי גוסטב דורה, 1832-1883

"תנא דמסייע" שסיפור בלק ובלעם חובר בימי הממלכה המאוחדת, האופטימית, כאשר נזקפו לזכותה רק ניצחונות בשדה הקרב, ניתן למצוא גם בהלימה שבסגנון הפתיח לנאומים: נקל למצוא דמיון בין הפתיח לנאום בלעם ("נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין, נאום שומע אמרי אל, אשר מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים" - כ"ד/ 3-4‏, וכן 15-16) ובין הפתיח של דברי דוד האחרונים ("נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על, משיח אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל" - שמואל ב' כ"ג/ 1).

לעומת זאת, הסיפור בפרק כ"ה על חטא בעל פעור נכתב בסגנון הסכמתי וחסר האחיזה בהיסטוריה של המחברים הכוהניים, אשר חיו ופעלו לאחר ששתי הממלכות הישראליות גלו מארצן, כאשר המקדש חרב, וניתן להמציא עולם פולחני חדש ולייחסו למשה. המחברים הכוהניים ממציאים עולם שבו הכוהן והלוי הם ליבה של העדה הישראלית הקדושה, שהפולחן הוא מרכז ההוויה, ושבו ההיסטוריה היא טפלה לחלוטין לתאוריה הכוהנית שהם בדו מליבם. סגנונם של המחברים הכוהניים הוא סכמתי להחריד: הם מרבים במפקדים ובמניית אנשים וקורבנות, ותמיד המספרים שלהם הם מופלגים ותואמים את הציפיות שהם עצמם ממציאים; הם מפרטים לפרטי פרטים את דרך בניית מקום הפולחן וכלי הפולחן; הם מפרטים עד לזרא את הקורבנות שכביכול האל ציווה את משה שיקריבו לו; והם, כאמור, מבליטים את מעמד הלווייה והכהונה. על פי דעת מרבית חוקרי המקרא, עיקר זמן חיבורו של המקור הכוהני הוא ימי גלות בבל ואחריה, כלומר, לפחות חמש מאות שנה אחרי ימיו של מחבר סיפור בלק ובלעם.

יוצא מכל זה שמחבר סיפורנו לא ידע, ולא יכול היה לדעת, את סיפור בעל פעור, ועל כן תירוצו החכם של אבן עזרא אינו מועיל: בעל הסיפור שלנו, למרות הסאטירה החריפה והמושקעת שלו כלפי הקסם והכישוף - נכשל בעצמו כמו מושא לעגו - הוא מאמין בתקפותה של הברכה והקללה אם הן מושמעות על ידי "איש אלוהים" כמו בלעם, והאמונה המאגית הזאת, כידוע, שרירה וקיימת עד היום הזה אצל אוכלוסיות דתיות בעלות היטל השכלה נמוך. אגב כך צריך לציין שבלעם היה כנראה איש ידוע מאוד במחוזותינו: בדיר עלא, היא סוכות שבעבר הירדן, נמצאה כתובת כנראה מהמאה השמינית או השביעית לפני הספירה, ועליה נבואת פורענות מפי בלעם בן פעור - ראה פירוט באנציקלופדיה עולם התנ"ך [2].

לעומת זאת, המחבר הכוהני כן הכיר את הסיפור הקדום שלנו על בלק ובלעם (מסתבר שהסיפור היה מאוד ידוע בעם - ראו דברים כ"ג/ 5-6, יהושע כ"ד/ 9-10, מיכה ו'/ 5, נחמיה י"ג/ 2), והוא מוסיף לו ספיח מהרהורי ליבו: בני ישראל הצטוו לנקום במדיינים על כך שהחטיאו את ישראל, והם הרגו את חמשת מלכיהם ואת בלעם בן בעור (במדבר ל"א/ 1-8), ומכאן הרמז שידו של בלעם הייתה בהחטאת בני ישראל עם בנות מדיין: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'" (שם, 16).

בלעם, מלאך אלוהים והאתון
ציור שמן משנת 1626
רמברנדט ואן ריין, 1606-1669, צייר הולנדי, מגדולי הציירים בעולם

כדי להוכיח שכל זה איננו אלא המצאה סהרורית של המחבר הכוהני, די אם נקרא את הזוועות המתוארות בפרק ל"א בסכמתיות מבהילה, מפי האלוהים, כביכול, ודי אם נקרא בסיום סיפורנו שבלעם עזב את הזירה וחזר לארצו כשכעסו של בלק מלווה אותו (במדבר כ"ד/ 25), ובוודאי לא נשאר שם כדי להחטיא את ישראל.

נבחן עתה את מה שאמור להיות המסר העיקרי של הסיפור - נאומי הברכה והגדת העתידות של בלעם. נתרכז בפסוקים אחדים:

1. "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (כ"ג/ 9) - דברים אלה הפכו למעין סיסמה להתנהלות ההיסטורית של עם ישראל בין האומות - סיסמה שהתוותה את הדרך של עם המחשיב עצמו לעם סגולה. דביקות בסיסמה זאת לא יכלה להביא ברכה לעם ישראל, כפי שקיווה בעל הסיפור, ובמציאות, לאורך הדורות, אומנם לא הביאה ברכה כזאת.
2. "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה?" (שם, 19). אין צורך להפליג למחוזות רחוקים כדי להיווכח שלהצהרה הזאת אין כיסוי. די אם נקרא פסוקים 20-22 בפרק כ"ב, מהם מסתבר כי האל מרשה קודם לבלעם ללכת עם שליחיו של בלק, ומייד אחר כך: "ויחר אף אלוהים כי הולך הוא"!
3. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (כ"ג/ 24); "יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחיציו ימחץ" (כ"ד/ 8); "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר אויביו, וישראל עושה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר" (שם, 17-19). מחבר הסיפור והנאומים איננו מסוגל לתאר לעצמו אושר מדיני בלי ניצחון על עמים שהציקו לישראל, ושעבודם של עמים אלה למלכות ישראל. אין לבוא אליו בטענות, כי הרי זו דרך חשיבתו של האדם מאז ומעולם, וגם עולמנו "המתקדם" לא נגמל מדרך חשיבה זאת. אדרבה, על כל צעד קדימה, צועדת האנושות צעדים אחדים אחורה בכל הנוגע לאחווה בין העמים. אלא שכאן המחבר רוצה שנאמין שזהו חזון אלוהי שיצא מפיו של קוסם נוכרי בעל כורחו, ומחזון אלוהי היינו מצפים לאופק מוסרי, בו לא נלחמים עם בעם, ולא משעבדים זה את זה.

אם בסיפור בלעם מצאנו מבנה אגדי מעניין והשקעה ספרותית ראויה, הרי שבסוף הפרשה, בתשעת הפסוקים הראשונים של פרק כ"ה, אנו מוצאים את הסגנון הסכמתי של הסופר הכוהני, זה אשר האופק ההיסטורי הוא עבורו עבד לתאוריה אלוהית מבהילה של טוהר זרע ישראל, של עליונות הפולחן והמשרתים בקודש, וזה אשר עבורו למוסר ולרחמים אין זכות קיום בהתעמתם עם עקרונות האמונה המקודשים.

על פי תשעת הפסוקים הנ"ל, זנו בני ישראל אל בנות מואב, ובעקבות כך הם אף עברו לעבוד את אלוהיהן. הרעיון שנישואי תערובת גורמים לעבודה זרה, והוא חטא חמור שאין עליו כפרה, הוא רעיון שהגיע לשיאו בימי בית שני, כאשר עזרא ונחמיה הנהיגו את העולים מבבל, ודרשו מהם להינתק מנשותיהם וילדיהם (ראו עזרא ט'-י', נחמיה ט'/ 2, י"ג/ 3)! המחבר הכוהני שלנו, שכאמור שייך לימי הגלות או לימי בית שני, ממציא אירועים וצווים אלוהיים כדי להמחיש את תאוריית הזוועה שבדה מליבו: אפו של האל חרה על מעשי בני ישראל, והוא דורש כי יוקיעו את כל ראשי העם - רק אז ישוב חרון אפו של האל (פסוק 4). ממקום אחר (שמואל ב' כ"א/ 6-9) אנו למדים ש"הוקעה" היא מיתה אכזרית הכרוכה בביזוי הגופות! מסתבר שאחרת לא ישוב חרון אפו של אלוהים, וכי אפילו ראשי העם צדיקים וטהורים - יש להם "אחריות מיניסטריאלית", והם חייבים מיתה משונה על החטא הנורא של עם ישראל.

עזרא
"ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם" (נחמיה ח'/ 5)
תחריט מאת הצייר הצרפתי גוסטב דורה, 1832-1883

מסתבר שמשה איננו מבצע את צו האל (!), והוא פוקד על שופטי ישראל להרוג את הנצמדים לבעל פעור (פסוק 5), ורק אותם. מכל מקום, דרך אחרת לטפל ב"חטאים" אין - רק הרג ורצח בשם האל! בינתיים איש מבני ישראל קרב אל מדיינית (המחבר "שכח" שמדובר במואביות - ראו פסוק 1!). פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הורג את שניהם ברומח. בעקבות כך נעצרת המגפה (בה מתו, לפי "הסטטיסטיקה" של המחבר הכוהני, 24,000 נפש!), ופינחס עצמו זוכה לברית שלום על מעשהו הגדול, כפי שמסתבר מתחילתה של הפרשה הבאה.

התאוריה המבהילה של המחבר הכוהני מלמדת אותנו שנישואי תערובת הם חטא נורא, שעליו נענשים בני ישראל בעונש נורא, ורק הריגתם של החוטאים, ורצח נורא שכהן (הכהן, כאמור, בעיני המחבר הזה, הוא נזר הבריאה!) רוצח את אחד החוטאים העיקריים - מביא לשיכוך חמתו של האל. בהמשך יתבקש, כמובן מאליו, כי ייענשו גם המדיינים על חטאיהם (שלהם? של המואבים? מה זה חשוב - העיקר שיישפך דם, ושיילקחו בשבי עבדים ושפחות - ראו במדבר ל"א).

המסקנה המתבקשת מהכתוב המזוויע הזה היא שכהן נאמן צריך לקחת את החוק לידיים ולרצוח את החטאים. מה לנו כי נלין על שלומי אמוני ישראל היום, הרואים עצמם ראויים ללכת בדרכו של פינחס הקנא לדבר ה'?

מובאות:

1. ד"ה: "דיבור המתחיל" - מושג פרשני של ימי הביניים, שמכוון למילים הראשונות של פסקה, המובאת לצורך פירוש או דיון.
2. אנציקלופדיה של עולם התנ"ך, ספר במדבר, הוצאת רביבים 1985, עמ' 137-138.