פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

ויקרא

ויקרא א' - ה'
מאת דן מלר

"ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו מאוהל מועד לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן ליהוה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם ... ושחט את בן הבקר ... וזרקו את הדם על המזבח ... ואם מן העוף ... ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח." (ויקרא א' / 1-15).

פרופ' יחזקאל קויפמן, בהתייחסו לנושא הקורבנות, כותב (1): "שיטת הקורבנות המקראית מושרשת בלי ספק בתקופת האמונה הקדומה שלפני אמונת יהוה. בינה ובין נימוסי הפולחן האלילי של ישראל הקדמון ושל שכניו העמים האליליים יש קשר ענייני והיסטורי."

עקידת יצחק - אחד השרידים המקראיים להקרבת קורבן אדם לאל
(ראה פרשת וירא)
ציור שמן מאת הצייר ניקולאס מאס, אמצע המאה ה-17

דרך ארוכה עבר פולחן הקורבנות מאז הוקרבו לאליל בני אדם חיים - מבוגרים, נשים וילדים, עד אשר הומר בקורבנות בעלי חיים (ראה את הסמליות לכך במעשה העקידה שבספר בראשית), ולאחר תקופה ארוכה הומרו גם אלה בתפילות ומעשי פולחן, שאינם פוגעים פיזית באדם. בתקופת המקרא, משהתגבשה האמונה הישראלית, נפרד גם הקורבן היהודי מן הקורבן האלילי, ונתגבש בשיטות נפרדות. הצורות הקדומות של הקורבן האלילי כללו בעיקר שלוש כוונות - מזון לאל, מתנה - שלפי דעת המאמין רצויה בעיני האל, וויתור/סיגוף מצד מקריב הקורבן. האלילות תפסה את הקורבן כגורם פעיל ומשפיע בזכות עצמו, בעוד שבתורת הקורבן המקראית אין זכר לרעיונות אלו. לדעת פרופ' קויפמן (שם), נועד הקורבן המקראי לכפר על החטא ולטהר מן הטומאה (החטאת המקראית), למעט מעשה השעיר לעזאזל, שלדעת קויפמן "הוא לא נימוס של הקרבה אלא הטענת החטא עליו. הוא לא קורבן אלא אמצעי של שילוח." (2)

הצו האלוהי בדבר הקרבת קורבנות חיים לאלוהים, גם כאשר מדובר בבעלי חיים ולא חו"ח בבני אדם, גרם אי נחת לא מועטה להוגי הדעות היהודיים בתקופות מאוחרות, כאשר החלה רווחת התפיסה, שגם לבעלי חיים יש זכויות, ולא רק לבני האדם לבדם. גם התיאור המזעזע אותנו כיום, המפרט מעשית את מעשה הקורבן במקרא - צורת ההמתה של בעל החיים ("מלק את ראשו"), התזת דמו, הפשטת עורו, ביתורו ("שסע אותו בכנפיו"), נוהל עריכת חלקיו הפנימיים ("ואת הפדר על העצים ... את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב") - כל אלה גרמו, מן הסתם, תחושת אי נוחות לא מעטה גם לגדולי המאמינים בני זמננו, שלא לומר רתיעה ומיאוס. רבים ניסו, אפוא, לחפש כוונה רוחנית במעשים אכזריים אלו.

פסלון על חרטום של סירת קאנו:
הקרבת ציפור לאלים כהגנה מפני רוחות השאול
איי שלמה (סולומון), האוקיינוס השקט

מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מלובביץ'), ב"ליקוטי שיחות" שלו (3) נוטל את המרכיב הרוחני מן החסידות, מקיש ממנו על הטקסט המקראי וטוען-קובע, ש"הכוונה כאן (בפסוקים 1-2 בפרק א' ב'ויקרא') היא גם להסביר את תוכנם הרוחני של הקורבנות לגבי עבודתו הנפשית של האדם". שניאורסון נוטל מפסוק ב' שתי מילים: "מכם" ו"מן הבהמה". למילה "מכם" הוא מייחס כוונה "מן הנפש האלוקית שבאדם", ומהצירוף "מן הבהמה" הוא בונה את התזה "הבהמה הנמצאת בלב האדם". לאחר התפלפלות אופיינית הוא מגיע למסקנה, ש"הייתה, אפוא, עבודת הקורבנות גם במקדש - עבודה רוחנית, וכל שכן - עבודת הקורבנות כפי שהיא בכל אחד מישראל."

רעיון מתפלפל זה עובד כבר שנים קודם לכן בידי בעל "ספר החינוך", המצוטט בספרה של פרופ' נחמה ליבוביץ 'עיונים בפרשת השבוע' (4): "... כי מזה השורש ציוונו האל להקריב לעולם מן הדברים שלב בני האדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת, כדי שיתעורר בלב יותר עם העסק שבהן. ועוד יש התעוררות יותר ללב בקורבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו רק, שבזה נתן השכל - ולא בזה. ובהיות אף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת, שנכנס בעת ההיא בגדר בהמות; ועל כן נצטווה להביא גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם ולהשבית זכרו."

אין ספק, שחלה התקדמות אנושית חיובית רבה בחשיבה האמונית-היהודית מאז ספר ויקרא דרך בעל "ספר החינוך", הרבי מלובביץ', פרופ' נחמה ליבוביץ ורבים אחרים. אולם בל נשכח, שהפרשנויות למושג "רוחניות" הן מאוחרות, שעה שבמקורם לא היו כל אותם מעשים - שחיטת בעלי חיים במקום המקודש ביותר לעם - אלא זבח פיזי, מעשים שאין להם מקום בפולחן הדתי של ימינו, גם אצל אלו המאמינים באלוהים בכל לבם, נפשם ומאודם. האדם הישראלי, שחי בתקופה בה חובר ספר ויקרא, והקריב את פרתו, כבשתו או יונתו לאלוהים, לא פירש את קורבנו כמעשה של הוצאת הבהמיות מקרבו. הוא הקריב את קורבנו, היזה את דמו על הקיר, ביתר את בשרו, פדרו, קרביו וכרעיו, מלק את ראשו, הסיר את מראתו, שיסע אותו בכנפיו והקטירו לעולה כמצוות אנשים מלומדה, או כחובה שהעובר עליה ייענש, ולאו דווקא ובהחלט לא כאקט של "רוחניות". את כוונת הרוחניות שלא היתה בו ראו אחרים, מאות ואלפי שנים מאוחר יותר, כפרשנויות יפות ונאצלות, שבאו, ויוסיפו לבוא, לצורך קבלת הטקסט המקראי כטקסט שחובה לדבוק בו ולא להחסיר ממנו דבר גם היום, באלף השלישי למניין העולם המודרני, וזאת - על אף כל המכוער והבלתי אנושי שבפולחן כזה.

תסאוס הורג את המיניטאורוס
בכל שנה הוקרבו למינוטאורוס בלבירינת שבכרתים 7 נערים ו-7 נערות.
תסאוס, בעזרתה של אריאדנה, התנדב להיות קורבן לאל השור והרגו.

בניגוד להתקדמות האנושית-הרוחנית שהייתה קיימת ביהדות עד לתקופתנו, נראים כיום סימנים מובהקים של נסיגה בתפיסה הדתית את היהדות. סימנים אלה מבטאים באופן ממשי את מהות הקורבן שיש להקריב, לגרסתם היום, לאלוהים. מדובר בקורבן האישיות - הקרבת האישיות וזכויות הפרט של האדם כיחיד על מזבח האמונה באל, המיוצג בידי שלוחים-מטעם-עצמם. קורבן מודרני זה קרוב יותר להקרבת קורבן אדם לאל בתקופה האלילית, מאשר להקרבת קורבן בהמה ועוף בתקופה המקראית.

סממן אופייני לנסיגה רוחנית כזאת ניתן לראות בהתנהגותו של אדמו"ר יהודי החי בבני ברק, שבאה לידי ביטוי בפרשייה מזעזעת של אונס במשפחה חרדית, שהתפרסמה בשנת 1998‏ (5). לא האונס, המגונה כשלעצמו, הוא הסימן לנסיגה, אלא יחסו הסלחני של האדמו"ר לבנו, שהורשע באונס, המחמיר כלפי נכדתו, הנאנסת במקרה זה, כדברי בית המשפט על אותו מנהיג דתי, ש"לא נקט בכל צעד כדי למנוע מבנו להמשיך ולבצע את זממו בנכדתו". תופעה זו, שמנהיג רוחני של קהילה יהודית - והוא אינו יוצא דופן בחברה החרדית - היא המפחידה בהשלכותיה העתידיות. וכך העידה הנאנסת (שם): "מבחינת החברה החרדית אני מנודה. במקרה שלנו נעשה חילול השם שחילונים יודעים שקורים מעשים כאלה, והציבור החרדי אינו טלית שכולה תכלת. רוב הציבור החרדי אמר לי שלא הייתי צריכה להגיש תלונה, אפילו אם זה נכון מה שקרה לי, כי אני גורמת סבל לציבור שלם, ועדיף שאני אסבול."

תבליט קיר המציג את טקס הקרבת הקורבנות למרס - אל המלחמה.
בתבליט מתואר טקס בשם סוובטורילייה - הקרבת שור, איל, חזיר וסוס.

דומה שאת הצידוק לעיוות הבלתי אנושי והבלתי מוסרי ניתן למצוא במכבסת המילים החרדית מבית אולפנו של הרב אליהו דסלר, כמופיע בספרו "מכתב מאליהו" (6). רב זה, שהיה אחד מראשי ישיבת פוניבז', מגדיר את המושגים "אמת" ו"שקר" מנקודת מבט של אמונה חרדית: "מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו הבננו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו; ושקר, כשמשנים זאת. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברין כמו שהם, כמו לספר מה שיש בו פגם לחבירו, בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות, כשהאמת לא יועיל אלא יזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית של אמת. נמצא, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא."

הרב אליהו דסלר, מראשי ישיבת פוניבז' בעבר: "אמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא"

גם המושג "חילול השם" עבר כיבוס חרדי, כשהודבק לפנייתה של הנאנסת לרשויות המדינה, בטיעון שהאלוהים הוא הנפגע כאן ולא הנאנסת - הקורבן האמיתי. בוודאי לא לכך התכוונו בעל "ספר החינוך", גם לא הרבי מלובביץ', שחיפשו כל דרך להציג את האמונה באלוהים ואת פולחנותיה כמעשה רוחני בלבד. נסיגה מרחיקת לכת זו בתחום המוסר, החשיבה וההתנהגות האנושית, מקבלת במקרה האונס המרושע גושפנקא "הלכתית". בהתפלפלות אופיינית נמצא פוסק הלכה המצביע על קיומה של אצבע אלוהים גם בעמדה זו, אפילו שהדבר נוגד את העיקרון הבסיסי של חיי האדם וזכויותיו גם על פי ההלכה היהודית. מכבסת המילים של בני ברק ושל שאר קהילות חרדיות מצאה שימוש "אלוקי" למעשה נבלה על מנת להציל את עצמה ואת "שמה הטוב", שהרי "עדיף שאני אסבול ולא אגרום סבל לציבור שלם", כדברי הקורבן מבני ברק.

אין ספק שבאומרה "רוב הציבור החרדי אמר לי" לא התכוונה הצעירה אלא לציבור שבקרבו היא חיה, וכי קיימים ציבורים חרדיים אחרים, או, לפחות, פרטים בחברה החרדית הסבורים אחרת, גם אם קולם לא נשמע. כך או כך, העלמה שחדלה להיות בתולה בגיל שמונה עקב מעשי אונס, נדרשה על ידי חברה חרדית להקריב את עצמה, את אושרה, את עתידה ואת זכותה הטבעית להגשים את חייה כאדם למען ציבור חרדי, שימשיך לחיות את חייו בשלווה ובאין מפריע.

וכי באמת זאת "דעת תורה"? וכי לא ניתנה התורה על מנת שיחיה בה האדם, ולא על מנת שיהפוך בעטייה קורבן, אם מטעם עצמו ואם מטעם החברה? התשובה על כך היא לא ב"למד" רבתי: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו", כותב מחבר ויקרא באותה פרשה עצמה אליה מכוונים דברינו (ה' / 1). כבר המוסר המקראי הקדום ידע להבחין ולהכיר בערכים אנושיים בסיסיים, שאין לעבור עליהם, ושום תירוץ לא יכשיר את השרץ. לא הייתה אז בנמצא גם מכבסה, שתכבס מילים נאצלות לפשוטי עם, ותאפשר לשלוחי-אל-מטעם-עצמם לקבוע אמות מידה משל עצמם למוסר האנושי, שביסודו לא השתנה מאז ועד היום. מי שמזלזל בחייו ובמכאוביו של בעל חיים, ותובע את דמו שישמש קורבן לכפר באמצעותו על פשעיו שלו או פשעי זולתו - יחיד או רבים, היינו הך - סופו שיזלזל גם במכאוביו של אדם, ויעשהו קורבן לחברה שלמה, המעדיפה לעצום עין מחטאיו של אותו פושע. לא הצדק הוא העיוור כאן, אלא החברה הבוחרת בעיוורון ובקהות חושים כבדרך חיים.

מקורות:

1. יחזקאל קויפמן: תולדות האמונה הישראלית. כרך ב', עמוד 560. הוצאת מוסד ביאליק ע"י דביר, תשט"ו.
2. שם, עמוד 572.
3. רבי מנחם מנדל שניאורסון: ליקוטי שיחות - רעיונות לפרשיות השבוע, ויקרא. הוצא לאור ע"י מכון לוי יצחק, כפר חב"ד, תשל"ט.
4. נחמה ליבוביץ: עיונים בפרשת השבוע. סדרה ראשונה. הוצאה לאור של המחלקה לחינוך ולתרבות תורנית בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשי"ח.
5. מעריב, 12.3.1998: "בנו של אדמו"ר ידוע הורשע באונס אחייניתו שהביאה לו עוגות לשבת".
6. הרב אליהו דסלר: מכתב מאליהו, כרך ג', עמוד 94.